כשעמדה עליהם מלכות יוון הרשעה להשכיחם תורתך

מורינו ראש הישיבה הגר"י אייכנשטיין שליט"א חזר ובאר כמה פעמים את הסכנה הכפולה שבגזירת הגיוס הרוגשת עלינו הכוללת בתוכה שתי יוזמות ושתיהן גזירות קשות לנו. הגזירה האחת "להשכיחם תורתך" – התביעה לגייס כל בחור ישיבה באה לקעקע את המעמד המיוחד של בן ישיבה שתורתו אומנות שהוא פטור מהשתתפות במלחמות ומכל שירות צבאי. הגזירה השניה – "להעבירם מחוקי רצונך" – הטענה העקשנית לגייס בני ישיבות לצבא, מתוך מטרה לשנות את הציבור החרדי מדרכו ומהשקפתו ולהסיט את בניו מהחינוך השורשי הרואה את יראת ה' כמקור החיים בעצמם, וכעיקרם בכל עניין ועניין.

אמונים וסמוכים אנו על רבותינו גדולי התורה שליט"א המנווטים את דרכינו בהנהגה הציבורית, וזוכים אנו להנחיותיהם הברורות הלכה למעשה, ובכל הזדמנות טורחים להביע את אמונם בנציגים ובשתדלנים שנשלחו על ידם לפעול בעניין כבד משקל זה. אור הדרכת רבותינו מלווה את המהלכים על כל צעד ושעל, וכל המלעיזים והלעיזות אינם מענייננו. לפי דרכינו חפצים אנו ללמוד נושא מהותי זה מהוראותיהם והנהגותיהם ולהבין דברי תורה מתוך מהלכי רבותינו, וממה שלימדונו והורונו מפיהם ומפי כתבם.

– – – – – – – – – – – – – –

שתי הגזירות הללו באות לפגוע בבסיס חיינו, ביסודות אשר כל עולמינו הרוחני נשען עליהם, ורוח אפינו תלוי בהם. אך הבדל גדול יש ביניהם וננסה ללבנם בפרטות.

להשכיחם תורתך.

הגזירה העיקרית העומדת עלינו שוללת באופן עקרוני את הפטור הגורף של לומדי התורה מעול שומרי העיר, ומאפשר להם לשקוד על תלמודם ולגדול בתורה כאשר נשא ליבם אותם.

על פניו גזירה זו מכוונת אל לומדי הישיבות, ואילו שאר אנשי העם נפגעים רק מהתוצאה של איבוד זכות לימוד התורה. אולם אליבא דאמת אין הדבר כן. גזירה זו פוגעת ונוגעת בכל יהודי ויהודי באופן ישיר, כמו שיתבאר.

הגמ' במגילה (דף ג') מעמידה הבדל בין תלמוד תורה לכבוד התורה, ומסקנת הגמ' כי כבוד התורה דרבים דוחה כמעט כל מצוה העומדת בפניו, ואף תלמוד תורה ועבודת ביהמ"ק ועוד בטלים בפני מצות הלוויית המת של תלמיד חכם.

מסקנה זו היא הנחת יסוד בעצם צורתו של היהודי. בעצם היותינו עם ישראל.

אומתינו איננה אומה כי אם בתורותיה (רס"ג אמונות ודעות מאמר ג). התורה ניתנה לנו קודם שניתנה לנו ארץ ישראל והרבה לפני שקמה מלכות ישראל. "היום הזה נהיית לעם" תלוי בקבלת התורה[1] והתורה היא נשמת אפם של ישראל בכל מובן.

ואשר על כן , הגם כי עיקר משא תלמוד תורה מונח על כתפיהם של בני לוי כדכ' – "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", ועל כל איש אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' (רמב"ם שמיטה ויובל), אולם כבוד התורה הכולל את יקרותם של בני לוי ואת הנשיאה והתמיכה בלומדי התורה, הוא חלקם של כל ישראל.

ולא זו בלבד אלא גם כשאמרו חכמים "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", (ברכות לג:) והעמידו את היראה כעיקר ותכלית הכל, אולם אין יראת שמים ללא תפיסה של תורה כמו שהאריך רמח"ל בהקדמת מסילת ישרים בביאור הכתוב "הן יראת ה' היא חכמה" (איוב כח כח). עיני כל ישראל נשואות לפתחיהם של תלמידי חכמים המורים להם את דרכם בכל אשר ייפנו. האדם החשוב והמרומם בכל קהילה יהיה הרב הנושא בעולם הציבור מכוח תורתו ויראתו ועל פיו ישק דבר. כך דרכם של ישראל מימי קדם – משה רבינו הנהיג את כלל ישראל מכוח התורה שקיבל מסיני וכך מסרה ליהושע, ואח"כ הזקנים והנביאים, הנשיא ואב בי"ד – אלו היו ראשי ומנהיגי העם לכל אורך שנות השלוה והגלויות. גם המלך שהוא הסמכות העליונה בעם אינו רצוי להשי"ת אלא כדוד המלך שאמרו חכמים שאינו הורג אלא מדעת הסנהדרין (ב"ר סג).

כבוד התורה מבטא את חלות התורה בישראל, וכאשר כל העם חונים סביב למקדש השם, ספר התורה ובית השם נמצאים במקום עליון, היהדות משתמרת. כבודם של תלמידי חכמים מגלה את חלות התורה בגופם של ישראל, באשר תלמידי חכמים מוציאים את דברי התורה אל המציאות בכל מחשבותיהם, דיבוריהם ומעשיהם ומגלמים בנוכחותם את חיי התורה כצורתם. כבוד זה בא לידי ביטוי במצוות רבות ובהנהגות שונות הנהוגות בקרב ישראל.

החיוב להפריש תרומות ומעשרות לבני לוי בא להעמיד לכל יהודי ויהודי שאוסף אל הגורן את יבול התבואה שטרח יגע ועמל בו, את התפיסה העמוקה שברכת תבואתו לא באה אלא בזכות החלק אותו הוא מקדיש לרוחניותו, ולא ההיפך. הארון נושא את נושאיו.

התפיסה של כבוד התורה משתקפת בפועל אף בחייו של יהודי פשוט. ככל שהוא מרבה לכבד תלמידי חכמים – כן עולה ערכו האישי. ערכו של זבולון התומך בתלמודו של יששכר רב ומופלג עד שהכתוב הקדימו ליששכר (בראשית רבה צט). בדרך זו מתקיימת המצוה 'ולדבקה בו' להידבק בשכינה: המשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא לת"ח (כלומר דואג לכל צרכיו) והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה (כתובות קיא:). ונמצא כי לכל יהודי יש חלק בתורה בשלושה מימדים: בקביעות עתים לתורה, שבזה עושה את תורתו קבע ועיקר ואת מלאכתו ארעי, בהחזקת תורה בכספו ובממונו, ובהצבת התורה ודעת תורה כערך עליון ומרכזי בחייו.

חשיבות ערכה של תורה עמוקה בשורשה של היהדות עד שהאומר מאי אהנו לן רבנן – היינו שאינו מבין כי תלמידי חכמים מעצבים את הצורה הרוחנית לעם כולו – נחשב לאפיקורס. אין לו כל חלק ביהדות. (סנהדרין צט:).

האמירה כי תורתנו תורת אמת גם ללא כבודם של תלמידי חכמים – היא בדיחה שסותרת את עצמה, היות וההערכה המעשית לתורה אינה אלא בכבודם של תלמידי חכמים, מתוך הבנה שהם המעמידים ומלטשים מגבשים ומחזקים את צורת העם היהודי כולו, והשפעתם פרוסה על כל יהודי ויהודי, וממילא פטורים הם מכל משא ציבורי. וכי יש ערך ומשמעות לעם יהודי שאין בראשו הוגי תורה יום וליל? בעולמינו הנמוך יש המשווים ואומרים כי שילוחם של הוגי תורה לצבא שקול לשליחת יחידת מחשוב ותקשוב בצבא אלי קרב, אולם השוואה זו אינה מדויקת כלל. הכנסת הוגי התורה לשורות הצבא היא כשליחת ראש הממשלה או הנשיא אל הקרב. אין אומתינו אומה בלעדי הוגי תורה בראש המחנה.

אם בעבר כך היה – כהיום על אחת כמה וכמה. אם בעבר היה "רחוב" חרדי ספוג ביראת שמים מכוחם של אותם תלמידי חכמים שיושבים ולומדים בבית המדרש, היום אין דרך לגדל אנשים יראי ה' בלי שיקדישו את שנות גידולם בימי הבחרות ללימוד תורה בישיבה. המציאות היא שככל שבחור עוזב את ספסלי הישיבה בשלב מוקדם יותר, כן יראתו קטנה. יראת השמים הפנימית של כל אדם לאורך שנות חייו, הנושבת בחדרי ביתו ובמשפחתו, מבטאת באופן מדוייק את שנות לימודו בישיבה. הדבר הזה מתגלה כמעט אצל כל יחיד ויחיד. הצורך בחיבור לתורה נחוץ לחייו של היהודי ברמה קריטית הרבה יותר מאשר בעבר, ושימור המהלך של פניות גמורה ללימוד תורה וקיומו של עולם הישיבות הוא צורך קיומי, ערכי מהותי. אין צורה של יהדות בלי כבוד לתורה, והכרח לאפשר לכל מי שרוצה ללמוד תורה, להקדיש את שנותיו ללימוד בישביה ללא שום חובות וללא עול ציבורי, מוצדקים ככל שיהיו.

כל מי שחפץ ליישם שותפות כלשהי עם הציבור החרדי, חייב להבין כי התורה היא ערך מרכזי עבורינו. אי-הכרה בחשיבותו של הערך הזה כמות שהוא, היא אמירה של חוסר כבוד למהות שלנו, המביעה רצון לשלוט עלינו באופן ערכי. כל דיון שאינו מיוסד על הכרה בעיקרון יסודי זה הוא הכרזת מלחמה על צורתה של היהדות המונחת בשורש השורשים של תפיסת העולם שלנו[2].

להעבירם מחוקי רצונך.

הגזירה השניה המאיימת עלינו מכוונת אל אלו שלא זכו לחיות בצל תלמוד התורה. ישנם רבים מבנינו היקרים מאד, שכל אחד מסיבתו שלו, לא הצליחו לשבת באהלה של תורה ויצאו לחיי המעשה. אלו "המוני בית ישראל", הם עצמנו ובשרנו, וכל אחד ואחד מהם הינו איבר בגוף הציבור החרדי. היהודי ההיסטורי החקוק בתולדות ימי עמינו מצטייר כאדם בעל יראת שמים טהורה מוקיר ורחים רבנן, שלמרות עיסוקיו השונים וטרדותיו יש לו זהות יהודית ברורה ומוצקה, ומתייחס ברצינות אל כל נושא שריח יראת שמים בו. ההכרח לדאוג לכך שחייהם של אלו יתנהלו באטמוספירה של יראת השם, עומד אצלנו כנושא שהוא בגדר פיקוח נפש רוחני, וגדול המחטיאו יותר מן ההורגו.

בנוגע לכאן הנושא פחות ערכי, ויותר פרקטי, והצורך הוא ברמה של פיקוח נפש במלוא מובן המילה. כיום, לא קיימת מסגרת שנוצרה על ידי הצבא, המאפשרת למי שמצטרף אליה להישאר בשלימות יראתו. המסלולים כולם עד האחרון שבהם פגומים בכל צורתם, ואין כל דרך לשמור את חום הלב, את הנאמנות המוחלטת לה' ולתורתו, ולהישאר שומר תורה ומצוות כראוי בתוך המסגרות הללו. לכן הורו לנו רבותינו שיש לנו לערוב לכל בחור ובחור בכל דרך אפשרית, להצילו מהגיוס לכלל מסלולי הצבא הפוגעים בנפש הרוחנית.

האם תיתכן מסגרת צבאית שתאפשר ליהודי חרדי לחיות בה כראוי? האם תיתכן מציאות כזו שערב שבת לפני הדלקת נרות יהיה רוגש כמו רחוב חרדי? כרגע – ממש לא. כדי שזה יקרה הצבא יצטרך להיוולד מחדש. המרחק בין העולם של הצבא לעולם החרדי רחוק במרחק שנות אור. הרוח החילונית ספוגה בכל פינה בצבא, וכל ניסיון להכניס משהו שיש בו קצת יראת ה' אל תוככי הצבא הרי זה כטובל ושרץ בידו. גם אם יצליח החייל לקיים מצוות בתוך המחנה, הרי הוא כבחור מסכן המנסה לשמור על דתו בתוך קיבוץ חילוני, או לחילופין לכיתה חרדית בתוך בית ספר המחנך וזועק אפיקורסות. לצערינו, כל ניסיון שכזה, גם אם הוקם מתוך כוונות כנות, נחל כישלון של פגיעה אנושה בבחורים האומללים שנפלו לאותה סיטואציה קשה, בשל האוירה הנושבת מהצמרת הפיקודית ועד למסגרות השונות של הצבא עימם נאלץ החייל החרדי להיפגש בתדירות יומיומית. היו שנלחמו בצפורני נפשם להחזיק ביראתם, והם עומדים ומתריעים מתחת כל עץ רענן על הכישלונות הוודאיים של נסיון שכזה.

העובדות זועקות בכאב בעד עצמן. הדרישה להכניס חרדים אל תוך הצבא, נזעקת בלי שום הבנה ובלי התייחסות סבירה לעומק הפער בין העולמות. מי שקורא קריאה כזאת וסבור שהיא ניתנת ליישום, אינו בר דעת ובעל בינה להבחין בין יום ובין לילה. באשר 'חרדיות' אינה רק סביבה שומרת מצוות, או רחוב סגור בשבת לכלי רכב, ואפילו לא בית כנסת ושמירת כשרות ומוסדות נפרדים. 'חרדיות' מבטאת חיים שיש בהם יראת שמים. יראת שמים מקיפה כל פרט מהחיים ומייצרת את סגנונו ואת אופיו של אותו פרט, והיא משנה והופכת את התורה ומצוותיה מספר הוראות לתורת חיים.

ניקח כדוגמא את שבת קודש. 'שבת' אינה רק שמירה על הלכות שבת, אלא כוללת את הצורה של מנוחת השבת, את האופי של סעודות השבת, ואת העונג המיוחד השמור לשומרי שבת. המאכל והמשתה, הלבוש והכסות, ההילוך והדיבור לובשים צורה אחרת בשבת. חומר דיני שבת עם חיוב הסקילה שבהן, פרטי הדינים מהו דאורייתא ומהו דרבנן, היאך מותרת אמירה לנכרי האסור והמותר בטלטול וכל שאר הלכותיה הנשמרים ומוקפדים בדקדוק רב, הם מייצרים רוח של שבת, אוירה של שבת, אטמוספרה של שבת, שבת שהיא שונה בתכלית מהשבת המצוירת בדמיונותיהם של המון העם.

אופיה של שבת כזאת ספוגה בהוויתו של כל מי שגדל באוירתה, ואף בחור 'קר' שאינו משקיע בכל דקדוקיה של שבת, ומפנה זמן רב במהלך השבת לקריאת עיתונים תוך עיסוק רצוף בחילוץ גרעינים מקליפתם, עדיין אפוף ודבוק בשבת המקורית עליה גדל ואת רוחה ינק וקלט אל תוכו.

כך כל מצוה ומצוה אינה מסתכמת בקיומה המעשי, אלא היא עולם שלם של קדושה ויחס מרומם אותו סופגים בעולם של יראת שמים. זאת החרדיות האמיתית. אשר על כן יבואו הטוענים כנגדינו – גם אם הם חובשי כיפה – ויענו: וכי אם ינסו להכניס בתוך עולם חילוני שבת או תפילת שחרית, האם ניתן להכניס 2 אחוז מהרוח של החרדיות? הלא את עצם החרדיות הקימו בנו ועיצבו גדולי הדורות כדי לשמר את חיי התורה והעמידו מסגרת ברורה ותוכן מסוים של חיים שיש בהם יראת שמים, והיאך מסוגלים אנשים שאין להם ריח של יראת ה' "לבנות מסלולים" שיבנו בצעירים יראת ה'? אין זה אלא הבל ורעות רוח!

[די בזה. אך אם גם יביטו לעבר התהום הריקנית של חיי חילוניות, וידעו מעט מן המעט על נוהג אחד של חיי 'התרבות' החילוניים, הניסיון לקרב בין העולמות במגע כלשהו יתמוסס ברגע אחד]

גם אם יעלה על הדעת שאי פעם יצליח הצבא להוליד עצמו מחדש, לשרש מתוכו את האטמוספירה החילונית הכפרנית האופפת אותו, אם חלום רחוק זה יתגשם בהקמת מסגרת כלשהי שיש בה יראת שמים אמיתית, עדיין הדבר כרוך בדרוג פיקודי זה ואחר, וכל בעל סמכות בידו לשנות לפגוע במרקם העדין שייבנה. ועולה על כולן "אבירי המשפט" וברוני זכויות נשים וכדו' ובראשם הבג"ץ שהכל נתון בידם, שיילחמו בכל דרך לחורר ולמוסס את המסגרת ולעקור את טהרת יראת השמים משורשה.

גדולי התורה מורים באופן ברור שהסכנה הצבאית היא סכנה אנושה לכל יחיד ויחיד באשר הוא. החרדה לכל יחיד שמתקרב אל הצבא היא חרדה קיומית. ואנו תולים עיניים אל ראייתם של עיני העדה, המשקיפה למרחוק ומדקדקת כראוי בתחומים עדינים אלו, והולכים אך ורק לאורם. איננו מסתמכים על דעתנו הצרה, ובוודאי שלא על דעתם של תולי מודעות, כותבי טורים פרשנים ו'מלומדים' חכמים ככל שיהיו. גאוותינו על שדרכנו מנווטת ומנוהגת על ידי ענקי רוח, והליכתנו בדרכם על פי הוראותיהם והנחיותיהם היא המקדשת שם שמים, וכך אנו זוכים לפעול בדעת תורה של אמת.


[1] ז"ל רש"ר הירש "היום הזה! החובה המשותפת לתורה, שהוטלה זה עתה על כל הנמנים עמך, והשמירה המשותפת של התורה, שכולכם הועמדתם על משמרתה – היא העושה אותך לעם".

[2] מלבד זאת, בכלל עניין זה ישנה נקודה אמיתית וברורה שרבים בעולם החילוני מסוגלים להבין. היות וברור לכל בר דעת כי איתנותו של העם תלויה באמונה הפנימית בדרכו וברוחו, ההישרדות לאורך זמן כמו גם המוצקות בזמנים קשים, מותנים באופן ברור במרכז חי ופעיל של האידיאולוגיה של העם. המרכזים התורניים הם המשמרים את האידיאולוגיה של העם היהודי. כל מי שעוסק בבעיות נשירה והתבוללות וכו' גם מקרב הרחוקים מאד מהדת, רואה זאת נכוחה במספרי המתבוללים שיצאו מכלל ישראל מקרב הקבוצות הרחוקות מהמרכזים התורניים.

בסייעתא דשמיא ב"עזרם ומגינם" הפיקו עלון "זהות 2" להפצה בעולם הישיבות

ב"זהות 2" נתווסף מאמר מפרי עטו הייחודי של הרב שמואל פולק שליט"א בעל "אז נדברו", שסגנונו הקולע ומבטו הייחודי כבר התחבב בעולם הישיבות, מה עוד שרוח חכמים נושבת קבוע מבין שורותיו.

"זהות 2" פותח במכתב של מרן הגאון רבי יהושע אייכנשטיין שליט"א שמעמיד דעת תורה באופן ברור את ההתייחסות למסגרות המתחדשות של הצבא כ"חשמונאים" וקודקוד" וכדו'.

הגיליון גם מתהדר עם דברים בהירים מפי ראש ישיבת היכל יצחק הגר"י לנדא שליט"א המפרט את הבעייתיות של שירותו של לומדי תורה בצבא מתוך דברי חז"ל ומגולל את ההיסטוריה של גלגולה של סוגיה מאז קום המדינה. כשהוא מוסיף את הזווית הנוספת של חומר השירות בצבא למי שלא זכה להימנות על לגיונו של מלך.

יו"ר "עזרם ומגינם" הגאון ר' מנחם שפירא שליט"א מתאר את התמסרותו של מרן הגר"י אייכנשטיין שליט"א להקמת הארגון וליוויו. הוא גם מפרט באופן מרתק על הארגון את מטרותיו, את התפתחותו ואת התייחסות גדולי התורה אליו.

מלבד זאת ישנם את המדורים הקבועים שמלוים את העלון במאמרים חינניים שמעוררים את המחשבה לעומק.

לקריאת "זהות 2": https://drive.google.com/file/d/1P5ZE_11tihLyZDB9nekHTH0wWot8LHcN/view?usp=drive_link

לקריאת "זהות 1": https://drive.google.com/file/d/1NkOS7Tl9RTV25lykzvDQY90dTgWmkiQ7/view?usp=drive_link

הנערה שנעצרה בנתב"ג: "אזקו אותי כאחרונת הפושעים"

נערת סמינר שעשתה את דרכה לחתונת אחיה בחו"ל, נעצרה בנתב"ג בטענה לעריקות בשבועות האחרונים. לטענת בני משפחתה, הנערה לא קיבלה אוכל ותרופות עד שהתעלפה. עכשיו היא מגוללת את התחושות שלה, בימי המעצר במכתב מטלטל שהגיע לידי 'המחדש'.

"שמי מרים, אני בת 20. נולדתי בישראל לפני שעברתי לניס בגיל שש. לאחר שסיימתי את בחינות הבגרות, הגשמתי חלום ילדות – לחזור לארץ מולדתי, ארץ העם היהודי. לפני שנה עשיתי עלייה בשמחה עצומה. עשיתי את כל הניירת הנדרשת להשתלבות ולקבלת פטור מהצבא. לא ידעתי עד אז שנפלה כנראה טעות.

"גיליתי זאת לפני שלושה ימים, כאשר הגעתי לנמל התעופה בן גוריון לטיסה של יומיים כדי להשתתף בחתונה של אחי, ונעצרתי ללא כל אזהרה מוקדמת. אני כותבת מילים אלו כדי לספר את סבל הימים האחרונים. לא מתוך עניין אישי בלבד, ובוודאי שלא חס ושלום כדי להוסיף שנאת חינם בין אחינו. אני מספרת רק כדי להתריע, וכדי למנוע מכל בנות ישראל, ולו אחת, לעבור את הניסיון הקשה הזה.

"הגעתי לשדה התעופה בשעה 14:00. עוד לפני שהספקתי להגיע לתור לבידוק הכבודה, השומר בכניסה, כשראה את הדרכון שלי, הפנה אותי למשרד הפנים. לא הבנתי כלל למה, ולא דאגתי במיוחד, חוץ משעת הטיסה המתקרבת. עליתי לקומה השנייה, קיבלתי מספר בתור מהמכונה, ומשעבר הזמן, הפצרתי בפקיד שיקבל אותי מהר, מפני ששעת הטיסה התקרבה. עשר דקות לפני סגירת הצ’ק-אין התקבלתי אצלו. הייתי לחוצה מאוד מהאיחור, והפקיד ביקש את הדרכון ותעודת הזהות שלי. הוא הניח את המסמכים בצד וביקש שאמתין שוב, כשהוא מסביר שהוא "מחכה לאישור".

"כעבור דקות ספורות ניגשו אליי ארבעה צעירים בלבוש אזרחי, שוטר צבאי ושוטרת. ללא כל אזהרה מוקדמת הם זיהו אותי, אמרו לי "לא התגייסת", לקחו את הטלפון והמזוודות שלי. בשלב זה עברתי דבר שכל חיי לא יכולתי לתאר לעצמי שיקרה לי. הם פשוט אזקו אותי לעין כל. כאחרון הפושעים. כאילו הייתי בורחת. כאילו היה לי אומץ כלשהו מול הנוקשות שלהם. הייתי בהלם, ניסיתי להגן על עצמי והסברתי שאני נוסעת לחתונת אחי, ושזו טעות בניירת. הראיתי להם כרטיס חזרה בתוך 48 שעות, והבטחתי שאסדיר הכול כשאחזור. תחינתי לא הועילה. הם ביקשו שאלך איתם.

"ביקשתי לעשות עוד שיחת טלפון אחת, הייתה לי אוזנייה באוזן. החייל חייג את המספר ויכולתי להודיע להוריי שנעצרתי, שאני אזוקה, שאיני יודעת מה יקרה הלאה, לאן אלך, ומה אעשה, ואם עוד תינתן לי אפשרות לטלפן. עברתי את כל שדה התעופה אזוקה, הצעירים נושאים את המזוודות שלי. חשתי בושה שאין לתאר, שלא אאחל לאיש, אלא כדי שיוכל להתפלל מכל הלב. יצאנו משדה התעופה, כשאני חסרת אונים. התחננתי לחייל ולשוטרת שיתנו לי לטוס, או לפחות יסבירו לאן אני הולכת, מה עושים, ומה יעלה בגורלי. הראיתי להם את התעודה של הרבנות שהוכיחה שאני דתייה. חזרתי ואמרתי שאני חרדית ואין להם זכות לעצור אותי.

"החייל התקשר למפקד והסברתי לו שזהו נישואי אחי, שאני חייבת לטוס, שאני מתחייבת להסדיר הכול כשאחזור, פחות מ־48 שעות אחרי … הוא לא הסכים לשמוע והתעקש שאני עצורה ושאין לי רשות לצאת מהארץ. הבנתי אז שאין לי סיכוי לצאת מזה. ביקשתי להתקשר שוב לאבי. אפשרו לי, שוב דרך האוזנייה, לדבר איתו, בלי לגעת בטלפון. אמרתי לו שלא אטוס, שאני מקווה לטוס מחר אחרי שאסדיר זאת. הייתי בפאניקה מוחלטת. ביקשתי ממנו לחזק אותי ולומר לי שהכול יהיה בסדר. המתח והבושה כבר החלישו אותי מאוד, הייתי מוכנה לומר "כן" לכל דבר כדי לצאת משם".

מרים ממשיכה לגולל את המתרחש: "מאותו רגע הכניסו אותי לרכב אזרחי עם שני צעירים בערך בגילי מקדימה, וצעיר נוסף מאחורי לידי. נשארתי אזוקה כל הנסיעה. הם התעלמו ממני לחלוטין. כאילו אינני קיימת, צחקו, לעגו לי, והמוזיקה בקעה בקולי קולות. מבלי שידעו, לא ניתקתי את השיחה עם אבי. כשסיפרתי לו בלחש על התנהגות הבחורים, הסביר לי שהם רק רוצים לשבור אותי נפשית, ושעלי להישאר חזקה. החלטתי אז להיות כזו, לא לבכות, להיראות בטוחה בעצמי. מאותו רגע ועד שנכנסתי לתא בכלא נראיתי כאילו אינני ניתנת לערעור.

אין מילים לתאר את ההשפלה בכלא. יש מאמץ מושקע להשפיל את האנשים. הדבר מתבטא בכל תזוזה ותזוזה ובכל טקס מטקסי המסדרים. אני רוצה לזעוק כאן את כאבי האישי בדברים הבלתי סבירים מהם סבלתי באופן אישי. דבר ראשון זה התעלמות מוחלטת מהיותי דתייה. פעם אחר פעם הכריחו אותי ללבוש מכנסיים, והייתי צריכה להילחם על הזכות להישאר בחצאית. הדבר חזר על עצמו יותר מפעם אחת. ותמיד באגרסיביות ובפקודה.

גם זכויות אנושיות בסיסיות שלי נרמסו. ישנם זכויות שאפילו לשבויים חייבים לתת. תרופות הם דבר מינימלי. אוכל זה ודאי הכרחי. לא יאומן שאת שניהם לא קיבלתי כשהייתי צריכה. לצערי אני סובלת מאסתמה, וחייבת ליטול וונטולין. ביקשתי ודרשתי, והתקשתי לנשום ועדיין לא קיבלתי את התרופה. בבוקר הראשון הייתי בשורה האחרונה, בלי לאכול, לשתות או לישון. נאלצתי להמתין בחום הכבד של כפר יונה, במדים עבים מאוד, במצב של חולשה קיצונית. הרגשתי רע מאוד".

לדבריה, "כשהגעתי למפקדת אמרתי לה שסחרחר לי והתעלפתי. באותו רגע הייתה הפסקה, כל הבנות עישנו. ראיתי שחור ולא שמעתי דבר. הזיכרון האחרון היה צעקות המפקדת: "כולם פנימה!". אחרי רגע שמעתי אותה אומרת: "את רואה אותי? את רואה אותי?". עניתי שכן. שאלה אם שתיתי ואכלתי. עניתי שלא. היא הביאה לי יוגורט. אכלתי כפית ושתיתי. לא הצלחתי לנשום וביקשתי שוב את התרופות. נראה היה שהסכימה, אך לא נתנה. ציוותה שאירגע. לקחתי את הוונטולין שהיה איתי ונאלצתי לקום. לא התחשבו בי, אבל ברוך השם הרגשתי קצת טוב יותר.

רק אציין שבמשך כל הזמן נאלצתי ללבוש נעליים גדולות עלי בכמה מידות. אני כותבת מילים אלו, יומיים אחרי שחרורי. אני מרגישה שאי אפשר לדבר, שאי אפשר לתאר את עומק מה שעובר על נפשנו. ניסיתי לתאר עובדות, אבל כשאיננו מרגישות אנושיות – איננו יכולות לתאר לאנשים. לפני שעזבתי, עשיתי את הציפורניים לחתונת אחי. הסתכלתי עליהן וזה הזכיר לי שאני בת אנוש. בתוך הכלא היינו במצב של הישרדות. רק כשיוצאים ויכולים לחשוב מבינים".

הנערה ששוחררה, מוסיפה ומתוודה: "גם מאז יציאתי אינני ישנה. אני חיה בפחד מתמיד שיבואו לקחת אותי שוב ויזרקו אותי חזרה לכלא. אנשים שואלים אותי אם היה קשה להחמיץ את השמחות בצרפת. זה גורם לי לחייך – כנראה זה היה החלק הקל ביותר בכל הסיפור. אני מהרהרת באירוניה של המצב. תמיד הייתי מאוד "ציונית" בנשמתי, תמיד הצטערתי שלא עשיתי צבא. אולי ה' רצה שאראה את הדברים מבפנים.

אני כותבת מילים אלו בניתוק מוחלט. לא ישנתי יומיים וזה נראה בלתי אפשרי. בכל פעם שאני שומעת מוזיקה או מנסה להירדם – אני מרגישה רע, כאילו אני רדופה. אולי אמשיך יום אחד לכתוב. קשה לי לדמיין שיום אחד הדברים יחזרו להיות רגילים, שהטראומות יתעמעמו. אבל כנראה שבסופו של דבר זה עובר".

הגדול מרן ראש הישיבה רבי משה הלל הירש שליט"א במעונו בכנס חשובי המשגיחים מעולם הישיבות ובהשתתפות  ארגון 'עזרם ומגינם'

המצב כעת שיש חשש מהגיוס לצבא והרבה בחורים לא יודעים מה יהיה, וצריך לעודד את הבחורים. רוב הבחורים אינם חוששים אבל ככל הנראה יש מיעוטא של בחורים שחוששים והנושא מפריע להם ללימוד, ומפריע להם בכל החיים שלהם. כמו"כ יש שאלות מהורים שמבינים יותר ולכן חוששים יותר מבחור צעיר שלא כ"כ חושב בפרט כאן בארץ. השאלה מה צריכים להגיד?

יש את הבחורים שיצאו לצבא והם לא שייכים אלינו,  אלא מדברים על רוב רובם של הבחורים בישיבות שאינם שייכים לאלו שהלכו אבל הם מפחדים, וצריכים להתייחס לזה, לדבר על הניסיון שלנו, על הניסיון של דורינו. זה מה שחשוב.

צריך להרחיב על העמידה בניסיונות של דורינו ולבאר שהקב"ה נותן נסיונות רק למי שיכול לקיים ולעמוד בניסיון. ואתן דוגמא איך לפאר את ענין הניסיון. אפשר ללמד את ענין הניסיונות שהקב"ה קבע לבני האדם מתוך ספר דרך השם (ח"ב פ"ג). שם מבואר שכמו שבצבא יש הרבה תפקידים המחולקים בין אנשי הצבא, וכל אחד ממונה על החלק שלו, וביחד יש שלימות שמוציאה אל הפועל את התכלית הצבאית, כך הקב"ה נותן ניסיונות לבני אדם וכל אחד יש לו את התפקיד שלו ואת העבודה שלו, ובסך הכל יוצא מכולם השלימות שהקב"ה מצפה מכולם ביחד.

כמו כן יש לעסוק בענין של ביטחון וללמד מה זה ביטחון, מה עלינו להבין בנושא הביטחון. וכך לחזק את הבחורים.

אין ברירה אלא לרומם את הבחורים!

שאלה – האם צריך למסור שיחות או ועדים ע"י ראש הישיבה או המשגיח בישיבה בעניין הגיוס?

המשגיח צריך להיות עירני לראות עם מי שיש צורך לדבר. אך לא התכוונתי דוקא לדבר ברבים.

שאלה – לקראת בין הזמנים מגיעות שאלות רבות מהורים של בחורים, יש בחורים שההורים שלהם נוסעים בבין הזמנים לחו"ל, יש ישיבות שמתוכם כחמישים אחוז מההורים נוסעים לחו"ל, וכיון שרוב הבחורים קיבלו צווי גיוס, הם לא יכולים לצאת. מדברים על אי קבלת רישיון נהיגה, וגם על משכנתאות ומעונות, ונעשה שיחת היום בין הבחורים. האם אפשר להסתפק בשיחות פרטיות?

זה תלוי בכל בכל מקום ומקום ובכל ישיבה. יש ישיבות שהבחורים לא דואגים מזה או שלא חושבים או חושבים שיהיה טוב, ועכ"פ לא אכפת להם, אליהם אין צורך לדבר ברבים. אבל יש ישיבות בסגנון יותר מודרני שם התופעה יותר מצויה, שם באמת צריך לדבר ברבים.

שאלה – בקדקוד יש מכל הישיבות.

יש רק יחידים. והם לא הבחורים הטובים. אלו בחורים שחושבים ללכת לעבוד אחרי החתונה, והם יותר בסיכון. אבל המציאות שאנחנו רואים שאפילו הבחורים שלא חלמו ללכת לעבוד אלא רואים את החיים שלהם בכולל, וגם הם מפחדים. מפחדים מלהיכנס לכלא ומה יהיה איתם. הגיע זמן חדש שצריך לדבר עליו. עד עכשיו לא היתה בעיה לבחורים בארץ ישראל עם הצבא, ולא היו צריכים לקחת על עצמם שום אחריות, אלא הכל התנהל כשורה. וכעת הם צריכים לדעת שהגיע זמן חדש. יש משהו חדש בעולם. יש מצב שלא היה עד עכשיו, שנכנסנו למצב מסוכן. התפקיד שלנו לרומם אותם, לעסוק בענין הניסיון ובענין הביטחון, לדבר על מה שצריך לדבר. אי אפשר בלי זה, ובפרט לבחורים אלו.

שאלה – אולי צריך איזה אמירה מראש הישיבה שבחורים ידעו שהצבא הוא לא מקום בכלל. אין אפשרות כזאת.

זה ודאי, אך יש גם בזה שני סוגים. יש בחורים שהצבא הוא צד בעבורם וצריך בוודאי שיהיה ידוע שלבחור ישיבה אין שום מקום בצבא בשום דרך. לא בא בחשבון שום דבר. לא הסדר, לא קודקוד, וזה פשוט. אבל אלו בחורים מסוג אחד שבד"כ אחר כך לא נשארים בלימוד. אבל רוב רובם של הבחורים לא שייכים לזה כלל, אלא הם נשארים בלימוד, ולא חולמים ללכת לצבא, אבל הם כן מפחדים. ומה עושים איתם? בחור צעיר, לא יודע מה לעשות, צריכים לרומם אותו, ולהעמיד בפניהם בפירוש שהם נכנסים למצב חדש ולניסיון שלא היה עד עכשיו. הקדוש ברוך הוא הכניס אותנו למצב הזה, ואפשר ללמד על הנושאים החשובים, ויש פסוקים ושאר דברים שצריך לומר בכדי שבחור יתחזק בביטחון ברבש"ע, ויוכל ללכת בדרך שלו רגוע בלי פחד ויוכל ללמוד יותר טוב.

אנחנו מחלקים את הענין לשניים: יש בחורים שתמיד חשבו שילכו לשנתיים בכולל וזהו, ולאלו יש את הפיתוי להתחיל עם זה כבר עכשיו. לבחורים אלו צריך לומר את התשובה – אם אתה עושה כך עכשיו, אתה נכנס לסכנה על כל האידישקייט שלך. אתה לא יודע מה יהיה בצבא, ואי אפשר לסמוך על הצבא ולהביא דוגמאות מכל מה שידוע במציאות על מה שקורה בצבא. זה סוג אחד של בחור.

על הסוג שני של הבחורים נמנים רוב רובם של הבחורים. והם אלו שלא חלמו לצאת מהישיבה, והם רק מפוחדים מהמצב החדש. הם לא יודעים מה קורה, וצריכים לדעת שיש מצב חדש. אין הכי נמי צריך לומר להם אבל לא להפחיד בבת אחת, אלא לאט לאט להסביר שהמצב משתנה ואנחנו הולכים לקראת משהו אחר בעתיד.

כמו כן צריך להרגיע ולהודיע לבחורים שבני הישיבות נמצאים בתוך הלב של גדולי ישראל, הם דואגים להם בראש ובראשונה ועומדים מאחוריהם. והם צריכים לשמוע שאנחנו עושים את המקסימום להוציא כל בחור מהצבא. ככל הנראה לא יהיה חוק אבל יתכן שיהיו מעצרים, אנחנו נקפיד שלא יהיו מעצרים וגם אם יהיו ח"ו מעצרים נעשה את המקסימום לצמצם את המעצר ולהוציא כל בחור ממעצר באמצעות עו"ד ובכל מיני דרכים.

חשוב מאד שכל בחור ידע, שאנחנו יודעים מכל מה שקורה איתו ואנחנו נותנים לו גב. שכל בחור ירגיש שיש לו גב מראש הישיבה, מגבים אותו ודואגים לו. ומלבד זאת לרומם את הבחורים כפי שאמרנו.

שאלה – האם יש מקום להעלות את הנושא של הצבא ולהכניס ועדים של השקפה נגד הצבא בישיבה? או אפילו לא בישיבה ממש, כגון בקבוצות או בקמפים?

כפי שאמרתי, במקומות שיש בחורים שיש חשש ששייכים לנושא של הצבא, אפשר לדבר על זה. אבל ברוב הישיבות הטובות, רוב רובם של הבחורים לא עסוקים בזה. לא חלמו ולא חולמים על הצבא, ולא חושבים שיש שום צד שיש לזה דבר.

שאלה – אבל יש שיח בכל מקום, בכל הישיבות זה הנושא הבוער. יש ישיבה חשובה שיש בה בחור שיש אח בצבא והוא לא מרגיש לא נוח מהעובדה מזה.

אם זה המצב, ברור שהם צריכים לשמוע ברור ברור ברור – שלא בא בחשבון שאף אחד ילך לצבא. צבא הוא תחילת הירידה באידישקייט, ובחורים צריכים לשמוע את זה בצורה ברורה. לא חייב להיות שיהיו מחללי שבת אבל בוודאי שתהיה ירידה באידישקייט. אבל אני לא מאמין שבישיבות חשובות יש כאלו בחורים.

שאלה – יש בחורים גם מישיבות חשובות שספרו שבאמת עד הזמן האחרון לא היה כזה נושא, אבל יש משפחות של בעלי-בתים שלאחרונה ההורים מתחילים לדבר ולהציג צדדים אחרים בענין הצבא. הם אומרים שאולי צודקים אלו שרוצים לגייס את אלו שלא לומדים, וכיו"ב. מה אומרים לבחורים כלפי הבית שלהם?

צריכים באמת לדבר. צריכים להדגיש את הנקודה שאדם שהולך לצבא, הוא מהמר על הרמה של האידישקייט שלו. ואפילו יותר ממהמר – קרוב לודאי שהרמה של האידישקייט שלו תרד.

שאלה – מבקשים לשמוע מילה אחרונה. הראש ישיבה חושב שצריכים למסור ועדים על כל מה שנאמר כאן או רק שיחות פרטיות?

לפי ההבנה של המשגיח.

שאלה – האם צריך לשנות בבין הזמנים את המסלול של הבחורים?

צריך שהקמפים יהיו סגורים ולא יצאו לטיולים.

שאלה – בחורים רגילים למסור את הנפש על הלימוד אבל לא רגילים למסירות נפש על בין הזמנים…

צריך להתחיל את השיחות כבר עכשיו.

יקרתם של בני הישיבות הנושאים בנטל – שיחה עם הרב מרדכי נויגרשל

במשך שנים רבות בני הישיבות היה נושא הגיוס לצבא פרט טכני ושולי, פרוצדורה שצריך לסדר ולסיים בהקדם ואינה נוגעת אלינו כלל. בשנים האחרונות גבר השיח סביב הצבא, וכל בחור שמע באופן כללי על הצבא ועל הטמון בחובו, אך עדיין לא היו הדברים נוגעים למעשה, כל עוד אף אחד לא פגש את הנושא, והצבא לא הפריע את השגרה היומיומית.

לאחרונה נפל דבר. בשנה שעברה הופסקו תקציבי הישיבות וגדולי ישראל נטלו את תשעים שנות חייהם ויצאו לחו"ל להקים את קרן עולם התורה לעמוד לימין הישיבות הקדושות. עם זאת הודיעו גדולי ישראל שליט"א שהיות והוכרזה מלחמה ע"י הערכאות (קרי ביהמ"ש העליון) כנגד עולם התורה בהוראה לגייס בפועל את בני הישיבות ובשינוי ההסדר הקיים במשך עשרות שנים, אין לשתף פעולה עם שלטונות הצבא ולא להיענות לזימונים כלל. בהמשך הוחמרה האכיפה לתלמידי הישיבות, והחלו מעצרים וסנקציות אישיות לבחורים שרצו לצאת לחו"ל, הופסקה הזכאות למעונות לאברכים, עד שבהוראת היועמשי"ת נשלחו צווי גיוס לכלל בני הישיבות. כמו"כ ניתנה הוראה לזרז את ההליכים ולהפוך את בני הישיבות לעריקים בהקדם, ובנוסף מתוכננות סנקציות רבות כגון הוצאת רישיונות נהיגה, מניעת לקיחת משכנתאות, שלילת זכאויות חוקיות במשרדי ממשלה שונים ועוד.

כרגע מונחת הגזירה לפנינו. כל בחור ישיבה נדרש ע"י הצבא לגיוס. הוראת גדולי ישראל לבני הישיבות המופיעה בהנחיות של 'עזרם ומגינם' מורה להימנע ממגע עם רשויות האכיפה, ביציאה לחו"ל ובשאר מקומות. הפכנו לעבריינים. ציבור שלם שרגיל להתנהל ע"פ חוק ולא להתחמק מחובות, עובר על החוק. איך אנחנו מעכלים את המציאות הזאת?

המציאות החדשה לא אמורה להפחיד אף אחד. אדרבה צריך לנצל את ההזדמנות להראות לאן אנחנו שייכים. "זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה". נוצרה מציאות חדשה לכל אחד ואחד שצריך לברר לעצמו באיזה מקום הוא עומד.

כמו בכל הפרשיות שמסעירות את העולם החרדי, כגון המאבק נגד האינטרנט ועוד, גם כאן שומעים טעויות וגם שטויות מפי אנשים חרדים. ואני שואל – למה צריך לדבר על 'קנאות' כשאפשר לדבר 'רוממות'?

כך לגבי הצבא. במקום לשחרר סיסמאות ולטפח את האגו הציבורי, זאת ההזדמנות לדבר על הדברים בעצמם. נעשה חשבון – מה לימוד תורה תורם, ונסתכל על הנושאים מלמעלה למטה. אנחנו צריכים לשנות את המבט ולהבין שאנחנו לא נתבעים, אנחנו תובעים. אנחנו לא אשמים שהאנשים שמבחוץ לא מוכנים אפילו לבדוק ולשמוע על הנזק שגורם חילול שבת לביטחון המדינה יותר מכל התרומה שאותו אחד תורם כדי לאזן את הנזק. אנחנו יודעים שזה נכון ואנחנו יכולים להוכיח את זה. כל מי שיקדיש כמה ימים לשמוע, ידע גם הוא. האם בגלל שהם לא באים לשמוע, זה משנה משהו? מספיק שאני יודע שזאת האמת.

צריך להבין היטב. עצם לימוד התורה של בני הישיבות בשעת מעשה מפעיל ותורם ועושה, יותר מכל פעילות אחרת שעושה מישהו בעולם. בעולם הרחב כל בחור עד גיל 30 לא תורם כלום לחברה, חוץ מהשירות בצבא. אדם הולך ללמוד רפואה במשך 7 שנים, אח"כ נהיה דוקטור אבל עדיין לא רופא. רק אחרי ארבע שנים נוספות בהם הוא לומד מקצוע בתוך הרפואה, הוא מתחיל לתרום לחברה. עד אז הוא רק מקבל. יכול להיות שאחרי 10 שנים שהחברה השקיעה בו, הוא יחליט לעסוק בנדל"ן, ולא יחזיר לחברה את מה שהיא השקיעה בו. אף אחד לא טוען שלימוד רפואה תורם אלא לימוד רפואה מכשיר לתרום, וזה בסדר גמור.

לעומת זאת אמרו הפילוסופים הגדולים – "א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו אמרו לו תאמר שאנו יכולים ליזדווג לאומה זו, אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם שכך הבטיחן אביהן ואמר להם הקול קול יעקב בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו, ואם לאו הידים ידי עשו" (בר"ר פר' סה).

כלומר, יש הזדמנות לילדים, לנערים צעירים, לעשות פעולה שיש לה משמעות כבר עכשיו, לא רק הכנה לקראת. לא לומדים תורה רק בכדי שיצאו תלמידי חכמים, אל עצם הלימוד עכשיו מפעיל את המערכות הרוחניות בעולם.

אם  בחור רוצה לראות את זה, אפשר להראות לו אולם זהו מהלך שלם ומורכב שאין אפשרות ללמד אותו בצורה שטחית וקצרה. אי אפשר ללמוד עם בחור מישיבה קטנה 'דעת תבונות' או את ההקדמות ושערים של הלשם שנותן את המבנה של כל העולמות ומראה איך הכל פועל מכוח המעשים שלנו. אבל בחור עם אינטלגנציה בריאה יכול לסמוך על מישהו שאומר שיכול ללמד את זה.

במלחמת העולם השנייה, אחרי ששכנעו את נשיא ארה"ב רוזוולט שאפשר לבנות פצצת אטום, גייסו את טובי הפיזיקאים בעולם והביאו אותם ללוס אלמוס בניו מקסיקו. אל המקום הכי מבודד בעולם. שיכנו אותם במתקנים שהיום אפילו אינם קיימים בבתי סוהר. המקום היה מגודר, בלי אפשרות לצאת. בדיוק כמו במחנה ריכוז.

30,000 עובדים עבדו שם והם לא בדיוק ידעו מה הם עושים, מלבד אחד בשם אופנהיימר שהיה מפקד המבצע, ועוד פוליטיקאים ופיזיקאים גדולים. ברחוב אף אחד לא ידע מה הם עושים. גם במשפחה לא הבינו. אנשים מוכשרים כאלה, הם גנרלים בצבא, מנהלים מאות טנקים בשדות קרב באירופה, ואילו הם מפספסים את החיים שלהם.

משחקים בחומרים ובנוסחאות… אבל הם כן ידעו שהם עושים את הדבר הכרחי והכי יעיל שאפשר לעשות. כי בצד השני – הגרמני היו כאלה שעשו את אותו הדבר. היו מדענים שניסו לבנות לגרמנים פצצת אטום והתחרות היתה מאוד צמודה, היו להם גם בעיות מוסריות עם היצירה של נשק להשמדה המונית, ומי יודע מה יהיה אחרי המלחמה.אבל באותה שעה שרר פחד  פחדים שמא הגרמנים יצליחו, והם בוודאי היו משתמשים באטום בלי שום סנטימנטים. הם ידעו שהם עוסקים בדבר הכי חשוב במלחמה

אותו הדבר כאן. נכון שלא למדת מספיק רמח"ל וגם לא נפש החיים, נכון שאתה לא יודע מהר"ל ואתה לא מכיר בדיוק איך העולמות בנויים וכיצד הם מושפעים מהתורה שלך ומהמעשים שלך. אתה לא יודע איך המערכת בנויה. אבל אתה יודע שאתה עוסק במה שמניע את כל המערכת. אתה צריך ללמוד ולהסביר לעצמך את הדברים שוב ושוב, עד שיתיישבו על הלב.

אנחנו יודעים שזה נכון. אפשר להרים את מכסה המנוע מעל העולם ולתת הצצה. כל אחד יכול לדעת איך זה עובד. וכל אחד שיושב בבית המדרש ולומד, מי יותר ומי פחות, שייך לדבר העצום הזה של קיום העולם. המסקנה היא פשוט ללכת ללמוד את זה.

הבעיה שאין מסגרת מסודרת שלומדים בה את הנושאים הללו…

הרבה מגדולי ישראל מעודדים את הלימוד של יסודות הדעת והאמונה בישיבות, כדי שבחורים יבינו מה הם עושים, ולמה הם עושים. מה המשמעות של לימוד התורה, ומה החשיבות של שנות הנעורים בישיבה. בעבר פגשתי את בנו של האדמו"ר מסלונים שהיה אחראי מטעם מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. הוא קיבל תפקיד ולמד את הנושא של הצבא ביסודיות לפרטי פרטים. הצעתי לו תכנית מה ואיך להגיד, ומשם נפגשתי עם הגרמ"ה הירש וככל שהתגלגלה השיחה הוא אמר בפירוש שצריך להסביר היטב את הנושא.

ניקח לדוגמא את הדיון הציבורי חסר ההיגיון שבו מעמידים ואומרים – או לימוד תורה או שוויון בנטל. וכי זה הוויכוח? הוויכוח הוא על היסודות עצמם. אם הנושא הוא שוויון בנטל, דווקא אנחנו תובעים שוויון בנטל, כי אלו שאינם נושאים בנטל של קיום העולם וקיום עם ישראל כמו שהתורה דורשת, מסכנים אותנו. אלא מה, הם לא מאמינים בזה. בסדר. אז מה אם לא מאמינים? אז מה? זה לא עושה את זה פחות אמיתי. אבל בחור ישיבה צריך להבין את זה.

להבין שזאת אמת מציאותית, ולראות את זה בתוך החיים, זה עבודה פנימית שבן אדם צריך לעשות עם עצמו. האם כולם ברי הכי לעשות את זה?

אין ספק שהמשגיחים שידברו על עיניים דולקות ואינם שמים לב שהעיניים מזמן כבויות, לא יצליחו להעביר כוח ורוממות לבחורים. וכבר היו דבריפ מעולם. רבי ישראל מסלנט דיבר על מוסר, אחריו רבי יוסף זונדל דיבר על חוכמה ומוסר, ורבי ירוחם דיבר על דעת חכמה ומוסר. זה לא רק השמות של הספרים שלהם אלא יש שינוי בצורת הגישה לכל הנושא בהתאמה לצורך של הדור.

הרב וולבה דיבר בסגנון מסוים עד שהוא פגש את רבי יצחק הוטנר. אחרי שהוא פגש את רבי יצחק הוטנר הוא התחיל לדבר  פנימיות.

ואז הגיע רבי משה שפירא. תופעת רבי משה שפירא תפסה תאוצה כבירה.

הוא באמת חולל מהפך בתוך בית המדרש. אחרי הלוויה של ר' משה אמר לי ידיד, מי היה בלוויה? אלפי אברכים. אלפים. אלפים שהושפעו ממנו, בלי פרסום, ובלי תארים וכותרות…

יש שני סוגים של בחורים, יש שזורמים עם הזרם, הישיבה עבורם היא רק ברירת מחדל, ויש כאלו שעושים מתוך הבנה וחיבור. ולאלו שכבר שם נשאל שאלה פשוטה, אתה נמצא בישיבה לא במקרה, למה לא לעשות את זה כמו שצריך? למה לא להבין את מה שאתה עושה בין כך בכל שנותיך בישיבה? אפשר בהחלט להתחבר ולהיות מאלו העושים ולומדים מתוך הכרה ומתוך ידיעה.

נכון להכניס שיעור קבוע בישיבה של נושאי מחשבה ויסודות האמונה?                        

לא. אני לא חושב שצריך להכניס בצורה ממוסדת שיעורים כאלו, לא תהיה תועלת בצורה כזאת.

לפני שנים רבות היה סמינר שעבר מכה רצינית כשכמה בנות ירדו מהדרך. המנהל ערך אסיפה להורים והוזמנתי להרצות בפניהם עם הרבי מטולנא, שהוא מאוד מיוחד מכל הבחינות. לא תיאמנו את הדברים, אבל אמרנו את אותו הדבר. ליצור  אווירה  בסמינר שתלמידה שואלת את כל השאלות ויהיו מורות שיוכשרו לענות, זה לא טוב. למה? כי המשבצת הזאת תהפוך להיות משהו מאד מכובד, וכל אחת תחפש שאלות מתחת לשולחן רק בשביל לשאול.

לכן נכון ללמוד את הדברים כמות שהם, ביסודיות מתוך הספרים, בלי שאלות ותשובות. כך אמר לי הרב וולבה בזמנו, כשהוצאתי את הספר הראשון 'מסע על עמקי ההויה', והיו כאלו שהתנגדו לו. אחרי שהרגעתי את אותו משגיח שיצא מגדרו, פניתי מיוזמתי אל הרב וולבה, הבאתי לא את הספר והוא אמר לי – התלמידים שלי לא הסכימו, אבל הספר הזה משפיע? אמרתי לו, בדיוק עכשיו קיבלתי טלפון מאיזה יהודי אחד יושב על אי באפריקה וקורא את הספר. אז הוא אמר לי, גם אני כתבתי את אותו דבר, רק אני כתבתי בלי השאלות. הוא נתן לי את הספר 'עולם הידידות' שהוא כתב, ושם כתובים היסודות עליהם אנחנו מדברים. גם הסטייפלר כתב ספר 'חיי עולם' עם אותם נושאים רק בלי השאלות.

בעולם של הדור היום, שהכל זמין והכל מאוד מאוד ברור, החוויות הן עוצמתיות. אפילו צ'ונט בליל שישי יכול לתפוס אותך יותר. וזה דבר שמפריע לנו בקליטה. יש הרבה עובי שחוסם מלתפוס את זה.

אולי נשמע נקודה אחת יסודית שצריך לחדד אותה בעניני אמונה ודעת?

אנשים מחפשים כל מיני הוכחות על קשרים בין חומר ורוח, מביאים כל מיני סיפורי השגחה ועוד, אבל הרמב"ם אומר שאין לנו סיפורי השגחה משמעותיים מוכיחים מאשר ניסי יציאת מצרים. אמנם הרמב"ם מוסיף ואומר שכל מה שראינו ביציאת מצרים אינה הוכחה מספיקה. מה ההוכחה? מעמד הר סיני. יש כאן משהו חסר פרופורציה. תאר לעצמך שאתה עומד ורואה את כל עשרת המכות וקריעת ים סוף, עם כל מה שכתוב בפסוקים ובחז"ל, ואומרים לך שאירוע חד פעמי של מעמד הר סיני הרבה יותר גדול והוא ההוכחה החזקה.

מה שקרה במעמד הר סיני, שהראו להם איך כל המערכות עובדות במערכת הקשרים בין חומר ורוח, ואיך האדם מפעיל אותם על ידי כל מיני פעולות שהוא עושה. הוא לא רואה בדיוק איך זה עובד, אבל הוא רוחש אמון במערכת. וכשרוחשים אמון במערכת, זה מספיק. וזה מה שצריך להיות.

ביציאת מצרים הקב"ה הראה מה הוא עושה אבל במעמד הר סיני הוא מתגלה ומראה שכל מה שראית הוא תוצאה של רצון השם. אתה הראית לדעת כי השם הוא האלוקים אין עוד מלבדו. ניסי יציאת מצרים הם הוכחה נסיבתית. אתה ראית אירוע ואתה בודק מי יכול היה לגרום לזה ואתה מגיע למסקנה. במעמד הר סיני נחשב כמו 'בא החי ברגליו'. ואסביר.

מהו "אתה הראית לדעת"? מה נקרא לדעת? אחד המקומות הראשונים שהתורה מזכירה את הידיעה נמצא בפסוק "וידע האדם את חוה אשתו". התוצאה של הידיעה הזאת היא "והיו לבשר אחד". כשזוג רוצה להיפרד, הוא יקח את ארון הספרים, היא תיקח את תיק האיפור וילך כל אחד לביתו. אבל מה עם התינוק? גם אם יקחו את הסכין של שלמה המלך ויחתוך אותו לשניים זה לא יעזור, כי בכל חלק יש את שניהם. התינוק הוא לא תערובת, התינוק הוא תרכובת, כי התינוק זה התאחדות.

ידיעה מביאה לידי התאחדות. כשכתוב "אתה הראית לדעת", פירוש הדבר שהידוע והיודע התאחדו. זאת לא הוכחה נסיבתית, אלא משהו אחר.

זה הכוונה 'בא החי ברגליו'. אם יש עדים שראובן רצח את שמעון, ושמעון בא ברגליו. שואלים תוספות במסכת בבא מציעא, והרי 'על פי שניים עדים יקום דבר'. אומרים תוספות כל זה לא נאמר כשיש לך ידיעה ברורה כמו בא החי ברגליו. 'על פי שנים עדים יקום דבר' אינה הוכחה שכלית אלא גזירת הכתוב, שנצרכת כשיש ספק ויש דיון בבית דין. כשיש ספק, זו ההוכחה.

כשבא החי ברגליו, זה מפקיע את כל הדיון מלכתחילה. זה מעמד הר סיני. מעמד הר סיני מפקיע את כל הדיון מלכתחילה. רש"י מפרש את הפסוק בפרשת יתרו, "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" – אתם ראיתם, לא בעדים, לא על ידי נביא, ולא במסורת. אלא אתם ראיתם. כלומר, המסורת אינה מספיקה, ואין הכוונה שכל הנשמות היו שם, כי הפירוש הזה הוא ברובד הסוד, ורש"י מפרש את הפשט.

איך אנחנו רואים? כשהתורה אומרת "אתם ראיתם", היא מדברת גם אלינו. כמו שהיא אומרת "לא תגנוב", היא מדברת גם אלינו. היא לא אמרה רק לבני ישראל בהר סיני "לא תגנוב", אלא כמו שאומר הכוזרי שמאז ועד היום הידיעה עוברת בקבלה שהיא כמראה עיניים.

אפשר להבין שיש דברים שמוקדם ללמוד, אבל צריכים לדעת שיש ידיעות ויש יסודות, ויש אפשרות ללמוד אותם ולראות אותם בבהירות. כשאני גמרתי פעם ראשונה "דעת תבונות", כשהייתי בחור כבן עשרים, הרגשתי הרגשה חושית איך שכל איבר ואיבר מהגוף קשורים בחוטים נסתרים שמפעילים את כל הבריאה. עכשיו לך תעשה עבירות…

אפשר לגמור עם ספר דעת תבונות את היצר הרע…..?

לפני האירוע הראשון של משמרת הלשון בבניני האומה התבקשתי ע"י הרב גנס לבוא ולדבר שם. מיד הסכמתי, אבל מיד כשהורדתי את הטלפון אמרתי, מה אני צריך להיות זה שמוכיח שחוצפה יסגי לפני בוא המשיח… יהיו שם 10,000 נשים, שכל השנה לומדות שמירת הלשון, ואני אבוא לדבר איתם על שמירת הלשון, כשלא פתחתי את הספר "חפץ חיים"?

למזלי היו לי שלושה חודשים עד האירוע, והתחלתי ללמוד את הספר "חפץ חיים" עם "באר מים חיים". ונעשיתי האדם הכי מתאים לשכנע אנשים ללמוד "חפץ חיים"… למה? כי הסיבה שאנשים לא לומדים "חפץ חיים" כי הם מפחדים שאם הם ילמדו את הספר לא יוכלו אח"כ לדבר לשון הרע. ואני אומר, למדתי "חפץ חיים" עם "באר מים חיים", ואפשר עדיין לדבר לשון הרע….

בוודאי שגם בחור שידע את הדברים האלו, לא ישב וילמד כל הזמן באופן מידי. אולי ביום הראשון כן. אבל לפחות הוא יודע שיש משמעות למה שהוא עושה, ושבאיזשהו מקום בסוף הדרך, הוא יגיע לתכלית האמיתית. זה המפתח להכל אני חושב.

תודה רבה על הדברים החשובים, שנותנים כוח ובהירות בדרכינו הסלולה ע"י רבותינו גדולי הדור.

עלון זהות מבית עזרם ומגינם – זהות או זרות

חווית החיים האמיתית מושגת ומורג

עם תהפוכות הזמן נעשינו עמוסים.

לומדים ומתפתחים, מתקדמים ומשגשגים, אך הרגלי התקופה משפיעים ומסגלים הנהגות להתמלא מריגושים חדים.

אירועים. חדשות. זיצים. הופעות. אוכל. יציאות. דיבורים. ידיעות.

מרחב ההתעניינות מרותק לרגעי הווי. לחוויות חברתיות. לאייטמים מסקרנים. שאינם מותירים מקום לחשוב על עצמינו.

—

אך לא. לא לגמרי.

מתחת לפני השטח, במרחק מההתרחשויות הפעילות, קיימת שאיפה בלתי נדלית למשהו אמיתי.

שאיפה המניעה את כל כוחות הגוף והנפש לחיפוש ואיתור חוויות, אך לאמיתו של דבר אינה מבקשת אלא את חווית החיים בעצמם.

והיא קיימת. בפינו ובלבבינו לעשותה.

חווית החיים האמיתית מושגת ומורגשת במימוש כוח הבחירה. הבחירה היא תוצאת ה'אני' המגשים ומיישם את עצמיותו וחי בה.

הבחירה אינה כניעה לרצונות מסוימים אלא היא היישרת מבט אל המציאות ואל שלל הרצונות, ומתוך אומדן הוגן וכנה של היכולות והאפשרויות מביאה למיצוי עצמי ולהגשמת חלומות אמת שאינן דמיונות.

לשונו של רבי יצחק הוטנר פותחת צוהר לעונג הבחירה של המושל ברוחו, ואלו מילותיו החדות והבהירות:

"משונה היא ההנאה של מילוי תאות הניצחון. שכן מילוי תאות הניצחון מספק לו לאדם את הרגשת כח ה"אני" שלו, וכל עצם ההשתוקקות לנצחנות היא התאוה להרגיש את תקיפות כוחו שלו בעצמו. ונמצא שבהנאת הניצחון האדם הנהנה הוא גם הגברא וגם החפצא של ההנאה גם יחד".

הבחירה זמינה. היא פוגשת אותנו וליתר דיוק אנו פוגשים בה, בכל פינה אליה נפנה ובכל ענין בו נעסוק.

אם רק נרצה לבחור, כמובן.

—

ברקע חייו של בן ישיבה על כל נפתוליו, עומדת הנחת יסוד שהמודעות אליה והבחירה בה חופפת ומקרינה על כל צעד ושעל.

הזהות.

בן ישיבה המזדהה עם התואר המופלא אותו הוא נושא, מתוך הבנה עמוקה בתוכן המקופל בתואר זה, אינו זקוק לתוספת ולגיוון. חיי בן ישיבה מעניקים ריגוש וחיוניות מעצם היותם.

בן ישיבה מועד במסלול חיים בעל משמעות אותנטית ופעילה, עם עבר עשיר, עתיד מבטיח והווה מלא עניין רעננות ועשייה. המוח החושב עובד שעות נוספות ומספק יצירות מופת של חידושים ומושכלות שאין כמותן על פני השטחיות המקובלת. קשרי החברה בוגרים ומאתגרים, ומתאפיינים בכבוד הדדי המפתח ומעצים את יכולות הפרט.

ולא רק בימים מאירים, לא רק בקצירת הישגים. בן ישיבה מעצם מציאותו ובכל מהלך חייו מיישב את שאלת החיים – מה השם שואל מעימך. ליבו הייחודי של בן הישיבה אינו חדל מלפעום בשעות המנוחה ובזמני האכילה, גם ימי הפגרה ואפילו תקופות ירידה ושממה, נושאים אופי אחר, שונה בתכלית מכל בני תמותה.

אך ישנה אפשרות אחרת…

"בן הישיבה" נהפך ל"ישיבישער". העסק נעשה כבד והשאיפות הגדולות נשארות בעולם החלומות. היומיום נהפך למרדף של סדרים-חברותא-משגיח, עד שבאמת באמת אין כח.

יש שטייגען, אבל השיגרה שוחקת ושוב תופס הכיף הזמין והצבעוני את כל מרחב הרצון. טוב שיש פינות ששוברות מעט את השגרה… ואז כשמסתכלים במראה התואר בן ישיבה, קצת מכביד. הרגשה משונה של זרות לעצמך פולשת לתוכך, ומנסה להתנחל ולתקוע את העגלה…

—

מחוץ לכותלי בית המדרש נשמעים קולות של תלונות וספקות בדבר תפקידו ומהותו של בן ישיבה, מפי אלו שאינם מכירים בערכם האמיתי של לומדי התורה. מוגשים פיתויים המתארים מציאות חיים של יהודי שומר תורה במסגרות חלופיות שאינן בין כתלי הישיבות, ע"י אנשים זולים שאין להם יכולת הבחנה בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו. כנגד אלו קורנת דמותו של בן הישיבה. עובדה היא ש'בן ישיבה' הוא תואר של כבוד הצופן בחובו בעל מעלה שאין בנמצא כמוהו. 'בן ישיבה' אינו רק חובש את ספסלי בית המדרש, אלא נושא זהות אחרת, עילאית ונכבדת, ומקורו הקדוש נשאב מקדושת התורה. 

בנקודה עמוקה ופנימית של בניה ועיצוב הזהות של 'בן ישיבה' הנושא את התואר הנבחר באחריות מלאה וללא שמץ של ריחוק וזרות, נגענו ונדרשנו.

באנו להביט בחינו של בן ישיבה שליבו מתרונן בשמחה על סדר מוצלח או מסברא נאה. להתפעל מיופיו של בן ישיבה שמצפונו מכוון לפי השולחן ערוך. ולהזדהות עם בחור שבסופו… סופו של דבר… דעתו צמודה ומותאמת לתורה ולרצון ה'.

ניסינו להבחין ביישוב הדעת בצדדי הנושאים העומדים על מפתנינו ותובעים את התייחסותינו, ולהאיר באור הנכון והמציאותי את הזהות האמיתית של 'בן ישיבה'.

התבוננו ובחנו ובאנו לומר 'כה לחי'. כי הגם שהדרך ארוכה עד קנין השלמות, מטבע של "בן ישיבה" מתאר את מי שניצב על המסלול הנכון, ותוכו רצוף אהבה. ה' אלוקיו שמח בו וחפץ בו, ומביט באהבה גמורה על בן לוי שהוא לגיונו של מלך.

נישא עינינו בבקשה ובתפילה שנזכה להתכוונן ולהתיישר עם יושר דברי אמת, ולחוש בכל מאודינו את טעם הבחירה בחיים.

 

חמש נקודות המשלימות זו לזו בענין גיוס בני ישיבה לצבא

קדושת התורה של הישיבות אינה מקרינה רק על יראים ושלמים המושפעים מבני הישיבות, אלא גם התורה והיראת שמים של יהודים הרחוקים, נובעים מכוח מציאות הישיבות בישראל. ניתן להיווכח מתוך המציאות כי התורה ויראת שמים בכל ישראל, מושפעת משורשה ומקורה בישיבות הקדושות

ראשית יש להניח הנחת יסוד, כי זכות הקיום של כלל ישראל בעולם אינה אלא כאשר אנו מעמידים את עצמינו כעם ה' הדבקים בברית תורתו, מכירים בטובה הגדולה ומודים – "ברוך הוא שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת".

עם כל החשיבות של פיקוח נפשות שדוחה את כל העבירות הפרטיות שבתורה [חוץ מג' עבירות חמורות], התפקיד של כלל ישראל שהוא המציאות הכללית שלנו שאנו עומדים לכבוד השי"ת ונאמנים לתורתו הקדושה בשלימות, עומד מעל פיקוח נפש. כך דרשו חז"ל בספרי על הפסוק – "ונקדשתי בתוך בני ישראל. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה'" – על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתמסרו עצמכם לקדש את שמי.

היסוד הכללי של עצם מציאותם של ישראל נוגע גם הלכה למעשה באופן חמור מאד, שכאשר כופים אדם מישראל לעבור עבירה בפני ציבור קטן של עשרה מישראל, מחויב ליהרג ולא לעבור ואפי' על עבירה קלה כמבואר בגמרא [סנהדרין עא: והלכה למעשה ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה ושו"ע יור"ד סי' קנז], וק"ו להרבצת התורה ברבים עליה מסרו נפשם רבי עקיבא וחבריו.

וברור כי העמדת היהדות של עם ישראל תלויה במציאות הישיבות בישראל. בעבר היה אפשר לגדול כיהודי המחובר לתורה ולהקב"ה, על ידי לימוד תשב"ר ובהמשך עם האוירה התורנית של הרחוב היהודי שהיתה כפופה לתלמידי חכמים. אולם מאז התהפוכות הרבות בסדרו של עולם שאירעו בדורות האחרונים, התברר מעל כל ספק כי קיום היהדות מחייב את ההשקעה והחיבור המיוחד לתורה הקדושה, אותה סופגים וקונים אך ורק בישיבות הקדושות.

הישיבות בדורינו שקולות כלימוד התינוקות בימי קדם, שבלעדיו אין תורה ח"ו. התפקיד אותו ממלאים ע"י לימוד התורה בישיבות כהיום הזה, מהוה יסוד קיום היהדות של עם ישראל פשוטו כמשמעו, וככל שהישיבות גדלות בכמות ובאיכות, כך מתקיים בכלל ישראל 'מרבה תורה מרבה חיים', ומתרבה יניקת חיי היהדות לקרובים ולרחוקים.

קדושת התורה של הישיבות אינה מקרינה רק על יראים ושלמים המושפעים מבני הישיבות, אלא גם התורה והיראת שמים של יהודים הרחוקים, נובעים מכוח מציאות הישיבות בישראל. ניתן להיווכח מתוך המציאות כי התורה ויראת שמים בכל ישראל, מושפעת משורשה ומקורה בישיבות הקדושות [עי' בדבריו הנפלאים של מרן האבי עזרי זצ"ל בתחילת ספר עמלה של תורה בפירוש מאמרם "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שבאר שכפי מידת דבקותם של לומדי התורה בתורה, כך היקף השפעתם על קיום היהדות לרחוקים, והרחיב ותאר שכן ראינו בעינינו בדור הזה].

שורש הפלוגתא סביב השאלה מהי מגמת עם ישראל

לצערינו, ההתמודדות מול מגמות השלטון החילוני והצבא עוסקת בשאלות יסוד הקיום של כלל ישראל, מאין בא עם ישראל ולאן הוא הולך, ובנקודה זו אנו בפלוגתא עימם – האם מגמתינו בכל חיינו להיות עם ה' לומדי תורתו הקדושה, ולשים את עיקר עסקינו בתורתו, או ח"ו ככל העמים בית ישראל וכשאר גויי הארץ.

ואשר על כן, לא יהיה מדויק להסביר להמון העם רק את חשיבות הישיבות לכלל הציבור בארץ ישראל, מצד מעלת התורה כמגינה ומצילה וכדו' ולהביא מקורות לכך שהישיבות עומדות כהגנה והצלת נפשות ישראל. היות וניתן להסיק מסקנה שגויה וחמורה מכוח טענה זו, ולתת מקום לסברא כי אילו לא היו הישיבות מגינות מפני סכנת נפשות, לא היתה הצדקה להמשך קיומם בשעת הסכנה והמלחמות, והיא טעות גדולה בעצם ההבנה של מקומם האמיתי של לומדי התורה בישראל.

הנכון וההגון ביותר לנסח את הדברים במילים פשוטות, ולבאר שגם אם הם מבינים שיש צורך בצבא כדי להציל את נפשות עם ישראל, הרי שהישיבות הם יסוד זכות הקיום של עם ישראל בכלל, ובלעדיהן ח"ו אין על מה להילחם. ממילא, החותרים נגד קיום הישיבות פועלים כנגד מציאותם של ישראל בעולם, וכאילו מכריזים – "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" ח"ו, ולעומתם המחזקים את הישיבות הם הם הבונים את כלל ישראל, כמו שאמרו חכמים – "אל תקרי בניך אלא בונייך".

אין גידולו של אדם בחינוך צבאי אלא בחינוך תורני

האם אין מקום כלל לאלו שמגינים על ישראל בצבא ועוסקים בהצלת נפשות?

טעות נוספת נשתרשה בלב רבים הסבורים כי הקלקול בהליכת בחורים לצבא אינו אלא מפני שלא זכינו והצבא בארץ רחוק מלהיות צבא כשר כצבאותיהם של דוד המלך ושל שלמה המלך. אך יש שיבוש שורשי בכל המהלך של החינוך הצבאי שיש לתת עליו את הדעת.

התורה מכנה 'יוצאי צבא' רק אנשים שעברו את גיל הבחרות, כמשנ"א בכל מקום  'מבן עשרים שנה ומעלה'. מדאורייתא כל זמן ההתחנכות של האדם, איננו בר הכי כלל להיות 'יוצא צבא'. רק הבוגר שנשלם בדעתו לכל העניינים הוא הראוי לצאת למלחמה. [כדאי' בברייתא גיטין סה. למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ'] ביאור הדבר בפשטות, שאף מלחמת מצוה הנעשית על טהרת הקודש, ובצבא כשר כמו בזמן מלכות ישראל, אינה יכולה להיות בית גידולו וחינוכו של אדם [ויש להציע בזה כמה טעמים שאין מקומם כאן].

והנה מצד המציאות הנראית לעין, בזמנינו בוודאי מתעכבת בגרות הדעת הרבה יותר, וכשם שבזמן שניתנה תורה היה צעיר כבן עשרים נשוי זה כמה שנים ובזמנינו נשתנו הדברים, כך אין מקום כלל להניח כי ישנה אפשרות שיגדל ויתחנך בחור לתורה וירא"ש בבית גידול של צבא, ואפילו בצבא כשר כמו בזמן מלכות ישראל. כ"ש וק"ו בצבא שמעמיד את עצמו כמחנך ומעצב את האיש הישראלי לפי תרבות הגויים המסולפת והקלוקלת כפי שיתבאר.

[שאלתי ר"מ בישיבה של חרד"ל שחלקם מתגייסים לצבא, מה עושים עם הנזק לגידול הבחור בתורה, ואמר לי שבאמת כדי למנוע נזק זה, מנהגם שלא להתגייס אלא בגיל 25-26 [ומקובל בידם שבד"כ צריך כעשר שנים בישיבה ובכולל לפני שיתגייס] ואעפ"כ רבים מהם מתקשים לחזור ללימוד אח"כ כבתחילה.]

גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות

א"כ אולי ניתן לקיים שניהם, באופן שבו ילמדו תורה כמה שנים בישיבה, ואח"כ ישרתו בצבא?

יש כאלו שכך טוענים. לדעתם אם היו מסדרים צבא כשר ונקי אפשר היה לקיים שניהם באופן שקודם יתעלה בלימוד התורה וקנייניה במשך שנים ואח"כ יעסוק בצבא ומלחמה. אמנם יש שגיאה בעצם השאלה. קיי"ל (מגילה טז:) "גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות", וכתבו המהרש"ל והדרישה דאע"פ שברור הדבר שבמקום שמזדמנת הצלת נפשות באמצע לימוד התורה, מחוייב הלומד להפסיק מלימודו לצורך כך, וק"ו הוא מכל מצוה עוברת שמחויבים להפסיק מללמוד תורה לצורך קיומה, מ"מ במקום שאפשר להציל ע"י אחרים, אסור להפסיק ולהתבטל מתלמוד תורה אפילו לצורך פיקוח נפש. לכן פשיטא שהתפקיד של לימוד התורה קודם במעלתו לפיקוח נפש כשאפשר באחרים. [גם אם היה מקום לדון מהו השיעור של 'אפשר ע"י אחרים', אך בלאו הכי אין בזה נפק"מ במציאות הצבא בדורינו כמו שיתבאר].

תפקיד הישיבות כלפי הסכנות שבימינו

מתוך התבוננות על אופי הפיגועים של המחבלים הערבים ימ"ש

כעת אנו במצב מלחמה, דם ישראל נשפך כמים. אין מקום להנהגה שונה בזמן שכזה? אין צורך להיות שותפים בפועל גם בהצלת נפשות?

אע"פ שבכדי להבין בשלימות את מאורעות תקופתינו, אי אפשר אלא ע"י נביא או בעל רוח הקודש [כמש"כ מרן החזו"א], מכל מקום יש הגדרות כלליות שעלינו לעמוד עליהם ולהבין את המציאות בתוכה אנו חיים, על מנת לדעת ולהשכיל כיצד לנהוג ולפעול.

שפיכות הדמים החוזרת ונשנית ע"י המרצחים הערבים ימ"ש שוב ושוב, אינה מתאימה ואינה דומה לסדרי מלחמות כיבוש הארץ בימות יהושע וכדו', אלא לסדרים של פרשת בחוקותי [וכעין הפורעניות בספר שופטים]. ההנהגה המתוארת בזמנים של תוכחה, היא בהתאם לטעויות היסודיות שלנו, להמשיך ולהתהלך בדרכי חטא וקילקול. מצד אחד השי"ת הראה וממשיך להראות חסדים עצומים ונפלאים לעמו ישראל, ובתחילה גם הפיל פחד על אויבי ישראל, אולם הצרות הרבות והרעות שמצאונו ביום המיוחד לקירבת ה' לכלל ישראל – שמיני עצרת – מלמדות שהקב"ה מצפה מאיתנו במפגיע לחזור אליו ולא להימצא ח"ו בריחוק הדעות והלבבות ממנו.

כל בר דעת יודע כי אין הצעה לפיתרון אמיתי ומציאותי למצב הקשה של השכנות עם הערבים, לא בדרך השמאל וגם לא בדרך הימין. הפיתרון היחיד תלוי ב"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" – ואז ורק אז יתקיים "ונתתי שלום בארץ", וכמו שכל יהודי משנן פעמים ביום בקריאת פרשת והיה אם שמוע. כדי להתקיים בארץ הזאת ולצפות לשינוי, יש רק דרך אחת – "לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע וכו'". זהו התפקיד העצום של הישיבות הקדושות בהצלת כלל ישראל. תפקיד אחד ומיוחד ואין בלתו.

השליחות המיוחדת של הבחורים היקרים שיצאו מהמסגרת הרגילה שבישיבות

אעפ"כ, אולי יש מקום לחלק בין בני הישיבות השוקדים על תלמודם ומקיימים את עם ישראל, לבין אלו שאינם מיושבי בית המדרש למחצה לשליש ולרביע, ואולי על אלו מוטלת החובה להשתתף במלחמת הצלת נפשות ולהיות חלק מהציבור?

כפי שהסברנו לעיל, המאבק בארץ הקודש בין החילוניים השולטים לציבור שלומי אמוני ישראל, לא נסוב כלל על היחס הנכון בין הצלת נפשות ללימוד התורה, אלא על ההגדרה העצמית שלנו כעם ישראל. הויכוח העקרוני הוא על דרך ההתקדמות של עם ישראל בזמנינו – האם אנו מתקדמים להידבק בה' ותורתו עוד ועוד, או ח"ו נסוגים אחור ופונים לחילון ולהתבוללות בין העמים.

לצורך העמדת שיטתם ודרכם העמידו צבא שמהוה 'כור היתוך' כלשונם – שמייצר צורת אדם שאינו יהודי ולא דומה ליהודי. אחר שהצבא נוסד ועומד על מגמה ברורה זו, פשוט וברור כי ישנה סכנה גדולה בהקמת מסלולים ומסגרות ע"י הצבא, שיתנהלו כביכול על 'טהרת הקודש' ויהיו שמורות מהידרדרות רוחנית בצבא. כבר הוכח הדבר בעבר שנציגיהם מתחילים ב'נופת תיטופנה שפתי זרה', ולבסוף כשמרגישים שלטונות הצבא שעלה בידם להכניס בחורים חרדים תחת ידם, מתכחשים לכל ההסכמים הקודמים, וכפי ששמעתי מיהודי שעסק בזה שלא היה סיכום אחד שסיכם עם הצבא שלא עברו עליו וביטלו אותו.

אע"פ שבתוך המסגרות מצויים אנשים הפועלים לחיזוק החיילים ברוחניות לשם שמים, אין הדבר גורע כלום מסכנת המסלולים והמסגרות הללו, היות וסכנתם קרובה וגלויה. אין לנו אלא להתלכד מסביב לשרי הצבא שלנו – גדולי ישראל הרואים את המהלך הכולל של כל הענין, ומנהיגים את ישראל לתכליתם כפי הרצון העליון.

ונראה להוסיף, כי במצב כזה, נכון לכל יחיד ויחיד לשקול גם את האחריות שלו כלפי הכלל. גם מי שלא הצליח במסגרת הרגילה של הישיבות, יש לו לעשות כל מאמץ להיכנס למסגרות חלקיות השייכות לישיבות הקדושות ומתנהלות ברוח הישיבות, ולא לפנות למסגרות הצבאיות הגורמות חיזוק ח"ו לשלטון, היות ועל גבו יוכל הצבא לבוא בטענות שקר כלפי עולם הישיבות ולהציג שכביכול ניתן ליצור שירות צבאי על טהרת הקודש. בוודאי כי בבחירה הנכונה יזכה לברכת יהושע וכל ישראל עם ארון הברית – "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם".

עלון זהות מבית עזרם ומגינם – לזַהוֹת זֶהוּתּ

מחזה "מוזר" צד את עיני מיד בעלותי לרכבת. מחזק שפשוט דקר לי בעין. אני מאמין שאם הייתם שם הייתם מרותקים כמוני. מרותקים? אולי מבולבלים כמוני.

אברך חסידי היה שם שתי פאות ארוכות מסולסלות על שני צדעיו עם חליפה חסידית ארוכה וציצית צמר ארוכה מתנופפת מתחתיה. אך מתחת לציצית המצהיבה הבהיקה חולצת טריקו אדומה ועל ראשו התנוסס לתפארה כובע מצחיה בצבע דומה.

הדור שלנו בוודאי היה מאתגר את רבי לוי יצחק מברדיטשוב… התבדחתי בסוג של הומור שחור ששמור אצלי לרגעי מבוכה…

לאחר כחמשה רגעים "ההוא" חבש לראשו כובע שמש, ושוב חזר לראשו המראה החסידי האותנטי שהרגיע את גלי מוחי מפעילות בעצימות גבוהה של כמעט חמש דקות.

בתחנה הקרובה ירדתי מן הרכבת והמחזה לא הרפה ממוחי.

*

בישיבה פגשתי את שמוליק, אח… כמה כיף לנתח איתו נושאים.

סיפרתי לו את מה שראיתי, וציפיתי למשפט מחוכם.

זה בדיוק מה שהמשגיח אמר אתמול בועד, אמר שמוליק.

לצערי את הועד אתמול פספסתי.

מה הוא אמר אתמול בועד? התעניינתי.

הוא אמר שההתמודדויות שלנו תלויות מאד בתהליך שאנו עוברים בלי שימת לב. ככל שעובר הזמן  אנחנו מפתחים לעצמינו 'זהות ישראלית' שמשפיעה עלינו ועל הבחירה שלנו.

"זהות ישראלית"? מאי משמע?

המשגיח לא הסביר את הדברים יותר מידי, הוא רק אמר שכחלק מהתהליך הטבעי של אזרחים במדינה כמה דורות, הם הולכים ונטמעים בתרבות המקומית, וזה מה שקורה להרבה בחורי ישיבה כאן בארץ, וזה מה שראית ברכבת בהקצנה.

אני מתחיל להבין, אמרתי, נראה לך שהוא התכוין לומר שאנחנו הולכים ונעשים הרבה יותר "ישראלים" ופחות ופחות בחורי ישיבה?

לא יודע אם עד כדי כך… אמר שמוליק.

אבל יכול להיות שזה פשוט תהליך טבעי, ומה רע בו? ובכלל מה אפשר לעשות? זאת המציאות וזהו! התעקשתי.

שמוליק שתק והרהר כדרכו.

תגיד, שאל אותי שמוליק לאחר הרהור ממושך, כאשר מדינת ישראל מנצחת בתחרות בינלאומית, האם אני כבחור שנולד כאן בארץ אמור להתרגש? משהו בלב שלי אמור לזוז?… או שזה לגמרי לא נוגע אלי…

זה מורכב, עניתי. כי מצד אחד למה בעצם זה לא נוגע אלי, הלא אני אזרח ישראלי, וזו המדינה שלי שניצחה.

ומצד שני… שמוליק לא הרפה.

מצד שני… המהמתי…

לא יודע… שאלה טובה…

תשמע, זה פשוט אסון! הכריז פתאום שמוליק. כי אם אנחנו מזוהים עם הזהות הישראלית, ואנחנו מרגישים אפילו במעט "חלק" מהתרבות כאן בארץ, הרי שהדבר יכול לרסק אותנו מבחינה רוחנית. זה לא סוד שישראל עלולים להיות "גרועים שבאומות", התרבות כאן במדינה מלוכלכת ממש…

אבל זה תהליך טבעי, התעקשתי שוב.

זה בדיוק הטרגדיה שדיבר עליה המשגיח, אמר שמוליק.

ואולי הטרגדיה הגדולה יותר, היא שפשוט אחנו לא מזהים נכון את משבר הזהות הטבעי שמתחיל לפקוד אותנו… הרהרתי בקול…

עכשיו אני מתחיל להבין את העמדה הבצורה של גדולי ישראל בהרבה תחומים. כשמזהירים אותנו מלימודי אקדמיה, מגיוס לצבא, מגישה למדיה, ועוד נושאים, לא מתכוונים רק לסיכון שמא נעבור עבירות, אלא מערבוב וטשטוש של הזהות הפנימית שלנו….

*

את שיחתנו ליוו קולות עמומים מרמקולים מרוחקים רבי עוצמה.

שוב הפגנה? שאלתי את שמוליק.

כן… הפעם זה לא קפלניסטים, הפעם זו דוקא הפגנה נגד הכפיה המשפטית..

אה… אמרתי בטון מרוצה… זה הפגנה של החברה מ"שלנו"…

שלנו?

האומנם?

תפקיד הישיבות בימינו קודם להצלת נפשות

ראשית יש להניח הנחת יסוד, כי זכות הקיום של כלל ישראל בעולם אינה אלא כאשר אנו מעמידים את עצמינו כעם ה' הדבקים בברית תורתו, מכירים בטובה הגדולה ומודים – "ברוך הוא שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת".

עם כל החשיבות של פיקוח נפשות שדוחה את כל העבירות הפרטיות שבתורה [חוץ מג' עבירות חמורות], התפקיד של כלל ישראל שהוא המציאות הכללית שלנו שאנו עומדים לכבוד השי"ת ונאמנים לתורתו הקדושה בשלימות, עומד מעל פיקוח נפש. כך דרשו חז"ל בספרי על הפסוק – "ונקדשתי בתוך בני ישראל. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה'" – על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתמסרו עצמכם לקדש את שמי.

היסוד הכללי של עצם מציאותם של ישראל נוגע גם הלכה למעשה באופן חמור מאד, שכאשר כופים אדם מישראל לעבור עבירה בפני ציבור קטן של עשרה מישראל, מחויב ליהרג ולא לעבור ואפי' על עבירה קלה כמבואר בגמרא [סנהדרין עא: והלכה למעשה ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה ושו"ע יור"ד סי' קנז], וק"ו להרבצת התורה ברבים עליה מסרו נפשם רבי עקיבא וחבריו.

וברור כי העמדת היהדות של עם ישראל תלויה במציאות הישיבות בישראל. בעבר היה אפשר לגדול כיהודי המחובר לתורה ולהקב"ה, על ידי לימוד תשב"ר ובהמשך עם האוירה התורנית של הרחוב היהודי שהיתה כפופה לתלמידי חכמים. אולם מאז התהפוכות הרבות בסדרו של עולם שאירעו בדורות האחרונים, התברר מעל כל ספק כי קיום היהדות מחייב את ההשקעה והחיבור המיוחד לתורה הקדושה, אותה סופגים וקונים אך ורק בישיבות הקדושות.

הישיבות בדורינו שקולות כלימוד התינוקות בימי קדם, שבלעדיו אין תורה ח"ו. התפקיד אותו ממלאים ע"י לימוד התורה בישיבות כהיום הזה, מהוה יסוד קיום היהדות של עם ישראל פשוטו כמשמעו, וככל שהישיבות גדלות בכמות ובאיכות, כך מתקיים בכלל ישראל 'מרבה תורה מרבה חיים', ומתרבה יניקת חיי היהדות לקרובים ולרחוקים.

קדושת התורה של הישיבות אינה מקרינה רק על יראים ושלמים המושפעים מבני הישיבות, אלא גם התורה והיראת שמים של יהודים הרחוקים, נובעים מכוח מציאות הישיבות בישראל. ניתן להיווכח מתוך המציאות כי התורה ויראת שמים בכל ישראל, מושפעת משורשה ומקורה בישיבות הקדושות [עי' בדבריו הנפלאים של מרן האבי עזרי זצ"ל בתחילת ספר עמלה של תורה בפירוש מאמרם "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שבאר שכפי מידת דבקותם של לומדי התורה בתורה, כך היקף השפעתם על קיום היהדות לרחוקים, והרחיב ותאר שכן ראינו בעינינו בדור הזה].

שורש הפלוגתא סביב השאלה מהי מגמת עם ישראל

לצערינו, ההתמודדות מול מגמות השלטון החילוני והצבא עוסקת בשאלות יסוד הקיום של כלל ישראל, מאין בא עם ישראל ולאן הוא הולך, ובנקודה זו אנו בפלוגתא עימם – האם מגמתינו בכל חיינו להיות עם ה' לומדי תורתו הקדושה, ולשים את עיקר עסקינו בתורתו, או ח"ו ככל העמים בית ישראל וכשאר גויי הארץ.

ואשר על כן, לא יהיה מדויק להסביר להמון העם רק את חשיבות הישיבות לכלל הציבור בארץ ישראל, מצד מעלת התורה כמגינה ומצילה וכדו' ולהביא מקורות לכך שהישיבות עומדות כהגנה והצלת נפשות ישראל. היות וניתן להסיק מסקנה שגויה וחמורה מכוח טענה זו, ולתת מקום לסברא כי אילו לא היו הישיבות מגינות מפני סכנת נפשות, לא היתה הצדקה להמשך קיומם בשעת הסכנה והמלחמות, והיא טעות גדולה בעצם ההבנה של מקומם האמיתי של לומדי התורה בישראל.

הנכון וההגון ביותר לנסח את הדברים במילים פשוטות, ולבאר שגם אם הם מבינים שיש צורך בצבא כדי להציל את נפשות עם ישראל, הרי שהישיבות הם יסוד זכות הקיום של עם ישראל בכלל, ובלעדיהן ח"ו אין על מה להילחם. ממילא, החותרים נגד קיום הישיבות פועלים כנגד מציאותם של ישראל בעולם, וכאילו מכריזים – "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" ח"ו, ולעומתם המחזקים את הישיבות הם הם הבונים את כלל ישראל, כמו שאמרו חכמים – "אל תקרי בניך אלא בונייך".

אין גידולו של אדם בחינוך צבאי אלא בחינוך תורני

האם אין מקום כלל לאלו שמגינים על ישראל בצבא ועוסקים בהצלת נפשות?

טעות נוספת נשתרשה בלב רבים הסבורים כי הקלקול בהליכת בחורים לצבא אינו אלא מפני שלא זכינו והצבא בארץ רחוק מלהיות צבא כשר כצבאותיהם של דוד המלך ושל שלמה המלך. אך יש שיבוש שורשי בכל המהלך של החינוך הצבאי שיש לתת עליו את הדעת.

התורה מכנה 'יוצאי צבא' רק אנשים שעברו את גיל הבחרות, כמשנ"א בכל מקום  'מבן עשרים שנה ומעלה'. מדאורייתא כל זמן ההתחנכות של האדם, איננו בר הכי כלל להיות 'יוצא צבא'. רק הבוגר שנשלם בדעתו לכל העניינים הוא הראוי לצאת למלחמה. [כדאי' בברייתא גיטין סה. למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ'] ביאור הדבר בפשטות, שאף מלחמת מצוה הנעשית על טהרת הקודש, ובצבא כשר כמו בזמן מלכות ישראל, אינה יכולה להיות בית גידולו וחינוכו של אדם [ויש להציע בזה כמה טעמים שאין מקומם כאן].

והנה מצד המציאות הנראית לעין, בזמנינו בוודאי מתעכבת בגרות הדעת הרבה יותר, וכשם שבזמן שניתנה תורה היה צעיר כבן עשרים נשוי זה כמה שנים ובזמנינו נשתנו הדברים, כך אין מקום כלל להניח כי ישנה אפשרות שיגדל ויתחנך בחור לתורה וירא"ש בבית גידול של צבא, ואפילו בצבא כשר כמו בזמן מלכות ישראל. כ"ש וק"ו בצבא שמעמיד את עצמו כמחנך ומעצב את האיש הישראלי לפי תרבות הגויים המסולפת והקלוקלת כפי שיתבאר.

[שאלתי ר"מ בישיבה של חרד"ל שחלקם מתגייסים לצבא, מה עושים עם הנזק לגידול הבחור בתורה, ואמר לי שבאמת כדי למנוע נזק זה, מנהגם שלא להתגייס אלא בגיל 25-26 [ומקובל בידם שבד"כ צריך כעשר שנים בישיבה ובכולל לפני שיתגייס] ואעפ"כ רבים מהם מתקשים לחזור ללימוד אח"כ כבתחילה.]

גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות

א"כ אולי ניתן לקיים שניהם, באופן שבו ילמדו תורה כמה שנים בישיבה, ואח"כ ישרתו בצבא?

יש כאלו שכך טוענים. לדעתם אם היו מסדרים צבא כשר ונקי אפשר היה לקיים שניהם באופן שקודם יתעלה בלימוד התורה וקנייניה במשך שנים ואח"כ יעסוק בצבא ומלחמה. אמנם יש שגיאה בעצם השאלה. קיי"ל (מגילה טז:) "גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות", וכתבו המהרש"ל והדרישה דאע"פ שברור הדבר שבמקום שמזדמנת הצלת נפשות באמצע לימוד התורה, מחוייב הלומד להפסיק מלימודו לצורך כך, וק"ו הוא מכל מצוה עוברת שמחויבים להפסיק מללמוד תורה לצורך קיומה, מ"מ במקום שאפשר להציל ע"י אחרים, אסור להפסיק ולהתבטל מתלמוד תורה אפילו לצורך פיקוח נפש. לכן פשיטא שהתפקיד של לימוד התורה קודם במעלתו לפיקוח נפש כשאפשר באחרים. [גם אם היה מקום לדון מהו השיעור של 'אפשר ע"י אחרים', אך בלאו הכי אין בזה נפק"מ במציאות הצבא בדורינו כמו שיתבאר].

תפקיד הישיבות כלפי הסכנות שבימינו
מתוך התבוננות על אופי הפיגועים של המחבלים הערבים ימ"ש
כעת אנו במצב מלחמה, דם ישראל נשפך כמים. אין מקום להנהגה שונה בזמן שכזה? אין צורך להיות שותפים בפועל גם בהצלת נפשות?

אע"פ שבכדי להבין בשלימות את מאורעות תקופתינו, אי אפשר אלא ע"י נביא או בעל רוח הקודש [כמש"כ מרן החזו"א], מכל מקום יש הגדרות כלליות שעלינו לעמוד עליהם ולהבין את המציאות בתוכה אנו חיים, על מנת לדעת ולהשכיל כיצד לנהוג ולפעול.

שפיכות הדמים החוזרת ונשנית ע"י המרצחים הערבים ימ"ש שוב ושוב, אינה מתאימה ואינה דומה לסדרי מלחמות כיבוש הארץ בימות יהושע וכדו', אלא לסדרים של פרשת בחוקותי [וכעין הפורעניות בספר שופטים]. ההנהגה המתוארת בזמנים של תוכחה, היא בהתאם לטעויות היסודיות שלנו, להמשיך ולהתהלך בדרכי חטא וקילקול. מצד אחד השי"ת הראה וממשיך להראות חסדים עצומים ונפלאים לעמו ישראל, ובתחילה גם הפיל פחד על אויבי ישראל, אולם הצרות הרבות והרעות שמצאונו ביום המיוחד לקירבת ה' לכלל ישראל – שמיני עצרת – מלמדות שהקב"ה מצפה מאיתנו במפגיע לחזור אליו ולא להימצא ח"ו בריחוק הדעות והלבבות ממנו.

כל בר דעת יודע כי אין הצעה לפיתרון אמיתי ומציאותי למצב הקשה של השכנות עם הערבים, לא בדרך השמאל וגם לא בדרך הימין. הפיתרון היחיד תלוי ב"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" – ואז ורק אז יתקיים "ונתתי שלום בארץ", וכמו שכל יהודי משנן פעמים ביום בקריאת פרשת והיה אם שמוע. כדי להתקיים בארץ הזאת ולצפות לשינוי, יש רק דרך אחת – "לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע וכו'". זהו התפקיד העצום של הישיבות הקדושות בהצלת כלל ישראל. תפקיד אחד ומיוחד ואין בלתו.

השליחות המיוחדת של הבחורים היקרים שיצאו מהמסגרת הרגילה שבישיבות
אעפ"כ, אולי יש מקום לחלק בין בני הישיבות השוקדים על תלמודם ומקיימים את עם ישראל, לבין אלו שאינם מיושבי בית המדרש למחצה לשליש ולרביע, ואולי על אלו מוטלת החובה להשתתף במלחמת הצלת נפשות ולהיות חלק מהציבור?

כפי שהסברנו לעיל, המאבק בארץ הקודש בין החילוניים השולטים לציבור שלומי אמוני ישראל, לא נסוב כלל על היחס הנכון בין הצלת נפשות ללימוד התורה, אלא על ההגדרה העצמית שלנו כעם ישראל. הויכוח העקרוני הוא על דרך ההתקדמות של עם ישראל בזמנינו – האם אנו מתקדמים להידבק בה' ותורתו עוד ועוד, או ח"ו נסוגים אחור ופונים לחילון ולהתבוללות בין העמים.

לצורך העמדת שיטתם ודרכם העמידו צבא שמהוה 'כור היתוך' כלשונם – שמייצר צורת אדם שאינו יהודי ולא דומה ליהודי. אחר שהצבא נוסד ועומד על מגמה ברורה זו, פשוט וברור כי ישנה סכנה גדולה בהקמת מסלולים ומסגרות ע"י הצבא, שיתנהלו כביכול על 'טהרת הקודש' ויהיו שמורות מהידרדרות רוחנית בצבא. כבר הוכח הדבר בעבר שנציגיהם מתחילים ב'נופת תיטופנה שפתי זרה', ולבסוף כשמרגישים שלטונות הצבא שעלה בידם להכניס בחורים חרדים תחת ידם, מתכחשים לכל ההסכמים הקודמים, וכפי ששמעתי מיהודי שעסק בזה שלא היה סיכום אחד שסיכם עם הצבא שלא עברו עליו וביטלו אותו.

אע"פ שבתוך המסגרות מצויים אנשים הפועלים לחיזוק החיילים ברוחניות לשם שמים, אין הדבר גורע כלום מסכנת המסלולים והמסגרות הללו, היות וסכנתם קרובה וגלויה. אין לנו אלא להתלכד מסביב לשרי הצבא שלנו – גדולי ישראל הרואים את המהלך הכולל של כל הענין, ומנהיגים את ישראל לתכליתם כפי הרצון העליון.

ונראה להוסיף, כי במצב כזה, נכון לכל יחיד ויחיד לשקול גם את האחריות שלו כלפי הכלל. גם מי שלא הצליח במסגרת הרגילה של הישיבות, יש לו לעשות כל מאמץ להיכנס למסגרות חלקיות השייכות לישיבות הקדושות ומתנהלות ברוח הישיבות, ולא לפנות למסגרות הצבאיות הגורמות חיזוק ח"ו לשלטון, היות ועל גבו יוכל הצבא לבוא בטענות שקר כלפי עולם הישיבות ולהציג שכביכול ניתן ליצור שירות צבאי על טהרת הקודש. בוודאי כי בבחירה הנכונה יזכה לברכת יהושע וכל ישראל עם ארון הברית – "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם".

דעתו של בן גוריון על הסדר דחיית גיוסם של בני הישיבות שהוסכם ונחתם על ידו

… באחת השיחות עם דוד בן גוריון אחרי שפרש מן הממשלה לשדה בוקר הוא אמר לי – מצפוני נקי אינני חושב שיש לי להתחרט על הדברים שעשיתי, פרט לדבר אחד וזה מה שהסכמתי על דחיית גיוסם של בני הישיבות. שאלתי אותו – אולי תוכל להסביר לי למה החרטה הזו באה כאשר אתה יושב עכשיו בשדה בוקר, בשעה שכבר אין לך הכוח בידיך לתקן את השגיאה שאתה תולה בעצמך? למה לא באה החרטה הזו שלך במשך 15 שנה שהיית ראש ממשלה ושר בטחון והיית יכול לשנות ולתקן? בן גוריון לא ידע להשיב על השאלה. הוא שקע בהרהורים, ראיתי שהוא מתאמץ מאוד למצוא תשובה לשאלתי, אבל עברו דקות ארוכות של שתיקה עד שלבסוף אמרתי לו – שמע אל תתאמץ, לא תמצא את התשובה. אני אתן לך את התשובה.

מה התשובה שלך? אדרבא. אמר בן גוריון. עניתי לו – כתוב במשלי (כא א) לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו. ופירוש הפסוק הוא, כי כאשר ממלא אדם תפקיד ממלכתי מלך ראש ממשלה או שר לבו אינו ברשותו אלא ביד ה' והוא לא יכול לעשות כל מה שיצרו הרע מכתיב לו. ולכן כל זמן שהיית ראש ממשלה ושר לא יכולת להתחרט, כי לא נתנו לך מן השמים שתתחרט ותגייס את בחורי הישיבות, אבל אחרי שהתפטרת ונהיית לאיש פרטי הרי שלבך שוב ברשותך, ובמה שנוגע לרצון שלך ברור שאתה מתחרט, כי מעולם לא גרסת זאת. ואם הדבר היה תלוי בך ולא בידי ה' לא היית מסכים להסדר הדיחוי של בני הישיבות…

שאלה: גם שרי הבטחון אחרי בן גוריון המשיכו במסורת זו של הסדר הדיחוי לבני הישיבות האם גם הם עשו זאת בעל כורחם?

תשובה: לא אוכל לומר זאת לגבי כולם, אבל כמה מענין ומאלף הוא שאותה חרטה שב"ג השמיע באוזני, הביע בפני בהזדמנות אחרת גם משה דיין שהיה שר בטחון, והגן בזמנו בלהט על ההסדר המיוחד לבני הישיבות, וגם הוא אחרי שהתפטר מתפקידו אמר לי שהוא מתחרט על כך. וגם לו אמרתי אותו רעיון כפי שאמרתי לב"ג. ואם אצל שניהם זה בא לידי ביטוי – הרי זה מאלף. והלימוד שלי הוא, שאין מקום ליאוש, הקב"ה דואג לנו כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב, והוא מחזיק בידיו את לבותיהם של מלכים ושרים שאינם יכולים לנהוג בהפקרות ולהרוס את יסודות התורה…

קישור למקור באוצר החכמה

עלון זהות מבית עזרם ומגינם – חובבי ציון

בחור ישיבה הוא מהות, אדם נעלה. לא רק אנחנו יודעים את זה, גם אלו שבחוץ מבינים את זה, בעומק לבם. הם רואים בך משהו נעלה, ומצפים ממך להנהגה נעלה. האמת היא שאתה נעלה, באמת וגם כלפי העולם. אתה צריך לחוש את זה, להרגיש את זה, ולחיות את זה יום יום.

"עמד הצנחן מול הכותל, מכל מחלקתו רק אחד", יקי שכב על מיטתו, השיר מתנגן באוזניו, ליבו מתמלא ברגש גם בפעם האלף שהוא שומע את השיר "יש אבנים עם לב אדם".

לא בחור רגיל היה יענקי, יקי בשבילכם. הוא לא שייך לצולי"ם אלו שלא יודעים צורת מקלדת. גם לא לכביכול פתוחים, שיודעים לבחור משקפיים, אבל אין להם השכלה בסיסית. בטוחים שהמדינה הוקמה בתשמ"ט אחרי פגישה של החזו"א והזה שעמד על הראש. יקי בחור משכיל, פיקח, יודע את אשר לפניו, מהאליטות.

הרבה אנשים יקי לא חיבב, למעשה, אם נסתכל על זה בפשטות, הוא לא חיבב את כולם. אפשר להבין אותו, כולם גם לא חיבבו אותו, כמים הפנים לפנים. קשה לדעת מה הביצה ומה התרנגולת (משפט שיקי אהב לומר בקביעות).

אבל כמו שכולנו יודעים, יש לא מחובבים סתם, ויש את הפרמיום, אלה שיקי ממש לא סבל. הוא לא סבל את הדל גאה, הפשוטים המתנשאים שמדברים על פירות הביאושים של הציבור החילוני. אלו שאין להם מושג בעולם, ובזים לו כאילו הם שווים משהו, אותם הוא לא סבל.

מכירים את השיחה הזו שבה בחור אומר שהחילונים נותנים לנו פחות תקציבים ממה שמגיע לנו, שמקפחים אותנו ומחזיקים עם הכסף את מגרשי הכדורגל? מכירים את הבחור אדום הפנים שצורח עליו "אידיוט-לא מבין בכלכלה-האיש השמן והאיש הרזה-קיינס-איינשטיין-פרזיטים-לפחות תגיד תודה"? אז אתם מכירים את יקי, אין לכם מה להמשיך לקרוא.

בכל מקרה, לא רק בכלכלה הבין יקי, כפיות הטובה הגורפת אל מדינת ישראל גרמה לו לחלחלה עמוקה. זה לא שהם הישיבה שאמנם מספקת אוכל, אבל בואו נאמר את האמת, היה עדיף שתפסיק עם הניסיונות הפתטיים הללו שנקראים ארוחות. זו המדינה, שמגינה עלינו מהערבים ומהשמאלנים, שמחזיקה לנו את הישיבות, שמספקת לנו את כל צרכינו, ואנחנו? יורקים לה בפרצוף. במקום לנשק את הדגל כל יום, בועטים בטובתה. הדא הוא דכתיב "בושה בושה בושה" ג"פ ישר והפוך.

נאה דורש היה יקי אך גם נאה מקיים. בשונה מבחורי הישיבות המצומצמים הידע ההיסטורי שלו היה מושלם. דגל הדיו ושער האריות, מבצע קדש ומבצע חתונה, לא היה פרט בהיסטורית מדינת ישראל שחמק מעיניו. בזמנו הפנוי נהג לשנן את שמות שרי האוצר של המדינה מאליעזר קפלן דרך לוי אשכול ועד בצלאל סמוטריץ שעדיין מכהן, וכשהיה מגיע לשמו של הקיר"ה ביבי נתניהו יצ"ו, היה נעצר כמין רגע, נושא תפילה חרישית לשלומו וממשיך הלאה.

יקי אהב מוזיקה, לא שירים חסידיים רח"ל. עדיף לשמוע מפוח עלים בין שתיים לארבע. יקי עף על שירי ארץ ישראל הטובה והישנה, פיזם את ירושלים של זהב, התרגש עם פרחים בקנה, ומחה דמעה סוררת בלו יהי (קאבר כמובן, הוא לא שומע שירת נשים).

בנושא הגיוס היה יקי חצוי. מצד אחד איך אפשר לא לשאת בנטל, למה שאחרים ימותו בשבילנו? אנחנו מגינים על המדינה, בטח. עוד רגע תגיד לי גם "בבני ברק לא ייפול". אם אנחנו מגינים על המדינה, אז די כשלנו בשמחת תורה או כפי שיקי קורא לזה "השבת השחורה". מצד שני, פעם הצבא היה מושלם, בימים העליזים של אריק וגנדי, היום יש שם חיל חינוך, קרן וקסנר, יוהל"ם, לא ממש מתאים.

יקי יכול היה להמשיך כך עד זקנה ושיבה, ואז הגיעה הרפורמה המשפטית וטרפה את הקלפים. הפגנות קפלן שרטו את נפשו העדינה. לא יכול היה לראות כבלע את הקודש.

זאת למודעי כי יקי העריך את בג"ץ, שנים הוא נהג לדבר על מבצר הידע, אנשים מורמים, שרק בבונים צפון אפריקאים וחרדים מזרח אירופאים, מסוגלים לדבר נגדם. כעת עולמו התהפך. יקי עקב בדריכות אחרי כל פיפס בנושא. קרא כל כתבה על פסיקת בג"ץ שהצליח להניח עליה יד, והיה מיואש, ממש מיואש. איך נפלו גיבורים.

יום אחד החליט יקי לעשות מעשה. זה לא הרגע לשבת בצד, ההיסטוריה תשפוט אותו בחומרה אם הוא לא יעשה מאום. הימין ארגן הפגנה, מה זה הפגנה, מהאלו של הביוקר. מלא אנשים, מגאפונים, כובעים, והכל מול מגדל השן. יקי החליט ששם הוא חייב להיות.

נטל יקי את רגליו, משקפיו, חליפתו, וצעד לאירוע. נדחף בין המונים, לבו מתרחב למראה מאות דגלי כחול לבן מתנופפים בידיהם של האנשים. הוא משך תשומת לב, חרדי בהפגנה שלא כוללת בואש, זה מחזה מעורר עניין. קבוצת אנשים התקבצה סביבו, שיגרו לעברו מחמאות אלו ואחרות, מ"כל הכבוד אחי" ועד "אין עליך אחי", כל הרפרטואר.

יקי הרגיש נפלא, ידע שבחר נכון, מאי שם הופיע ארגז תנובה זנוח ויקי נעמד עליו והחל להרצות לציבור המתגודד "איך הזקן אמר כאשר ה"תותח הקדוש" פגע באלטלנה? לא נלך למלחמת אחים! אנחנו לא רוצים מלחמת אחים, אבל לא נוכל לשתוק יותר. לא בשביל זה התכנסנו בבאזל…"

האנשים מסביב נעצו בו מבטים שכל תרנגול היה גאה בהם. "על מה אתה מדבר אחי" הפר נהג מונית בפנסיה את השתיקה. "אתה בחור ישיבה, נכון?"

-ודאי, השיב יקי בגאווה, באתי מהישיבה להצהיר שגם בני הישיבות תומכים במערכה.

"אנחנו אוהבים את התורה, אתם שלומדים תורה, שומרים על עם ישראל. תגיד משהו מהישיבה. תחזק אותנו".

הציבור הקרוב השתתק בציפייה, יקי אימץ את מוחו על הארגז, ניסה להיזכר מה הוא למד היום. הוא לא הגיע לסדר א' כי הוא התכונן להפגנה, אתמול הוא שמע פודקאסט של גדי טאוב. מה היה שלשום הוא לא זוכר. מה הוא למד לאחרונה? יקי פתח את פיו והתחיל "אליעזר קפלן, לוי אשכול…".

***

כולנו רוצים הערכה, הכרה מהאחר, יחס מכבד. הרצון הגיוני, אפילו חיובי, הביצוע לעיתים מזעזע.

בחור ישיבה הוא מהות, אדם נעלה. לא רק אנחנו יודעים את זה, גם אלו שבחוץ מבינים את זה, בעומק לבם.

הם רואים בך משהו נעלה, ומצפים ממך להנהגה נעלה. האמת היא שאתה נעלה, באמת וגם כלפי העולם.

אתה צריך לחוש את זה, להרגיש את זה, ולחיות את זה יום יום.

אתה נעלה עוד לפני שנטלת ידים בבוקר, כי קמת עם "מודה אני".

אתה נעלה כי אתה מפוקס על מסרים קדושים וטהורים.

אתה נעלה כי המושגים הפשוטים שלך, הם באמת קדושים.

קח את המעלה שלך בשתי ידים, קח ורומם את רוחך.

ואז תגלה שדברים קשים – הופכים לקלים.

ותתקדם עוד מעלה בהר ה'.תמיד י

משא קברניט עולם התורה מרן ראש הישיבה הגרמ"ה הירש שליט"א באסיפת ראשי הישיבות בבני ברק

יש בחורים והורים שמתחילים לפחד, מה יעשו להם, ומכח הפחד מתחילים לחשוב על פשרות! לוותר קצת, לעשות הסדר חרדי! ועוד כל מיני דברים בדומה לו. צריכים לדעת ולהכניס בלבנו, כמו שכתב רבינו יונה: "וכן ידע באמת כי לא ביד בשר ודם להרע לו, בשום ענין, שנאמר: באלקים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי", חס ושלום! לא להיות חלש, לדעת שהכל מן השמים! וזה באמת פסוק מפורש בתורה, כשיוצאים למלחמה על האויבים ורואים סוס ורכב – לא לירא מהם, אומר רבינו יונה (שערי תשובה) "שהוזהרנו בזה… שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה". וזה צריך כל אחד לדעת להתחזק. לא לפחד!! זה הכל מן השמים והקב"ה יעשה רק לטובתינו!

צריכים להבין, גם המשפחות וגם הבחורים, שזה נסיון גדול מהקדוש ברוך הוא שניתן לבני תורה של הדור הזה. ואם הקב"ה נותן נסיון, זה ודאי סימן שאפשר לקיים את זה. אז לא לפחד!! ומהו הנסיון? הנסיון הוא שנבין את המציאות הפשוטה, שאנחנו עם התורה! ואם אין תורה, אין אנחנו קיימים כלל! החיוב של כלל ישראל הוא להפיץ אלקות בעולם על ידי התורה שלנו. ועל ידי התורה שלנו זה מבטל את ההסתר פנים. כי הקדוש ברוך הוא נמצא בעולם, ומה שמביא כל ההצלחות, הוא על ידי התורה שלנו, שהקדוש ברוך הוא בתוך העולם, וכמה שהקב"ה קרוב לנו – זה מביא ההצלחות. וזה על ידי שאנחנו בני תורה, על ידי התורה שלנו, זה מה שאנחנו מביאים. וחס ושלום, אם אין תורה ואנחנו ככל העמים!! זה מביא ודאי חורבן רחמנא ליצלן.

וזה החיוב שלנו להיות עם התורה, וזה אי אפשר רק על ידי לימוד התורה על ידינו. ועתה, על כל בן תורה להתגאות, שהקב"ה שם אותו בנסיון, וברור לנו שנצליח לעשות מה שצריך. ולאלו הקמים נגדנו אנו אומרים: אנחנו לא נוותר! אנחנו נעמוד על כך שכל אלו שרוצים ללמוד שיוכלו ללמוד! אנחנו נעמוד על זה שנמשיך להיות עם התורה! וכאשר אנחנו נעמוד, ואנחנו נהיה חזקים, ויהיה פשוט לכל אחד שאנחנו נהיה חזקים בכל הזמנים כנגד כל הדברים, אזי בוודאי הקב"ה יעזור לנו, ועל ידי זה יהיה ההצלחה לכל היישוב, וזה יביא אי"ה הגאולה השלימה במהרה בימינו אמן."

בכינוס לבחורים שעולים לישי"ג

צריך לדעת שיש כיום את הבעיה של הצבא. יש אנשים שמפתים בחורים לצאת מהישיבה ולהיכנס ל'הסדר חרדי', וכל כיוצא בזה. ב"ה בישיבה קטנה לא היה נסיון בנושא הזה, אבל יתכן שבישיבה גדולה יהיה לכם נסיון בזה. תדעו, שאסור לבחור לחשוב חצי מחשבה לצאת מהישיבה! אנחנו חייבים. חייבים להקדוש ברוך הוא, חייבים לכלל ישראל, התורה שלנו, היא זו שמביאה את כל הישועה. ואסביר. התורה שלנו מביאה לכך שהקדוש ברוך הוא קרוב אלינו, ומכוח זה שהקדוש ברוך הוא קרוב יותר אלינו, יש סייעתא דשמיא. כל הסיעתא דשמיא שאפשר לקבל בכלל ובפרט, תלויה רק כשלומדים המון תורה. כשיש תורה הקדוש ברוך הוא כביכול נכנס אלינו, ואז נוכל להצליח. לא להתפתות חס ושלום! לא לשמוע אף אחד שמדבר על איזה שטויות לצאת חס ושלום בכל מיני דרכים! הקדוש ברוך הוא יעזור לכל אחד ואחד לגדול ולגדול ולגדול, לקדש שם שמים להביא כבוד שמים. הלימוד שלכם ברמה הכי גבוהה, יביא כבוד שמים ואת הגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.

 

משא רבן של ישראל מרן הגר"ד לנדו שליט"א באסיפת ראשי הישיבות בבני ברק

עם ישראל נעשה לעם על ידי קבלת התורה וקיום המצוות, כמו שנאמר "הסכת ושמע… נהיית לעם להשם… ושמעת בקול… ועשית מצוותיו וחוקיו". כך גדלו וחונכו כל הדורות, גם אותם אלו שלא זכו לחבוש את ספסלי בית המדרש. זו אמונתנו ואנו בטוחים בצדקת דרכנו ואיננו צריכים להצטדק בפני איש.

הדבר פשוט וברור הוא כי היכלי הישיבות והכוללים הם מבצרם של לומדי התורה ואין כוח בעולם אשר יוכל להם. דוד המלך אומר "טוב לי… עוניתי… אלמד חוקיך", ופירש רש"י – טוב בעיני לסבול יסורים, וללמוד תורה בצער. תמיד הציקו ללומדי תורה, הצרו את צעדיהם, וניסו לפגוע בהם ולהשפיל את כבודם, בכל דור ודור הקשיים שהוצבו בפני לומדי התורה פשטו ולבשו צורה, וביתר שאת – מעת שגלתה כנסת ישראל מארצה ומכבודה, כך היא דרכה של תורה וכך גדלו גדולי התורה.

כעת מקרוב באו, כאלו שלא זכו לטעום מנועם ערבותה של תורה, המתוקה מדבש ונופת צופים, ואינם משכילים להבין כי קיומו של עם ישראל תלוי אך ורק בלימוד התורה, בריבוי לומדיה, ובפריחת היכליה, וקמו על עולם התורה, ושלחו עשרות אלפי צווי גיוס לבני הישיבות ואברכי הכוללים, וזוממים לכרות את הענף עליו הם נשענים, רחמנא ליצלן.

כמובן שגדולי ישראל, דעתם נתונה תדיר, להפר עצת שונאי התורה, ולפעול למען לומדי התורה שכל כלי יוצר עליהם לא יצלח, ויוכלו ללמוד בשלות-השקט בנועם וברווחה, ולכך מעמידים גדולי ישראל את שליחיהם הנאמנים הפועלים באחריות ובהשקט כפי המסורת שקבלנו מרבותינו על דרכי הפעולה מול הרשויות, ללא התלהמות בלתי אחראית.

אבל, באם חס ושלום יפגעו הרשויות בבני הישיבות, נרעיש עולם ומלואו עם כל הכוחות והלב, והרשויות ימצאו את עצמם מול יהדות חרדית עולמית מלוכדת הנלחמת על נשמת אפה. וכעת בגלותנו, מלבד איומי הרשויות לכלוא בני ישיבות "בעוון" לימוד התורה, וההצקות ללומדי התורה בקשיים כספיים, באים אותם גורמים, שכל מטרתם לקעקע את עולם התורה, ובחלקת לשונם מציעים פיתויי ממון פסולים בכל מיני שיטות מתוחכמות, ומשמיעים בדיות וכזבים ליצור מצג-שווא בכדי לשבור את עוז רוחם של גיבורי החיל לומדי התורה.

היעלה על דעת אדם לקעקע את השבת בשביל ממון?! כל בן ישיבה שמצטרף לפיתויים האלו, מקעקע את חומת הדת ואת מבצרי התורה, ולא משנה איזה בגד הוא ילבש! כל המסגרות הצבאיות פסולות ומזיקות ללומדי תורה! ואם מצטרף אליהם, עוקר עצמו משורש גידולו! ואיך יוכל לחנך את בניו במשמרת היהדות ובמסורת אבות?!

והנני פונה אליכם, כבוד הגאונים ראשי הישיבות שליט"א, כולנו יודעים כי מסורת הישיבות היא, לימוד התורה, וחינוך ליראת שמים ומידות טובות, ובימים כתיקונם ראשי הישיבות מנחילים לשומעי לקחם אך ורק תורה, יראת שמים טהורה, ומוסר המידות, ותו לא, הפוך בה והפוך בה דכולא בה. אך בעת כזאת המבוקש מראשי הישיבות והמחנכים, לחזק ליבם ורוחם של לומדי התורה, לבל יפלו ברוחם חלילה, וכל אחד יודע את הלך רוחם של שומעי לקחו, באופן מסירת הדברים שבו ירים את קרנם ויחזקם בדברים, כראוי וכיאות.

וגם באופן המעשי, נקראים ראשי הישיבות שליט"א למנות אדם קבוע מתוך הישיבה, וליידע את בני הישיבה שבכל סיבוך עם הרשויות חלילה, יפנו לממונה, אשר ידריכו אותו במומלץ לעשות במקרים כאלו. ובמיוחד יש להזהיר ולהיזהר במשנה זהירות, שלא לתת לקמים עלינו את הכלים לבצע את זממם רחמנא ליצלן, ולכן חובה על בני הישיבות שלא להתוודע לרשות, ולא להתגרות בהם, וכפי שפורסם לא אחת, ובפרט שכוונתם מוצהרת כעת, לעצור לומדי תורה, השם ישמרנו. ואדרבה בעת כזאת צריך להרבות כבוד שמים, שיאמרו פלוני שלמד תורה כמה מתוקנים מעשיו וכמה נאים דרכיו, ואף שדרכו של עולם לנוח בימים אלו ולהחליף כוח לקראת זמן אלול, כדאי עד מאד להוסיף לימוד על לימודו יותר ממה שרגיל תמיד בימי בין הזמנים, ולהקפיד על קיום המצוות ובזהירות מעבירות, ולא להקל ראש בחובותיו של כל אדם בכל מקום ובכל זמן.

יהי רצון שנזכה לעשות רצון אבינו שבשמים, ובזכות עוז לימוד התורה, אשר כל חפצים לא ישוו בה, ובזכות עמידתם האיתנה של לומדי התורה מול גזרות הרשויות, יסיר השם חרפת עמו ומלאה הארץ דעה את השם, וישיב לב בנים לאביהם שבשמים, ושקט ושאנן ישראל, אכי"ר.

בדברי חיזוק לבחורי ישיבה שעלו למעונו להתייעצות אחרי שקיבלו צו גיוס

התורה היא התוכן האמיתי של העם היהודי. רק בגללה הוא קיים, ולומדי התורה הם שמחזיקים את העם – לא שום דבר אחר. אם לא היו לומדים תורה, מי יודע מה היה כאן. האויבים שלנו היו יכולים לשטוף אותנו ח"ו לים, למה הם לא עשו את זה? יש הסבר? הערבים אנשים לא כ"כ עדינים… הם יכולים להרוג את כולם, ושום צבא לא היה מועיל, הסיבה שהם לא העלו על דעתם דבר כזה היא רק בזכות לומדי התורה. למרות שלרוב דאבונינו חלק גדול מעם ישראל עזב את התורה, והם עושים דברים שעליהם כתוב  בתורה – "ולא תקיא… אתכם בטמאכם", מטמאים את הארץ בכל דברים, ומה מציל אותנו? וכי הצבא הוא שמציל? ה' עוזר שיצליחו. למה הוא עוזר? הרי הארץ היתה צריכה להקיא ח"ו, למה היא לא מקיאה?

יש גלולה אחת – לימוד התורה! והם רוצים לקחת את הגלולה ולזרוק אותה לים…. בהצלחה רבה.

מרן הגר"י אייכנשטיין שליט"א בדברי הסברה בהירה בהירות בענין הגיוס לצבא – שיחה מיוחדת

גלות יון בצל המתיוונים

ראשית עלינו להכיר במציאות, כי נמצאים אנו במצב של גלות, ואופי הגלות הוא גלות יון, כמו שמסביר המהר"ל שבסוף ימי גלות אדום יהיו הנסיונות של גלות יון. בגלות יון התחדשה תופעה של מתיוונים, חלק מעם ישראל, רצו להתדמות ליוונים ולעשות כמעשיהם וניסו להכניס את תרבות יון אל תוך ארץ ישראל. תופעה זו חוזרת ומתגברת בסוף גלות אדום. אנחנו חיים בתוך מציאות שבתוך כלל ישראל יש מתייוונים שרוצים להתדמות לגויים, ולחיות כמו גויים, ומנסים לעקור כל דבר ששייך ליהדות. זאת המציאות כיום.

הגזירות של היוונים היו בשני מישורים כמו שמזכירים בתפילת על הניסים – "להשכיחם תורתך – ולהעבירם מחוקי רצונך". מצד אחד רצו להשכיח את התורה, ומצד שני רצו להעביר מחוקי רצונו של הקב"ה. גזירת 'להשכיחם תורתך' מכוונת לעקור את לימוד התורה, ולבטל את המציאות של גדולי תורה בישראל, ואילו גזירת 'להעבירם מחוקי רצונך' באה לבטל ולמנוע את כלל ישראל מקיום מצוות התורה. התכלית העיקרית של הקמת הישיבות להעמיד גדולי תורה שמהווים את הקיום של כלל ישראל, כמבואר בדברי רבינו יונה[1]. מצד שני, בימינו יש תפקיד נוסף לישיבות שמכוחם שומרים ומקיימים את מצוות התורה. בעבר נוסדו הישיבות והתנהלו רק על התכלית של העמדת תלמידי חכמים גדולי תורה, מאחר והציבור בכללותו היו שומרי תורה ומצוות, ולא היו צריכים לחשוש על שמירת היהדות. כיום נשתנה המצב. השפעת הסביבה החיצונית חזקה מאד, ויש לישיבות תפקיד נוסף לשמור ולחנך שומרי תורה ומצוות. המציאות היום היא שמי שאינו לומד בישיבה, ואינו סופג את האווירה של ישיבה, נמצא בסכנה רוחנית גדולה מאוד. כמעט אין אפשרות שמי שאינו לומד בישיבה בשנותיו הצעירות, וממשיך את ההווי של הישיבה לתוך חייו גם בגיל מבוגר יותר, יוכל להישאר שומר מצוות כראוי.

דת הציונות והליברליזציה

וכאן צריך להבין, שהרצון של המתייוונים של זמנינו לגייס את בני הישיבות אינו מגיע מהסיבות המוצהרות של ביטחון המדינה, הדיבורים אודות הצורך בחיילים לביטחון המדינה הם שקר וכזב. המגמה האמיתית של הקריאות לגיוס בני הישיבות היא לחלן את שומרי התורה והמצוות! זאת המטרה האמיתית של כל הקולות והחוקים העומדים עלינו! ידוע להם היטב כי הישיבות הן האפשרות היחידה ובסיס הקיום של שומרי תורה ומצוות בכלל ישראל, ולכן נלחמים בכל דרך כדי לבטל ולמעט את בני הישיבות.

ויש להבהיר היטב, כי על אף שקיבלנו את המציאות והכרנו במדינה כפי שהכריע מרן החזו"א זצ"ל, אך מעולם לא קיבלנו את הדת של המדינה. במדינה יש שתי 'דתות' שהם הערכים החשובים ביותר שעליהם מושתתת המדינה: דת ה'ציונות' שהביאה להקים עם חדש בארץ ישראל. ויש 'דת' נוספת, שהיא המגמה המתגברת בשנים האחרונות – ה'ליברליזציה', וה'פרוגרסיביות'. אלו הערכים של השמאל במדינה המשקפים את המתירנות והחופש, עם כל כישלונותיהם. שיטות אלו הפכו להיות 'דת' ממש, וככל שהערכים הללו חשובים כ'דת', הם עומדים מעל כל דבר אחר. המטרה הראשונה של המדינה ושל הצבא היתה להקים עם חדש, וגם אם ישנה הכרה מצידנו במדינה – אנו חיים במדינה ומשתתפים עימה, בוחרים לכנסת ואפילו משתתפים בממשלה, אך אף פעם לא קיבלנו את דת הציונות. בוודאי ובוודאי לא קיבלנו מעולם את הדת החדשה של השמאל ה'ליברליזציה', אלא אנו ממשיכים את הדרך המסורה לנו מאבותינו, וחיים לפי הערכים האמיתיים ולפי המצפון הרוחני שלנו.

אחר שכן, יש לדעת כי הזכות הדמוקרטית היסודית של כל אחד ואחד באשר הוא, שיוכל להישאר באמונתו ולחיות את חייו לפי מצפונו הבנתו ודעתו, ואסור לפגוע בזכות הדמוקרטית הזאת. כאשר המדינה מנסה להכניס את כולם אל 'כור ההיתוך' של הצבא, היא פועלת כנגד המושג הבסיסי ביותר של הדמוקרטיה. הנהגה כזאת אינה קיימת בשום מדינה דמוקרטית בעולם ואין רשות למדינות לשנות את הדעות של העם, אלא זהו רעיון סוציאליסטי של הקומוניזם, וכבר אמר מרקס (מהוגי הדעות של הסוציאליזם) שהקומוניזם היא גם דת… רעיון הציונות הינו דת חדשה שמתכוונת לבנות עם חדש ואומה שתהא ככל האומות, והצבא הוא אחד מהדרכים לבניית העם החדש. הצבא משמש ל'כור היתוך' שבו מתחנכים ומקבלים את ערכי הדת החדשה, ע"י הווי מסוים וקצין חינוך ועוד, שמעצבים את הדמות של העם החדש, תופעה שאינה קיימת בשום צבא דמוקרטי בעולם. אין רשות למדינה לעצב את העם לפי הדת שלה.

בדיית ה'שיוויון בנטל'

אחד המושגים שמשתמשים בהם בשנים האחרונות כדי לחייב את בני הישיבות בגיוס לצבא, הוא 'שוויון בנטל'. זהו מושג חדש שלא היה קיים קודם לכן, והוא נוגד את ערכי הדמוקרטיה. הזכות הבסיסית של כל אדם שהוא רשאי לבחור את דרכו ואת אמונתו, ולכל אחד יש תפקיד משלו, ולכן באמת לא כולם שווים בתוך החברה. עיקרון זה היה קיים בכל הדורות, והניסיון להעמיד את המושג של שוויון כערך עליון ואפילו מעל הערך של ביטחון המדינה הוא שקר וכזב, וטעות בתפיסה היסודית של זכויות האדם.

המדינה הוקמה על יסוד חופש הפרט שמאפשר לו לחיות כפי רצונו[2], והרצון לגייס בני ישיבות נוגד את היסוד הזה ואת המושגים הבסיסיים של הדמוקרטיה. אולי לא כולם יודעים, אך בזמן מלחמת העולם השנייה היתה חובת גיוס כללית בארצות הברית, אבל בני ישיבות היו פטורים מגיוס לצבא עם כל אנשי הדת הנוצרית ושאר הדתות. העם היה מחולק בין הכומרים, האצילים והאנשים הרגילים, וכל אנשי הדת נפטרו מחובת הגיוס לצבא, על אף שהמצב היה מאד קשה בזמן מלחמת העולם השנייה. לא היה מי שדיבר על העיקרון של שוויון בנטל, אלא ההבנה העקרונית היתה שיש לאנשי דת את הזכות לחיות כפי אמונתם ולעסוק בלימודים וכיו"ב גם אם לא יהיו שותפים לצבא כיון שזה חלקם וזה גורלם, ואסור לאיש לגעת בזכויותיהם.

לא תישכח מפי זרעו!

ולא זו בלבד אלא מאשימים אותנו שאנו משתמטים מחובתינו. אולם אנחנו חיים כפי הצורה האמיתית של יהודים מדורי דורות! אנחנו יודעים איך לחיות לפי המצפון שלנו, לפי התורה שלנו, וכפי שחיו כל הדורות, ואין שום זכות לשנות אותנו! אלו שרוצים לעקור את התורה מאיתנו ולשנות אותנו לא יצליחו! היו לא תהיה! אם הם חושבים שינצחו אותנו, הם טועים! כי אנחנו חיים חיי נצח, עברנו בכל הדורות את כל הגלויות ועמדנו בכל הניסיונות, והקדוש ברוך הוא הבטיח לנו נצח נצחים. קיום התורה מובטח ואין כוח שיכול לעמוד מולו ולנצח אותו, כמו שכתוב "כי לא תישכח מפי זרעו". אנחנו ננצח! הציבור בכללותו חזקים באמונתם ובדעתם ואל לחשוב לרגע שאנחנו ניפול בעקבות הניסיונות לשנות אותנו. החזון אי"ש אמר לבן גוריון כי אנחנו העגלה המלאה והם העגלה הריקה. אנחנו מלאים אלפי שנה של תורה מסיני וממשיכים אותה לדורות. אנחנו חיים וקיימים לנצח נצחים וכמו שעברנו עד עתה ושרדנו את כל הגלויות, כך נתגבר על כל הניסיונות כמש"כ הרמב"ן (סוף פרשת האזינו). עינינו הרואות שהקיום של כלל ישראל ושל עולם התורה מופלא ומעבר כל היגיון וטבע. בשנות השואה הנוראה נהרגו כמעט כל גדולי התורה, ועל ידי כמה יחידים שנשארו הוקם עולם התורה מחדש. אין זה אלא מתוך ההבטחה של הקב"ה על קיום התורה. גם חוק הגיוס הוא ניסיון נוסף שעומד בפנינו, ובסייעתא דשמיא נתגבר ונחיה ונקיים את התורה.

סכנות הצבא – 'להשכיחם תורתך' וגם 'להעבירם מחוקי רצונך'

הסכנות הרוחניות של הצבא הן עצומות. החשש אינו רק שמא לא יהיו גדולי תורה, אלא מלבד שאין אפשרות שיצמחו גדולי תורה משם, גם שומרי תורה ומצוות לא יהיו. הצבא גורם 'להשכיחם תורתך' וגם 'להעבירם מחוקי רצונך'! ויש לדעת שלא להאמין ולא לקבל את השקרים שהרשויות מספרות. נציגי הצבא אינם עומדים בהתחייבויות שהבטיחו, אלא הצבא עדיין עומד להיות כור היתוך לשנות ולעצב את החיילים כפי הדת של המדינה. אם באמת היו מעונינים בביטחון המדינה, או במסגרות עבור אלו שאינם לומדים בישיבות ונמצאים בסכנה רוחנית, היו צריכים להקים פלוגות אמיתיות נפרדות לגמרי ללא קצין חינוך וללא כור היתוך על כל המשמעות שבזה. נוכחנו שוב ושוב שהם לא מעונינים בכך ואינם עומדים בהבטחות אלא משקרים שוב ושוב, היות והמטרה שלהם לעקור את התורה מישראל, ולבנות דור חדש. וכיון שכך אסור לנו להשתתף ולתת יד לכל היוזמות שלהם, וכל גדוד שיקימו נועד אך ורק לפתות ולהסיט אותנו אל הדת שלהם. צריכים לדעת ולזכור עד כמה גדולה הסכנה לכל אחד ואחד להיכנס למסגרות של הצבא. מי שנמצא שם מסכן את חייו הרוחניים, שזהו העיקר הגדול ביותר. הקדוש ברוך הוא יעזור ויתן את הכוח להתגבר גם על הניסיון הזה, ובעזרת השם נזכה לראות שיצמחו גדולי תורה בישראל ולא תישכח התורה מפי זרעו, וגם לא


[1] ז"ל רבינו יונה (שע"ת ש"ג) "הלא הדבר ידוע, כי אין העבודה מתקיימת בלתי על ידי לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה ויודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל, והם יעמידוה בישראל לבלתי תשכח מפי זרעם, ובמקום שאין עוסקי תורה ירבו המכשולים וישר באדם אין, על כן יכבדו עבדי השם יתברך את חכמי התורה לכבוד השם יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא".

[2] כפי שהתחייבו על כך בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על יסוד המדינה היהודית – "לתת ערובה לזכויות שוות לכל איש, ללא הפליה בעניינים אזרחיים, מדיניים, כלכליים ודתיים, להנאה מזכויות אנוש וחירויות יסוד, כגון חופש הדת, השפה, הדיבור והפרסום, חינוך, אספה והתאגדות".

"עזרם ומגינם – מי אתם?" שיר לכבוד הארגון של בני הישיבות

02-5000-110 טלפון של הארגון שמושיט את היד בבעיות ושאלות בענייני הצבא לכל בחור ישיבה באשר הוא

יושב לו בחור ישיבה,

חושב בדאגה, כמעט בשִׁגָּעוֹן:

הוכרז עליי שאני עריק,

למרות ששמעתי לקול צדיק.

שוטר ייקח אותי, אל כלא אפול,

אוי־ווי, איזה טרללה, מה יעשו לי שם, הכל?

מה אעשה שם, בין פושעים ועבריינים?

אולי אצא פועל באסם, פורק משטחים עם סבלים?

עם מי אתייעץ? הרי כלום לא עוזר,

המשגיח עסוק, המק"ק מתנער.

רועד ברחוב, כמו בעל חוב,

שמע על "קוד קוד", נדלק בו שוב הרוב.

כמעט והלך, אמר לעצמו – זה הסוף,

אבל אז:

נתקל במודעה – "עזרה ומגינם",

כתוב: 025000-110 – ממש כמו מן השמיים.

חייג בשאגה, עם פרצוף מאושר,

ענו לו בקול חם – כמעט כבר נגמר.

הרגיעו פחדיו, השקיטו דאגות,

“אתה בן תורה, לא כוכב של טלוויזיות!”

ואז חברו – דאוג, הופיע פתאום,

שאל: "מה קרה?" – עיניו כמו עמוד עשן ביום.

"אני פוחד!" – הוא צועק, רועד ברעדה,

אגביי רצים, כאילו מהפכה!

אמר לו: “תתקשר! לארגון של הרב אייכנשטיין,

  שם הכל מתנהל – גם אם אתה תקוע עם צו מעצר ישן

  ולפני שנסיים את כל ההרפתקה,

יש עוד דבר, חובה – מתוך הכרת טובה עמוקה.

מכתב תודה מהלב, חתום בקול צלול:

לכם – תורמי "עזרם ומגינם" הנעלים מכל.

תודות על לב פתוח, על יד תומכת,

על כל שקל, תרומה – כל פעולה מחזקת.

בזכותכם – עוד בחור לא נופל לבור,

לא הולך לאיבוד, לא פוחד לחזור.

בזכותכם – שיחות, מענה, וליווי בהבנה,

כל פנייה נענית – במקצועיות ואמונה.

אתם עמוד התווך, אתם גב לישיבה,

ובלעדיכם – לא הייתה מתקיימת התקווה.

שהשם יברך אתכם – בבריאות ושפע אור,

ושיזכו גם ילדיכם – לעלות בתורה ובאור.

המתנדבים בע"מ

בשמחת תורה תשפ"ד נפל דבר בישראל. העם היושב בציון בכלל, ומגיני ויושבי עוטף עזה בפרט, חוו התקפה רצחנית וברברית שלא שיערום אבותינו ואנו. התפרצות גועשת שתחתיה טמונים תלי תלים של מוסכמות, קונספציות, הערכות, תקוות, חלומות ואשליות, שהתנפצו כהרף עין.

בני ישראל כולנו, מצאנו את עצמנו בעיצומה של מערכה כבדה על חיינו.

האומה כולה התלכדה בתחושת יגון עמוק. כל אחד נושא את האבל בלבו. החג שהיה אמור ל'עצור' את הימים הנוראים, בישר על בואם של ימים נוראים חדשים שאינם ידועים ומוכרים. בהרגשת כאב נוראי מצטנף עם ישראל בארץ ובגולה לפינת אבלו, על בניו ובנותיו שאינם – ואין נחם.

במקביל לשיתוק שפשה בקרב המחנה בימים הראשונים שלאחר הטראומה, התעוררו יהודים יקרים בעלי לב חם ורגיש, הטו שכם באופן מיידי למען החיילים שנשלחו לחזית. כל קסרקטין צבאי נהפך לקרעסטיר חסידי… מתנדבים חרדים עמוסים במשלוחים של מאכלים ומאפים, שנאפו והתבשלו ע"י נשים ונערות צדקניות. ביגוד הכרחי והגנתי נתרם מכיסם של אחינו שמעבר לים, ונשלח לבסיסים בידי עסקנים מארגונים חרדים. מופעי מוטיבציה ועידוד בהפקה חרדית, ועוד.
העיניים דומעות מהתרגשות ממראות האחדות, הלב מתרחב מהעזרה לזולת, והנשיאה בעול מקובלת ומוסכמת על כולם.

אך כאן הבן שואל.

האם זו ההתנדבות המתבקשת מבוגרי ישיבות תורניות בימים אלו?
האם זה תפקידם של החרדים בימי לחימה וסכנה?
אנו האמונים על "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" {במדבר ל"א ד'}, האם יש מספיק אלף למטה לתפילה ותורה כנגד אלף למטה לצבא ולתומכי לחימה (עי' מדרש רבה פרשת מטות כ"ב ג')?

אנשים יקרים וטובים מבלי משים, מתנדבים לחזית אחת ומזניחים חזית אחרת. חזית התורה לא מספקת לדאבונינו.
בלע"ר ישנם רבבות של לומדים בישיבות ובכוללים, אך שונה זמן שגרה מזמן מלחמה. התורה וסגולתה לא מיועדת לאברכים בקבע ולבחורים בסדיר בלבד. ברית התורה שייכת לכולם בכל מצב, והקובע עתיו בימי שגרה, כלל ישראל זקוק לו להשלמת המכסה בימי מלחמה.

מרן החפץ חיים זי"ע, הקשה על מילות הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך". דמה שייך עת לעשות, הלא יהודי מחוייב לעשות תמיד עבור הרבש"ע, ומה כוונת דוד המלך ע"ה "עת לעשות"? ומפרש הח"ח כדרכו בדרך משל. דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, והנה כל מלכות מחייבת את תושביה להתגייס לצבא לזמן מה למען ידעו להגן על מולדתם בעת מלחמה, ולאחר תקופה זו כל אחד חוזר מהחיים בצבא לחייו הפרטיים. אולם כאשר הוכרזה מלחמה והמצב הוא מצב חירום, אז כולם משועבדים לעבודת הצבא כל היום וכל הלילה. אפילו המפונק ביותר בן עשירים עוזב את ביתו לבוא לצבא למען הגנת העם, וזהו ה"עת לעשות"!

מתנדב חרדי צדיק ויקר, הינך בן תורה אשר בימי שגרה עוסק לפרנסתך ומתנדב בכל שעות היממה, אבל בזמן חירום אנו זקוקים לצדיקים שכמותך שיבואו למילואים בשטחי הכינוס בבתי המדרשות.

זהו החיל העיקרי שעל ידו יכולה להיות מוכרעת המלחמה, כפי שמובא בגמ' סנהדרין דף צ"ד: והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך ועולו מעל צוארך וחובל עול מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. ע"כ.
ובמאירי סנהדרין דף כ'. כתב: ונתן לו השם שכרו וניצח את מלחמותיו בלא חרב ובלא חנית.

המתנדבים בעם שיבואו להתנדב ללמוד תורה יותר מקביעותם בימי שגרה, יזכו שלא רק המערכה תוכרע על ידם, אלא הקב"ה ינצח מלחמותינו ללא הרוגים ופצועים, כמש"כ המאירי, שבזכות ההתגייסות ההמונית למלחמתה של תורה בכל ארץ ישראל בימי חזקיהו, זכה לנצח את מלחמותיו בלא חרב ובלא חנית.

בהיסטוריית עם ישראל, מצינו כבר התנדבות מעין זו, שהצילה את עם ה' מאבדון, וגרמה לניצחון המערכה.
דבורה הנביאה בשירתה המפורסמת לאחר הניצחון מול סיסרא, שיבחה את התנדבות העם למען המלחמה. וז"ל נבואתה בספר שופטים פרק ה' פסוק ב': "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'".
ובתרגום שם ביאר מיהם המתנדבים האמורים, ומה חלקם במערכה: וּפוּרְקָנָא דְאִתְעֲבֵיד לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּכֵן תָּבוּ חַכִּימַיָא לְמֵתַב בְּבָתֵּי כְנִשְׁתָּא בְּרֵישׁ גְלֵי וּלְאַלְפָא יַת עַמָא פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא בְּכֵן בָּרִיכוּ וְאוֹדוּ קֳדָם ה'.
וכך גם תירגם שם בפסוק ט': "לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה'".
אֲמַרַת דְבוֹרָה בִּנְבוּאָה אֲנָא שְׁלִיחָא לְשַׁבָּחָא לְסַפְרֵי יִשְׂרָאֵל דְכַד הֲוַת עַקְתָא הַהִיא לָא פְּסָקוּ מִלְמִדְרַשׁ בְּאוֹרַיְתָא וּכְדוּ יָאֵי לְהוֹן דְיַתְבִין בְּבָתֵּי כְנִשְׁתָּא בְּרֵישׁ גְלֵי וּמְאַלְפִין יַת עַמָא פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא וּמְבָרְכִין וּמוֹדִין קֳדָם ה'.

ההתנדבות שהביאה לניצחון הייתה עי"כ שלא פסקו מלמדרש אורייתא. וכמו אז – כך היום.

שנזכה בס"ד לניצחון גדול ברוח ובגשם, ושירבו המתנדבים בעם – לה' ותורתו.