אפרים גרינברג, בן למשפחה חסידית הדבוקה לאדמו"ר מבעלזא, הגיע לאושוויץ עם אשתו ושני ילדיו. הם הוגלו עם כולם ברכבות המוות למחנה ההשמדה. ההלם שאחז את המשפחה הצעירה היה מצמית. מי היה מאמין שיש בעולם רוע כזה?
הם שרדו את הסלקציה, אולם הבינו שלא ירחק היום וייפרדו. אפרים, שנשא עמו דברי ערך וסכומי כסף, נתן את אשר לו כשוחד לכמה ממרצחים להצלת חיי אשתו וצאצאיו, שהגיעו לאחר מסע עקלקל לעיר פסט שבהונגריה. אפרים עצמו נותר באושוויץ ונערך, בתפילות בעיקר, לקרב על חייו שלו. הוא נשבע לעצמו להיאבק כל עוד נשמה באפו, ואחז בשרידי האמונה בכל כוחו. והוא אכן הצליח לשרוד.
בהיפתח השערים, מצא עצמו אפרים, אבא ובעל צעיר, מורעב, שבור לב וחולה שחפת, בבית חולים בשוודיה שבסקנדינביה. בצעד נואש והזוי עשה כמה ניסיונות להודיע לאשתו שהוא חי ומאושפז בשוודיה. מסתבר שאחד הניסיונות, באמצעות חייל טוב לב ששכב לידו בבית החולים והחלים, צלח. החייל רק סיפר לשכנו שהוא נוסע להונגריה, וכבר היה בידו מכתב לאשתו. לא, לא הייתה לו כתובת, כלום, אבל ברכבת בהונגריה הוא ראה אישה עם בן ובת, וכששאל אותם לשמם הבין שהמכתב מיועד להם.
אשתו פתחה את המעטפה בידיים רועדות. היא קראה בעיניים מטושטשות מדמעות, ושמה פעמיה לשוודיה. היא הסתייעה בארגונים שונים ונחתה בנמל בירת שוודיה. המשפחה התאחדה מחדש. שוב דמעות, אך הפעם שונות מקצה לקצה מדמעות הפרידה על אדמת אושוויץ הארורה.
אפרים גרינברג התעשת מהר. הוא מצא להם קורת גג בפרבר שוודי, ומאחר והיה לו ידע ורקע בתחום השעונים, פתח חנות לתיקון שעונים. עד מהרה שמעו, מומחיותו ויושרו הגיעו לכל העיר ולערים שכנות. הלקוחות צבאו על חנותו, הוא ראה ברכה והכסף היה מצוי בכיסו.
עתה, משזכו לראות מעט שלווה ופת ברווח, החליטו להעניק משלהם לניצולים שהגיעו אף הם לשוודיה. בכל יום חמישי הייתה הגברת גרינברג אופה חלות ועוגות, מבשלת מרק מהביל, וביום שישי, יום בו הייתה החנות נסגרת בשעה מוקדמת, היו אפרים ואשתו מעמיסים סלים וסירים על עגלה ועושים דרכם ללידינגה.
לידינגה היא עיירה קטנה סמוך לסטוקהולם, בירת שוודיה. בקיץ 1945 שטפו את שוודיה אלפי פליטים שהשתחררו מהמחנות, ובכללם בנות צעירות. עשרות הבנות ששהו בלידינגה נאספו ממש מהרחובות. היו ארגונים נוצריים שאספו בנות כמותן מתוך רגשי חמלה, וניסו להשיב להן את צלם האנוש שנגזל ונסדק במחנות. היו גם ארגונים ציוניים ורפורמים שקלטו בנות יהודיות ניצולות, והקימו עבורן מעין קייטנות, כשהמגמה הייתה להעלותן למדינת ישראל ההולכת ומוקמת. היו גויים רחמנים, בעיקר עריריים, שאמצו בנות. לבנות לא הייתה יכולת התנגדות, וגם אם הייתה, לא הייתה מועילה להן.
שני אנשים נלחמו בגפם נגד הארגונים והגויים, וניסו להציל כמה שיותר בנות שלא יאבדו לעם ישראל: רבי בנימין זאב יעקבזון זצ"ל ורבי שלמה וולבה זצ"ל. הרב יעקבזון היה איש 'ועד ההצלה' ו'קרן התורה', שלפני השואה התמנה לרבה של קופנהגן. הרב וולבה, שלמד בקלם, ונתינותו הזרה חייבה את יציאתו משם, הגיע לזמן קצר לשוודיה. שניהם, כך הסתבר למפרע, היו שליחי ההשגחה להציל כמאה מבנות ישראל על ידי המוסד שהקימו – 'לידינגה'.
פגישה גורלית אצל מתקן השעונים
יום אחד נכנסה אישה הדורה לחנות השעונים של גרינברג. היא הוציאה מתיקה בהתרגשות ניכרת שעון גדול ועתיק. "אדוני הנכבד, תוכל לתקן לי את השעון הזה?" השען הפנה את מבטו אל השעון והשיב לה: "אחרי שאבדוק אוכל להשיב לך".
"אתה מוכן לבדוק ולומר לי?" הוסיפה לשאול. "גם הבדיקה אורכת זמן. לפחות שעתיים. אם הגברת רוצה היא יכולה ללכת לעיסוקיה ולחזור בעוד שעתיים. אני מקווה שאז אוכל כבר לומר לך". הלקוחה הרהרה קמעה. "תראה", אמרה לאפרים גרינברג, "אני לא כל כך רוצה להשאיר את השעון ללא השגחה. אתה בטח מבין… זה שעון מאוד יקר". "אני מבין. את יכולה, אם תרצי, לשבת על כיסא ולחכות". הוא גרר כיסא מרובע ובו רצועות בד עבות לפינת החדר.
היא חככה בדעתה והחליטה שמתקן השעונים ראוי לאמונה. "כמה זה יעלה לי?" הקשתה לסיום. "גם את זה קשה לי לומר לפני שאבדוק", השיב גרינברג. ניכר היה שאינה ששה להיפרד מכספה. אדון גרינברג הרגיע אותה: "על הבדיקה לא אטול תשלום".
אחרי שעתיים נכנסה האישה לחנות בצעדים קלים ובסקרנות בולטת: "נו, אתה חושב שתוכל לתקן את השעון?" הוא הפתיע אותה בחיוך: "זה כבר מתוקן". לזה לא ציפתה. "כמה זה יעלה לי?" הוא נקב במחיר פעוט, עד שנאלצה לאחוז בדופן השולחן. הפעם מהפתעה לטובה. ולא שחס עליה או על כספה, אלא שהליקוי היה פעוט ותיקונו היה בנקל. מתקן שעונים הריהו כעוד כמה בעלי מלאכה שעוסקים בדברים שלבעליהם אין יכולת לדעת כמה מאמץ וידע הושקע בתיקונם. אדון גרינברג יכול היה להמתין לבואה ולנקוב בסכום נאה, אלא דבק בפלך היושר.
"תראה", אמרה לו, "איני אישה עשירה, אולם מתפרנסת בכבוד מקליניקה של רפואת שיניים…". אפרים גרינברג נדרך נוכח הקדמה זו. האם – חשב לעצמו – תנסה לא לשלם גם את הסכום הפעוט שביקש הימנה? הוא הקשיב בנימוס לדבריה. "אשלם עבור התיקון, אבל כיוון שאני מאוד מעריכה את אצילותך ואת יושרך, אני חפצה להשיב לך טובה תחת טובה". "אני שומע", השיב השען.
"אטפל לך בשיניים בחינם, גם את ההוצאות על חומרים שאשתמש בהם לא אקח ממך. אסדר לך 'פה חדש' ללא כל תשלום". הפעם היה תורו להיות מופתע. אפרים גרינברג צחק כפי שלא צחק מאז נלקח לגטו בהונגריה. ומשחייך, חשף פה חף משיניים. אושוויץ הותירה את צלקותיה לא רק בנפשו כי אם גם בגופו – רגל אחת תפקדה רק בחלקה, ופה שאין בו שיניים. הוא לא נצרך למחשבה ארוכה כדי להיעתר למחוותה של הרופאה.
באחת הפעמים, כשישב על כיסא הטיפולים וצפה בפיו הלובש צורה אנושית, שחה לו הרופאה תוך כדי טיפול בחניכיו כי אספה לביתה שתי ילדות יהודיות. היא אמרה זאת בגאווה רבה, כשהיא מצפה לשמוע דברי הערכה. אפרים ניתר ממקומו מוכה הלם. "מה אמרת?" "אמרתי", השיבה הרופאה, "שאספתי לביתי שתי אחיות שמצאתי ברחוב". הגדולה, כך הוסיפה לספר בעיניים נוצצות, כבר בת 17 והקטנה בת 15. "ילדות מתוקות. חכמות. אבל טובעות בים של עצבות וגעגוע, ואולי גם אימה. אני עוד אהפוך אותן לעולצות ומאושרות".
גרינברג נותר עומד, סינר לצווארו, ומפיו נפלטה צווחה: "יהודיות? את בטוחה?" הרופאה הייתה מבוהלת. מה רע חוללה? מדוע האיש השלו יצא מגדרו? והשיבה באווירה כאילו-נינוחה: "בוודאי יהודיות. מבית אולטרה-אורתודוקסי. מאזור מרמורש שבהונגריה. הן היו באושוויץ. כל משפחתן נכחדה". אפרים רעד כולו: "מה הן עושות אצלך?"
"מה פירוש?", השיבה, "אני מגדלת אותן, דואגת להן לחברה". היא, כך סיפרה לראשונה, חיה בגפה – ללא בעל, ללא ילדים. היא, יחסית, בעלת אמצעים. לפיכך אספה לביתה את שתי הבנות כדי להעניק להן חיים חדשים ללא מחסור ודאגה. "זו התגובה שלי למעשים הנתעבים של היטלר", אמרה בסיפוק, ולא הבינה מדוע מתקן השעונים נמנע מלהביע את הערכתו למעשה הנאצל.
"כבר התחלתי", הוסיפה ואמרה כשהיא נרגשת, "את הליכי האימוץ החוקיים". עוד סיפרה שאת הגדולה מבין השתיים היא מתכננת להשיא לבן אחותה. בחור שאתו תחיה חיי אושר חסרי דאגה. היא תשכח את כל הסבל שעברה. "בחור טוב וערכי שהולך לכנסייה כל יום ראשון."
"ואת כל זה את עושה כדי לכפר על מעשיו הנפשעים של היטלר?" גרינברג ניסה להישמע רגוע. "בהחלט", פסקה הגברת. "אז שתדעי" – אפרים הרים את קולו – "שאת עושה מה שעשה היטלר!" הרופאה הייתה בהלם: "איך אתה מדבר אליי? זו התודה שלך?" וגרינברג השיב לה מדם ליבו: "הבנות הללו יהודיות! את הולכת לחתן אותן עם נוצרי! את עושה דבר ששורף את הנשמה של ההורים של הילדות הללו. את נוהגת בפשיעה כלפי שתי האחיות הקטנות", סיים גרינברג.
"אני?!" – הרופאה הייתה על סף התמוטטות. אפרים גרינברג לא הרפה: "כן, בהחלט. הן וצאצאיהן כבר לא יהיו יהודים. את עושה מה שהיטלר עשה. אבל בדיוק. הוא רצה להכחיד את העם היהודי סתם בלי סיבה, וזה מה שגם את עושה!" הרופאה פרצה בבכי שאי אפשר היה לקטוע אותו. גם הוא בכה עמה.
אפרים התעשת ראשון: "אני יכול לפגוש את שתי הבנות?" "בוודאי", השיבה הרופאה.
שתי האחיות לא היו מודעות למחזה שאירע, אולם נבהלו כהוגן למראה האמא החדשה שלהן שנכנסה לביתה נסערת בעליל. הן אחזו זו בזו בחוזקה והביטו באיש שלידה. מבטן חלף מזקנו הקטן לכיפה הגדולה שעל ראשו, ובמוח שתיהן חלפה מחשבה זהה: האומנם נותרו יהודים בעולם? גופן החל לרעוד באופן מפחיד. האמא מיהרה לחבק אותן.
"מוֹידה אַנִי לְפוּנַייכי" – אמר אפרים בהגייה חסידית, בבכי קורע לב השיבו לעומתו: "מַילֶך חַי וְקַייוּם". היה זה בכי שהתפרץ אחרי חודשים רבים שרצו לבכות, אלא שמעיין דמעתן יבש. היה זה בכי של שחרור לא רק מהצריף ומגדרות התיל, אלא גם מהחומות שסגרו בהן את עצמן. רופאת השיניים ומתקן השעונים סרו הצידה והמתינו שתשוב רוחן אליהן.
שתי הילדות ישבו בלב נסער שעה ארוכה עם "רבי-אפרים" ושמעו ממנו את המתרחש בעולם. הן היו צמאות לכל בדל מידע, ובעיקר אם נותרו בחיים יהודים מאזור מרמורש. הוא כמובן לא יכול היה לומר להן הרבה, אולם ניסה ככל יכולתו להשיב את רוחן ולנסוך בהן תקווה. בין לבין רמז להן שמקומן לא בביתה של האישה הנוכרייה. הוא שמח לשמוע מהן תשובה ברורה: "מה השאלה? הלא אבא ציווה אותנו לפני שנפרדנו לשמור על יהדותנו".
"מכאן ואילך אני אדאג לכן", הבטיח אפרים גרינברג. "אבל מה יהיה אתנו כעת?" – שאלה האחות הגדולה. הוא סיפר להן על הניצולים הרבים, ועל האלפים שהגיעו לשוודיה, וכמובן על 'לידינגה'. "אתן תגענה ללידינגה", אמר להן, "ותראו עוד 84 בנות כמותכן. בנות צנועות, מבתים חסידיים, שם מקומכן". הוא הבטיח להן שישתדל להסדיר את קליטתן במחנה מהר ככל האפשר.
רופאת השיניים האזינה לשיחה מסומרת ומשותקת. היא לא הבינה מילה וחצי מילה מהשפה בה שוחחו – באידיש. היא כן הבינה שאחת דתה להיפרד מחלומה ומשתי הבנות. לא עלה בדעתה למחות על כך. היה ברור לה, עם כל כאב הפרידה, שזה הדבר הנכון. אדון גרינברג צודק.
בניין התורה בלידינגה
מתקן השעונים לא המתין לביקורו הקבוע ביום שישי, ומיהר לרב יעקבזון במחנה 'לידינגה', וגולל באוזניו את אירועי היום. הרב יעקבזון, שלא היה לבו אוהב כלבו, פתח זוג עיניים מיוסרות: "אתה יודע שאם אכניס עוד בת, המוסד כולו בסכנת סגירה". אפרים ידע. הוא היה חלק מהווי המקום כדי לדעת שהממשלה השוודית הגבילה את מספר החניכות שהמחנה רשאי לקבל.
אפרים קימץ במילים ורק אמר: "אין ברירה". "טוב", אמר הרב יעקבזון, "תביא אותן הכי מהר שאפשר". "אבל", הוסיף, "הן לא חניכות במחנה. הן אורחות שלי ומתגוררות עמי ועם אשתי".
זה היה הפתרון מבחינתו למגבלה על מספר הבנות שהותר לו לקלוט. כשיגיעו המפקחים הממשלתיים, יאמר שהשתיים מתגוררות בביתו ולא נמנות על בנות המחנה. שתי האחיות, ככל בנות 'לידינגה', עלו כעבור שנתיים לארץ ישראל ובנו בתים של תורה. הרב יעקבזון השיא אותן, כמו את כל אחיותיהן מ'לידינגה', והיה 'שושבין' ו'עומד מן הצד כלה' בנישואי שתי האחיות היתומות. את הקטנה השיא לאחיינו, בן אחיו. את הגדולה השיא לבנו-חביבו, הלא הוא הרה"ג הר"ר משה יעקבזון זצ"ל, שלימים כיהן פאר כרבה של באר יעקב ואביו של יבלחט"א הרה"ג הר"ר אברהם יעקבזון שליט"א המכהן תחתיו כרבה של העיר.
בין מדיין למואב: שנאת חינם ודאגה לזולת
"צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם: כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם בְּנִכְלֵיהֶ֛ם אֲשֶׁר נִכְּל֥וּ לָכֶ֖ם עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וְעַל־דְּבַ֞ר כָּזְבִּ֨י בַת־נְשִׂ֤יא מִדְיָן֙ אֲחֹתָ֔ם הַמֻּכָּ֥ה בְיוֹם־הַמַּגֵּפָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּעֽוֹר" (במדבר כה, יז-יח).
מה בין מדיין למואב? בפרשת פינחס התורה מגלה לנו את הסיבה מדוע "כִּ֣י צֹרְרִ֥ים הֵם֙ לָכֶ֔ם" – "עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר". ומפרש רש"י: "שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור".
אם כן קשה, מדוע ציוותה התורה לצרור את המדינים ולא את המואבים, הרי החטא של בעל פעור נגרם על ידי מואב? אומר רש"י: "שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) 'אל תתגר בם מלחמה'. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם".
מואב לא פעלו כנגד עם ישראל בחלל ריק, הייתה להם סיבה לכך. גם אם הסיבה אינה מוצדקת, וגם אם בוודאי אינה מצדיקה את המעשים הקשים שלהם כנגד עם ישראל, אבל עצם העובדה שמבחינתם הם פעלו מתוך 'הגנה עצמית' – מרככת את חומרת המעשה שלהם ויש מקום להתחשב ולהקל בעונש.
לעומת זאת, מדיין פעלו כנגד ישראל סתם כך, בלי שום סיבה. המדיניים לא הרגישו מאוימים בגלל עם ישראל, ולעם ישראל לא היה שום קשר עימם, ומה פתאום הם באים ופוגעים בישראל? מה אתם שולחים את בנות המלכים שלכם להחטיא את עם ישראל? למה לצער אחרים בלי סיבה?
אומרת התורה: "צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם". מדיין הם "צוררים לכם" – הם שונאים את עם ישראל בלי סיבה, שנאת חינם. על שנאת חינם אין מה לסנגר, וצריך להענישם בכל חומרת הדין!
מעשה פינחס: כוחו של הצעד הראשון
אבל פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (במדבר כה, יא) בזכות המעשה שעשה, זכה להציל את כל עם ישראל, וכמו שמפרש האלשיך הקדוש: "זה אמר 'ולא כליתי', לומר אל תשיתו לב אל המתים במגפה – עשרים וארבעה אלף, כי אם אל כל המון ישראל, אשר היו מתים לולא קנאתו. כי זכות שארית פליטת כל ישראל מלכלות תלוי עליו. וזהו 'ולא כליתי וכו". וזה בעצמו רמז למעלה, 'וידקור את שניהם וכו' ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף', לומר שעל ידי מעשה פינחס היה מספר למתים, ואלמלא זה, גם את הכל היה מכלה. חס ושלום".
כאשר יהודי עושה מעשה טוב, אינו יכול לחזות את גודל תוצאותיו הברוכות, וכבר אמרו חז"ל: 'מגלגלין זכות על ידי זכאי'.
האלשיך הקדוש מגלה דברים מרטיטים: פינחס זכה בשכרו על הצעד הראשון! הרי כל מה שיהודי עושה – ה' עושה עבורו. כל מה שאנו זוכים בו – אנו מקבלים במתנה. כל מה שנדרש מאיתנו – הוא הצעד הראשון, הקפיצה למים, ההתחלה. ואת זה פינחס עשה – ועל כך הוא זכאי לשכר, על הצעד הראשון שבסוף הוביל למהפך!
כי הצלחה, בכל תחום, אצל כל אדם, מתחילה בצעד אחד, לפעמים קטן, כמעט לא מורגש, אולם זה הצעד המכריע ביותר, הדרמטי, המשפיע, שבכוחו לשנות את העולם. כל מה שצריך לעשות – הוא את הצעד הראשון, בכל הכוח, בכל העוצמה, בלי לחשוש, בלי לפחד. לעשות את הצעד הראשון – וה' יסייע בידינו להגיע ליעד, להגשים את שאיפותינו!
וכן בית המקדש ייבנה בזכות דאגה לזולת. המצטער בצער הזולת – זוכה לשמחה. אם בגלל בושה נחרב בית המקדש – בית המקדש ייבנה על ידי השתתפות בצער הזולת ועל ידי דאגה לכבודו. כשיוסף ובנימין נפגשו לאחר שנים רבות של נתק, נאמר [בראשית מה, יד]: "ויפול על צוארי בנימין ויבך ובנימין בכה על צואריו". אומר רש"י: "'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך' – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. 'ובנימין בכה על צואריו' – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב".
לכל אחד הייתה את הצרה הפרטית שלו, אבל הבכי של כל אחד מהם היה על הצרה של השני! כשהצער של השני נוגע ללבך ואכפת לך ממנו יותר מאשר אכפת לך מעצמך – כך בונים את בית המקדש! בזכות דאגה לזולת זכה אפרים גרינברג ובנה כמה בתים של תורה.
חתן ניגש אליי לפני החתונה ושאל: "על מה אני צריך להתפלל בחופה שלי?" אמרתי לו: "דבר ראשון תתפלל על החברים שלך, שגם הם יזכו להיכנס תחת החופה במהרה. אתה מאושר? תתפלל שגם הם יהיו מאושרים!"
יהיו הדברים לע"נ מו"ר אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
