מיקום כתבה: עניין לציבור

סוער בקרעסטיר: מחלוקת קשה בין הארגונים בעיירה השקטה, מאיימת להשבית את הילולת הצדיק רבי ישעיה'לה מקרעסטיר, לאחר שהמקום הקדוש, שהפך בשנים האחרונות לתל-תלפיות, הפך לזירת עימותים ומאבקי כוח וזאת ברקע ציון 100 שנה להסתלקותו.

המתח הגיע לשיאו בימים האחרונים, כאשר אחד מתוך שני הארגונים הפועלים במקום, חסם את הגישה למתחם באמצעות משאיות כבדות. לטענתם, החסימה בוצעה תחת מסווה של עבודות תשתית, אך המטרה האמיתית הייתה למנוע מהארגון המתחרה להקים אוהלי אירוח ותפילה בקרבת הציון.

בתגובה, אנשי הארגון השני ניסו להסיר את המחסומים, מה שהוביל להתנגשויות ועימותים בשטח. תיעוד של חלק מהאירועים הופץ ברשתות החברתיות וגרם לזעזוע בקרב הציבור. העדויות מצביעות על חילופי צעקות, דחיפות ואף אלימות של ממש, תופעות המנוגדות לחלוטין לרוח המקום ולמורשתו של הצדיק.

"במקום להתכונן לעלייה לרגל משותפת ומכובדת, נראה כי כל צד מגייס כוחות ותגבורות" אומר גורם המעורה בפרטים ל'המחדש'. "אווירת מלחמה ניכרת, והחשש מפני התחדשות העימותים הפיזיים מרחף באוויר."

המצב כעת מדאיג במיוחד. דיווחים מהשטח מעידים על הגברת הנוכחות של הארגון הראשון באזור הקבר, בניסיון לשמר את השליטה בשטח ולמנוע מהארגון היריב להתבסס במקום לקראת יום ההילולא והחשש הגדול הוא שהמתיחות תוביל לתקריות חמורות יותר בימים הקרובים, דווקא כשאלפי מתפללים מתכננים לפקוד את המקום.

התנהלות זו של הארגונים מעוררת לא רק כעס ותסכול, אלא גם תחושה של פגיעה בקדושת המקום ובזכרו של רבי ישעייל'ה שנודע בהכנסת אורחים פלאית ועצומה כמקור לשפעים וברכות שמיים.

למרות התמונה העגומה, ישנם קולות הקוראים למציאת פתרון. רבים מקווים כי רבנים ומנהיגים בעלי השפעה יתערבו בסכסוך ויפעלו לגשר על הפערים בין הארגונים היריבים. "רק באמצעות דיאלוג מכבד וחתירה משותפת להסכמות ניתן יהיה לכבד את זכרו של ר' ישעייל'ה כראוי," הסביר אחד המעורבים.

נכון לעכשיו, טרם נמסרו דיווחים על יוזמות קונקרטיות לפתרון הסכסוך, והחשש מפני הסלמה נוספת נותר בעינו.

'המחדש' ימשיך לעקוב אחר הנושא.

בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני שתתקיים מחר, יידרשו השרים להכריע בשאלה גורלית: האם להחריף את הלחימה בעזה לעצימות מלאה, כפי שהייתה בתחילת המלחמה, או להגביר את הלחץ בנושא הסיוע ההומניטרי כמהלך זמני בניסיון לקדם את שחרור החטופים.

על פי המידע שהגיע ל'המחדש', שר האוצר בצלאל סמוטריץ צפוי להגיע לישיבה עם דרישה נחרצת לחזור ללחימה בהיקף מלא, ואף יאיים בפרישה מהממשלה אם דרישתו לא תתקבל.

הדיון המכריע מתקיים על רקע דיווחים מהימים האחרונים המצביעים על קרבה ל"פיצוץ" במגעים בין ישראל לחמאס. לפי הדיווחים, חמאס דחה את הצעת ישראל לשחרור מחצית מהחטופים החיים.

מאז חידוש הלחימה בינואר, צה"ל לא חזר לעצימות הלחימה שאפיינה את תחילת המלחמה. ההחלטה לחדש את הלחימה נבעה בעיקר מהצורך להחזיר את מפלגת "עוצמה יהודית" לקואליציה כדי להבטיח רוב להעברת תקציב המדינה.

כעת על הקבינט להחליט האם לאמץ גישה של "פתיחת שערי הגיהנום", כפי שהתבטא נשיא ארה"ב טראמפ, או לאפשר עוד הזדמנות למגעים להשגת עסקה, תוך הגברת הלחץ הזמני בסוגיית הסיוע ההומניטרי. לסמוטריץ' כאמור, הסבלנות תמה והוא ידרוש את חידוש הלחימה באופן מלא, או שיפרוש מהממשלה.

"תכנון פנסיוני זה לא רק חובה חוקית, זו חובה שלנו כלפי עצמנו," מדגישה שירה שבקס, מומחית בתחום הפנסיוני, בשיחה מעמיקה עם מנחי הפודקאסט "פלוס מינוס". בפרק זה, שבקס מפרקת את המורכבות של עולם הפנסיה ומספקת תובנות מעשיות לתכנון פיננסי חכם לגיל הפרישה.

שבקס מסבירה שהקושי העיקרי נובע מכך שמדובר בתכנון לטווח ארוך של 40-50 שנה קדימה. "קשה לאנשים לחשוב על משהו שהם לא רואים מול העיניים," היא מסבירה. אך דווקא בגלל זה, היא מדגישה את חשיבות התכנון המוקדם והליווי המקצועי.

נקודות מפתח בתכנון פנסיוני:

1. מבנה הפנסיה:

• 70% מהכספים ניתנים להשקעה בשוק החופשי
• 30% מושקעים באג"ח ממשלתי עם הגנה מיוחדת מהמדינה

1. חישוב קצבה עתידית:

• נוסחה פשוטה: סכום החיסכון חלקי מקדם המרה (כ-196 בגיל 67)
• לדוגמה: מיליון שקל יניב קצבה של כ-5,000 ש"ח בחודש

1. מסלולי השקעה לפי גיל:

• עד גיל 50: סיכון גבוה יותר
• 50-60: סיכון מתון
• 60 ומעלה: סיכון נמוך

המלצות מעשיות

1. לבצע בדיקה של התיק הפנסיוני כל שנתיים
2. לוודא שהמעסיק מפריש כספים באופן סדיר
3. לבחון את דמי הניהול ולנסות להוזיל אותם
4. להתאים את מסלול ההשקעה לגיל ולפרופיל הסיכון האישי
5. לתכנן את הפרישה כבר מגיל צעיר

הדגש על גמישות

שבקס מדגישה שניתן לפצל את החיסכון בין מסלולי השקעה שונים – לא חייבים לבחור בין סיכון מלא לסיכון אפסי. "אפשר לחלק את הכספים – 20% פה, 20% שם," היא מסבירה, "העיקר שזה יתאים לתפיסת הסיכון האישית שלכם."

סיפור מהשטח

שבקס משתפת בסיפור מרגש על לקוח שחלה בצעירותו, וכיצד תשלומי פנסיה מסודרים הצילו את מצבו הכלכלי. "זה מה שמשנה חיים," היא מדגישה, ומזכירה את חשיבות המעקב אחר הפרשות המעסיק.

לסיכום, המסר המרכזי של שבקס הוא שתכנון פנסיוני אינו רק עניין טכני של הפרשות כספים, אלא החלטה משמעותית שמשפיעה על איכות החיים בגיל המבוגר. "כשאנשים מגיעים לגיל פרישה עם תכנון נכון," היא מסכמת, "הם מגיעים עם שקט נפשי אחר לגמרי."

אחרי שבחודשים האחרונים הפך למסית הלאומי נגד הממשלה, ראשיה ושריה ואחרי שגיחך על אזהרות נתניהו מפני ההסתה נגדו, ראש האופוזיציה יאיר לפיד, מזדעזע מהסתה שלדבריו מכוונת נגד ראש השב"כ המודח רונן בר.

בהצהרה מיוחדת שכינס הערב, ככל הנראה בניסיון לעמעם את דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אמש, אמר לפיד: "אני רוצה עכשיו להזהיר על בסיס מידע מודיעיני חד משמעי: אנחנו בדרך לאסון נוסף. הפעם זה יבוא מבפנים. רמות ההסתה והטירוף הן חסרות תקדים. יהיה פה רצח פוליטי. יהודים יהרגו יהודים. האיומים הרבים ביותר הם נגד ראש השב״כ, רונן בר".

לפיד שמסית שוב ושוב נגד הקואליציה, הוסיף זעזוע מההודעה של הליכוד נגד ראש השב"כ: "מפלגת השלטון הישראלית, הליכוד, הוציאה הודעה רשמית שבה נאמר, ״רונן בר הופך חלקים בשב״כ למיליציה פרטית של הדיפ-סטייט״. לאמירה כזו יש השלכות. הם יודעים בדיוק מה זה עושה לחלק מהתומכים שלהם.

אני קורא לראש הממשלה, תעצור את זה. זה עליך. תשתיק את השרים שלך, את הבן שלך במיאמי, במקום לתת גב להסתה, תן גב לשב"כ, לכוחות הבטחון, למערכות שמחזיקות את המדינה הזו בחיים. לא תוכל להגיד אחר כך ״לא ידעתי״. הפעם זה לא יצליח לך. אתה כן יודע, אתה חלק מזה, אתה צריך להפסיק את זה". דברי לפיד שמדבר גבוה גבוה על דמוקרטיה, אך דורש להשתיק את מי שחושב אחרת ממנו.

בפינה צדדית באולם גדול בבואנוס איירס, יושב איש שהפסקול לחייו יכול היה להיות "עם ישראל חי". בשקט, כמעט בהיחבא, הוא נמצא שם – לא כדי להיראות, אלא כדי להשתתף. הוא אינו רב, לא מנהיג קהילה יהודית, וגם לא בהכרח יהודי בעצמו. הוא נשיא ארגנטינה, חאבייר מיליי.

זה היה ביולי 2024, באירוע לציון 30 שנה לפטירת הרבי מלובביץ'. האיש שמזעזע את הכלכלה הארגנטינאית, שמפרק משרדי ממשלה ומדבר על "פירוק המדינה כפי שאנו מכירים אותה", ביקש במפורש לשבת בקומה העליונה, רחוק מהזרקורים. הרב חיים אוירכמן, שליח חב"ד בבואנוס איירס, סיפר שהנשיא רצה שגדולתו של הרבי תהיה במרכז האירוע, לא הוא עצמו.

הדואליות הזו – בין פוליטיקאי רדיקלי שמנופף בגרזן תקציבי לבין אדם המתרפק על לימוד פרשת שבוע – מגדירה את אחת הדמויות הפוליטיות המרתקות ביותר כיום בעולם.

האאוטסיידר שכבש את ארגנטינה

חאבייר חררדו מיליי נולד ב-22 באוקטובר 1970 בבואנוס איירס למשפחה ממעמד הביניים ממוצא איטלקי. אביו עבד כנהג אוטובוס, אמו הייתה עקרת בית. לפי עדותו, כבר בגיל 11 התעורר בו עניין בכלכלה בעקבות האינפלציה המשתוללת שהכתה בארגנטינה, והוא החל ללמוד את יסודות התחום.

דרכו המקצועית הייתה סלולה כקלאסיקה אקדמית: תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת בלגרנו, שני תארים שניים מאוניברסיטת טורקואטו די טלה, עבודה כלכלן בחברות פרטיות ובהן HSBC, והוראה אקדמית במוסדות שונים. אך מה שהפך אותו לדמות ציבורית היה הופעותיו הסוערות בטלוויזיה, שם תקף בחריפות את המדיניות הכלכלית של ממשלות ארגנטינה.

התנהגותו הססגונית – הכוללת צעקות בשידור חי, תספורת פרועה והתבטאויות קיצוניות – עיצבה את דימויו כאאוטסיידר המאתגר את הממסד. ב-2021 הקים את מפלגת "לה ליברטד אבנסה" (החירות מתקדמת), והחל את דרכו הפוליטית הרשמית כשנבחר לבית הנבחרים של ארגנטינה.

קמפיין הבחירות לנשיאות של מיליי ב-2023 היה בלתי קונבנציונלי כמותו – הוא הבטיח להפסיק להדפיס כסף, לבטל את הבנק המרכזי, לאמץ את הדולר האמריקאי כמטבע רשמי, ולקצץ דרמטית בתקציב הממשלה. מדיניות אנרכו-קפיטליסטית, כפי שהגדיר אותה, המשלבת אנרכיזם וקפיטליזם – חברה כמעט ללא מדינה, שבה השוק החופשי מספק את כל השירותים.

חאבייר חררדו מיליי לא נראה כמו פוליטיקאי טיפוסי. עם תספורת פרועה ובסגנון רטורי שאינו חושש מוולגריות, הוא חולל תהפוכות בנוף הפוליטי הארגנטינאי כאשר הוביל את מפלגתו הימנית-ליברטריאנית "לה ליברטד אבנסה" (החירות מתקדמת) לניצחון מהדהד בנובמבר 2023.

"לפרק את המדינה כפי שאנו מכירים אותה", הבטיח למצביעיו. הוא לא סתם דיבר – מאז כניסתו לתפקיד בדצמבר 2023, מיליי אכן פעל בנחישות חסרת תקדים: סגר משרדי ממשלה, קיצץ בתקציבים, ויזם הפרטות נרחבות.

"לב הבעיה של ארגנטינה אינו פוליטי, אלא כלכלי," מסביר אחד מיועציו הקרובים של מיליי. "במשך עשורים חיינו במעגל אינסופי של אינפלציה, חובות והוצאות ממשלתיות שרק גדלות. חאבייר מאמין שרק חתיכה רדיקלית – אולי כואבת – יכולה לשבור את המעגל הזה."

נולד ב-1970 בבואנוס איירס למשפחה מהמעמד הבינוני – אביו נהג אוטובוס ואמו עקרת בית – מיליי התעניין בכלכלה כבר בגיל 11, כשהאינפלציה הכתה במדינתו. תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת בלגרנו, שני תארים מתקדמים, עבודה ב-HSBC, והוראה אקדמית – כל אלה היוו את התשתית לאידיאולוגיה הכלכלית שלו.

במשך שנים, עבד מיליי מאחורי הקלעים של הכלכלה הארגנטינאית. הוא יעץ לחברות גדולות, כתב מאמרים אקדמיים על מקרו-כלכלה, ולימד סטודנטים במספר אוניברסיטאות יוקרתיות. עמיתים מאותה תקופה מתארים אותו כ"בריליאנטי, אך לא קונבנציונלי" ו"מוכן תמיד לאתגר את החשיבה המקובלת".

אך מה שהפך אותו לסנסציה תקשורתית הייתה הופעתו הסוערת בתכניות טלוויזיה, שם תקף בפראות את הממסד הפוליטי והכלכלי. במהרה, דמותו הציבורית התעצבה כמורד, כריזמטי ובלתי צפוי. צעקותיו בשידור חי והדימוי הססגוני שלו הפכו אותו לדמות שקשה להתעלם ממנה.

"הוא כמו מטאור שהופיע פתאום בשמי הפוליטיקה הארגנטינאית," מתאר עיתונאי מקומי. "בתחילה, כולם חשבו שזו סתם תופעה חולפת, פוליטיקאי צעקן נוסף שיעלם במהרה. אבל מיליי היה אחר – הוא לא רק צעק; היה לו חזון ברור, ואפילו קיצוני, על מה שיש לעשות."

בבחירות 2023, מיליי הדהים את העולם כשהביס את מועמד הממסד סרחיו מאסה בסיבוב השני של הבחירות, וזכה ב-56% מהקולות.

"לארגנטינאים נמאס מהפוליטיקה כרגיל," אומר פרופסור לפוליטיקה מאוניברסיטת בואנוס איירס. "עם אינפלציה של מאות אחוזים בשנה, שחיתות בכל רמות הממשל, ותחושה שהמדינה מתפוררת, מיליי הציע משהו שונה לחלוטין: לא לתקן את המערכת, אלא לפרק אותה ולבנות מחדש."

הדרך לפסגה: ממרצה באוניברסיטה לארמון הנשיאות

דרכו של מיליי אל הפסגה הפוליטית היתה רצופה במהמורות ובמאבקים. כלכלן שהעז לחלוק על ההגמוניה הפרוניסטית השלטת בארגנטינה, הוא נדחק לשוליים האקדמיים במשך שנים רבות. עמיתיו למקצוע התייחסו לרעיונותיו הרדיקליים בביטול, ולעתים אף בלעג גלוי.

"הם קראו לי קיצוני, הזוי, אפילו מטורף," סיפר מיליי בראיון נדיר שהעניק לעיתון מקומי לפני עלייתו לשלטון. "כשאמרתי שהבנק המרכזי הוא מכשיר לגניבה מהציבור והוא צריך להתבטל, צחקו עליי. כשהצעתי דולריזציה של הכלכלה, אמרו שאני חי בעולם דמיוני. אבל עכשיו, כשהאינפלציה מחסלת את החסכונות של האזרחים הרגילים, פתאום הרעיונות שלי כבר לא נשמעים כל כך הזויים."

המפנה בקריירה של מיליי הגיע כאשר החל להופיע בתכניות טלוויזיה ורדיו פופולריות, שם הציג את משנתו הכלכלית בצורה בוטה וחריפה, אך נגישה להמונים. ההופעות הללו, שהתאפיינו בהתפרצויות זעם מחושבות, בביטויים וולגריים ובהתקפות חסרות רחמים על הממסד הפוליטי, העניקו לו במהירות פופולריות רבה.

"הוא דיבר בשפה שאנשים הבינו," מסביר יועץ התקשורת שליווה אותו בראשית דרכו הפוליטית. "במקום לדבר על 'אינפלציה מונטרית' ו'שער החליפין הריאלי', הוא אמר: 'הפוליטיקאים גונבים את הכסף שלכם!' וזה תפס."

בשנת 2021, כשהחליט להיכנס לפוליטיקה באופן רשמי, רבים התייחסו למועמדותו כאל בדיחה. מעטים האמינו שהכלכלן הלא-מסורתי עם התדמית הפרועה יצליח לזכות בתמיכה משמעותית. אך להפתעת הממסד הפוליטי, מיליי נבחר לבית הנבחרים, ובתוך שנתיים בלבד הפך ממתמודד שולי לנשיא המדינה.

המהפכן שעומד בהבטחותיו

מאז כניסתו לתפקיד בדצמבר 2023, מיליי עשה את הבלתי ייאמן – עמד בהבטחותיו. הוא הגיש רפורמה כלכלית-חברתית מקיפה, סגר משרדי ממשלה "בזבזניים", קיצץ משמעותית בתקציב הציבורי, ויזם הפרטת שירותים ציבוריים נרחבים.

צעדים אלה גררו מחאות נרחבות ברחבי ארגנטינה, במיוחד בבואנוס איירס. סטודנטים, אנשי אקדמיה ואזרחים רבים יצאו לרחובות במחאה נגד הרפורמות, בטענה שהן פוגעות במרקם החברתי של המדינה.

מיליי מאמין שהבעיה המרכזית של ארגנטינה היא גודלה העצום של המדינה והתערבותה בכלכלה. חזונו שואב השראה מאסכולות כלכליות ליברטריאניות ואנרכו-קפיטליסטיות, הדוגלות בצמצום דרסטי של מעורבות הממשלה בחיי האזרחים ובכלכלה.

מבקריו טוענים שמדיניותו פוגעת בשכבות החלשות. תומכיו רואים בו את התקווה האחרונה להצלת הכלכלה הארגנטינאית לאחר עשורים של משברים כלכליים חוזרים ונשנים.

משה רבנו ככוכב הצפון

"הוא מרגיש מאוד-מאוד קשור לעם היהודי, וזה לא רק דבר פוליטי או אהבה שטחית לעם היהודי, זה משהו הרבה יותר עמוק," מסביר הרב אליהו המרה, העומד בראשות הרבנות הראשית בארגנטינה בשיחה עם 'המחדש'. "הוא בעצם רואה את משה רבנו כמודל לחיקוי. הוא מתייחס בפגישות האישיות שלו עם מנהיגים יהודים למשה רבינו כמי ששחרר את עמו ובעצם הביא את המקור ואת הכבוד לכל העם שלו, והוא רואה את עצמו מחובר לדמות הזאת."

זו תמונה מפתיעה – נשיא המזדהה כאנרכו-קפיטליסט, המוביל מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית, ובמקביל שואב השראה מדמותו של משה רבינו, מנהיג שהוציא את בני ישראל ממצרים והעניק להם את התורה. הרב המרה מוסיף שישנה בעיה אחת שקשה למיליי לפתור: "משה רבנו אוסר לקיחת ריבית מהעם היהודי. אם כן, איך מדינה ליברלית יכולה להתקיים בלי לקיחת ריבית על הלוואות?"

גם במשרדו הנשיאותי, מיליי מחזיק ספר תנ"ך וספרים יהודיים נוספים לצדו. לפי הרב המרה, "הוא פשוט מתרגש מכל דבר שיש לו סממן יהודי."

שיעור שבועי בלוח הזמנים הנשיאותי

כיצד רוכש נשיא ארגנטינה העסוק את הידע העמוק שלו בתנ"ך וביהדות? הרב המרה מגלה: "הנשיא שומע מדי שבוע שיעור בפרשת שבוע. וזה למרות כל ההפגנות והעיסוקים הרבים שיש לו. הנשיא פינה לעצמו זמן לזה ומשם הוא שואב את הידע, ולכן לפעמים בנאומים הוא משלב דברים מהתנ"ך."

הקשר המיוחד של מיליי עם היהדות התחיל באקראי – ביקור בבית כנסת במהלך הקמפיין – והתפתח למערכת יחסים עמוקה במיוחד עם הרב שמעון אקסל ואחניש, רב חרדי המתגורר בירושלים. השניים נפגשו לראשונה בינואר 2022, לדיון שתוכנן ל-15 דקות אך התארך לשעתיים. מאז, החל מיליי להשתתף בסעודות שבת וללמוד תורה בהנחיית הרב.

הקשר התהדק עד כדי כך שבדצמבר 2023, מיד לאחר היבחרו, מינה מיליי את הרב ואחניש לשגריר ארגנטינה בישראל – מינוי חסר תקדים שאושר באפריל 2024. מאז מינויו, פועל השגריר לקדם את העברת שגרירות ארגנטינה לירושלים, מהלך שהנשיא הצהיר כי יפעל לממש.

"סבא שלי גילה שהוא יהודי"

בביקור בבית הכנסת של חב"ד בבל בפלורידה, חשף מיליי סיפור משפחתי מפתיע: "לסבא שלי הייתה השפעה עמוקה על חיי. הוא היה דמות מפתח בעיצוב ערכיי ולמדתי ממנו שיעורים רבים," שיתף. "אך הגילוי המרתק ביותר אירע ממש לפני פטירתו. רק בערוב ימיו התגלה לסבי מידע שישנה את תפיסת זהותו לחלוטין. מישהו גילה לו: 'אמך הייתה יהודייה, ולכן על פי ההלכה היהודית, גם אתה יהודי'."

סבו נפטר זמן קצר לאחר גילוי זה, אך הקשר המשפחתי ליהדות השפיע עמוקות על מיליי והעמיק את הזיקה האישית שלו למסורת היהודית ולמדינת ישראל.

"אם אני נשיא ויש שבת, מה אני אעשה?"

באופן מפתיע עוד יותר, חשף מיליי בראיון לרדיו 'אל-פייס' כי למרות שגדל כנוצרי קתולי, הוא שוקל להתגייר ולהפוך ליהודי. "אם אני נשיא ויש שבת, מה אני אעשה? האם אני מתנתק מהארץ מיום שישי עד צאת השבת?", שאל בראיון, תוך שהוא מביע דאגה כיצד יוכל לתפקד כנשיא אם אכן יהיה יהודי במקביל.

שאלה זו ממחישה את המתח שבו חי מיליי – בין תפקידו הציבורי כמנהיג לאומי לבין שאיפותיו הרוחניות האישיות. זהו מתח שלא רבים ממנהיגי העולם מתמודדים עמו, בוודאי לא באופן כה פומבי.

כשנשבע לתפקיד בדצמבר 2023, בחר מיליי להתייחס במפורש לחג החנוכה בנאום ההשבעה שלו: "אין זה מקרה שההשבעה הנשיאותית מתרחשת במהלך חג החנוכה, חג האור, החג של החירות האמיתית," אמר. "מלחמת המכבים היא סמל לניצחון של החלשים על החזקים, של המעט על הרב, של האור על החושך, ובעיקר של האמת על פני השקר. כי אתם יודעים שאני מעדיף להגיד לכם את האמת הלא נוחה מאשר לשקר לכם בנוחות".

הבחירה לקשור את השבעתו לחג יהודי והשימוש בסמליות המכבים כמטאפורה למאבקו הפוליטי, מדגישים את הזדהותו העמוקה עם ערכים יהודיים.

הכותל המערבי והדמעות של נשיא

בפברואר 2024, כחודשיים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד, ביצע מיליי את נסיעתו הנשיאותית הראשונה – לישראל. בחירה מפתיעה, במיוחד בעיצומה של מלחמה באזור לאחר מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר.

מיד עם הגעתו, נסע הנשיא ישירות משדה התעופה לכותל המערבי, שם נצפה מתפלל בהתרגשות רבה ואף פרץ בבכי. לדבריו, רצה להודות לאלוקים על כל מה שהעניק לו. במהלך הביקור התפלל במיוחד לשחרור החטופים הארגנטינאים משבי חמאס – לואיס הר ופרננדו מרמן – אשר חולצו בהמשך על ידי צה"ל.

תמונות של מיליי רוקד עם יהודים ושר "עם ישראל חי" הפכו לוויראליות ברשתות החברתיות. בנוסף סייר הנשיא יחד עם הנשיא הרצוג בעוטף עזה וראה את הבתים שנפגעו במתקפת חמאס.

מיליי מסמל שינוי דרמטי במדיניות החוץ של ארגנטינה. בניגוד לנשיאים קודמים, הוא מנהל מדיניות פרו-אמריקאית ופרו-ישראלית מובהקת, תוך הרחקת ארגנטינה מגושים שמאלניים מסורתיים כמו ברית ה-BRICS.

כבר בקמפיין הבחירות הבטיח להעביר את שגרירות ארגנטינה בישראל לירושלים, והצהיר כי ארגנטינה בראשותו תהיה "בת ברית קרובה" של ישראל. במהלך הקמפיין אף נראה מניף את דגל ישראל בהפגנה נגד חמאס.

הוא הכריז על חמאס כארגון טרור, התנגד לחברות פלסטינית באו"ם, ומיצב את ארגנטינה כאחת התומכות הנלהבות ביותר של ישראל באמריקה הלטינית.

"נותנים יחס מועדף לקהילה היהודית"

הרב המרה מדגיש שהיחס המיוחד של הנשיא ליהדות מחלחל לכל מסדרונות הממשל: "כשהקהילה היהודית מבקשת משהו, זה דבר חשוב ושחייבים לתת לו את הדעת." הוא מספר שכאשר יש בקשות הנוגעות לצרכי הקהילה – כמו אשרות לשוחטים או מוהלים, או סיוע ליהודים מול רשויות החוק – ההיענות של הממשל הנוכחי גבוהה יותר ומתקבלת בקלות רבה יותר מאשר בעבר.

הוא מדגים זאת באמצעות מקרה טרגי: "היה פה רצח של אישה יהודייה בת 28 בערב שבת. אני פעלתי שהדברים ייעשו בזריזות לפני שבת, שלפחות ייקחו אותה למכון לרפואה משפטית לפני שבת, להרגיע את המשפחה ולהזדרז עם קיום הלוויה, לפני שבת משום שביום ראשון זה חופש ואני ראיתי היענות גדולה מאוד מצד כל גורמי הממשל להביא לסיום מהיר של העניין הזה."

זה נתון מרשים במיוחד כשמתחשבים בכך שהקהילה היהודית בארגנטינה מונה כ-200 אלף איש מתוך אוכלוסייה של 38 מיליון.

חשוב לציין, כפי שמדגיש הרב המרה, שגם הממשל הקודם לא היה עוין ליהודים. "הממשל היה טוב, אבל בכל זאת מה שהשתנה זה בגלל האהדה והחיבה של מיליי לתורה וליהודים," הוא מסביר.

הרב המרה מספר על פגישתו עם הנשיא הקודם, אלברטו פרננדס: "כשביקרתי אצלו ימים ספורים לפני שהוא סיים את הקדנציה, והוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, והוא אמר לי: 'תדע לך שהנושא של החטופים מאוד מאוד קרוב אליי'. והוא אמר לי: 'בראש המיטה שלי יש לי שרשרת של הסמל של החטופים'."

הרב ביקש לראות את השרשרת, והנשיא היסס תחילה בטענה שחדרו מבולגן. "כשהיינו במעלית, הוא קרא לי, הוא אומר לי: 'תבוא, אני רוצה להראות לך'. הוא הכניס אותי לחדר השינה שלו, והראה לי בראש המיטה את התליון של החטופים," מספר הרב המרה.

יהודי או נשיא?

מיליי ניצב כעת בצומת מרתק – בין שאיפותיו הרוחניות האישיות לבין תפקידו הציבורי. שאלתו בדבר שמירת שבת כנשיא מעלה את הדילמה העמוקה שבלב זהותו המתפתחת. אם יתגייר, יהיה למעשה הנשיא היהודי הראשון של ארגנטינה, ויצטרף למועדון מצומצם של מנהיגי מדינות שאינן ישראל המזדהים כיהודים.

בין אם יבחר בסופו של דבר להתגייר ובין אם לאו, מיליי כבר מייצג תופעה ייחודית: מנהיג המשלב פוליטיקה ליברטריאנית רדיקלית עם אהדה בלתי מסויגת לישראל וזיקה עמוקה ליהדות.

הוא מצא בתנ"ך ובמסורת היהודית השראה למאבקו הפוליטי-כלכלי – מלחמת המכבים כמטאפורה למאבק "המעטים נגד הרבים", ודמותו של משה רבינו כמודל למנהיג המשחרר את עמו מעול כלכלי וחברתי. זוהי תפיסת עולם מורכבת ומקורית, המשלבת עקרונות שלא בהכרח נתפסים כתואמים בשיח הפוליטי המקובל.

נשיא אחר לגמרי

חאבייר מיליי מייצג תופעה חדשה בפוליטיקה הבינלאומית – מנהיג שצמח מחוץ למערכת המסורתית, המתחייב לרפורמות רדיקליות ומגיע לשלטון על גלי אי-שביעות רצון עמוקה מהמערכת הקיימת. השילוב הייחודי בין השקפת העולם הכלכלית הליברטריאנית שלו לבין זיקתו העמוקה ליהדות מציב אותו כתופעה פוליטית ללא תקדים.

האם מהפכתו הליברטריאנית תצליח להציל את כלכלת ארגנטינה? האם יעמיק את זהותו היהודית עד כדי גיור מלא? ימים יגידו. אך דבר אחד ברור – חאבייר מיליי כבר שינה את השיח הפוליטי, הכלכלי והדתי בארגנטינה לבלי הכר.

בעולם שבו פוליטיקאים רבים משתמשים בדת ככלי פוליטי חיצוני, מיליי מציג מודל אחר – של חיפוש רוחני כן המשפיע על תפיסת עולמו הפוליטית. בין אם יוביל את ארגנטינה לשגשוג כלכלי או למשבר, הסיפור האישי והפוליטי שלו מהווה כבר עתה פרק ייחודי בהיסטוריה הפוליטית של אמריקה הלטינית ובקשר המיוחד שבין מנהיגים פוליטיים ליהדות.

אין הרבה אנשים שאפשר לומר עליהם שהם מכירים את שני הקצוות של החיים מתוך הקרביים שלהם. על מורן קורס בהחלט אפשר לומר את זה. מורן חזרה בתשובה בגיל 19, הספיקה המון עד אז, ומאז, וסיפור החיים שלה מתחיל בהמון שאלות ומסתיים במקום בו הכל ברור לה.

מורן של גיל העשרה היא קפליניסטית של 2025, מילים שלה. חילונית, שמאלית, אידיאליסטית, מצביעת מרצ מושבעת, ליברלית – לפחות בתפיסת עולמה ונלחמת על כל מה שהיא מאמינה. לכן היה לה טבעי להיכנס לכלוב של בעלי חיים ל 24 שעות ברצף רק בשביל להפגין נגד ניסויים בבעלי חיים, להרצות על ספינות שעגנו בנמל נגד פגיעה באוזון ולהתעקש ללכת רק עם שקיות בד כדי לקדם אג'נדות של סביבה ירוקה.

מורן היתה תל אביבית בתנועת 'נוער מרצ', בתקופה שבה שמעון פרס עוד ניסה לשכנע את הציבור ברעיון של מזרח תיכון חדש, והיתה יוזמת מפגשי תרבות עם ערבים. היא באמת האמינה במה שהיא עושה, והאמינה שהשנאה שלה לחרדים אמיתית. מורן שנאה חרדים. כל מה שידעה על הציבור החרדי זה על אותו מיעוט שקיבל הרבה מידי פוקוס בטלוויזיה, ששורף פחים וגלגלי מכוניות, וחלק מהליברלויות שלה היתה גם לכעוס שהם משתלטים לה על המרחב הציבורי (למה חשבתי שהרחוב שייך לי?) ולשנוא אותם בכל ליבה.

עד השיעור הראשון אצל הרב יוסי גינצבורג ברמת אביב. שם החלו להיסדק חומות. רק החלו, כי הדרך היתה ארוכה. משהו לא הסתדר לה. הוא לא היה הדמות החרדית שהיא התרגלה כל כך לשנוא, היה בו משהו טוב. טוב מידי בשביל לשנוא, ובטח בשביל להאמין שיש עוד כאלה, בכמויות. 

סיפור החזרה של מורן מורכב מהמון נקודות בחיים, המון תובנות שהיא אספה, חיפוש אינטנסיבי אחר האמת ואפס פחד לשאול שאלות. רגע אחד מרכזי התרחש במהלך התנדבותה בתל השומר במהלך האינתיפדה השניה, אז פגשה את עשהאל שבו, שהיה בן שבע כשמחבל נכנס לביתם ביישוב איתמר, רצח את אמו וארבעה מאחיו ופצע אותו באופן אנוש. 

ברגע של אומץ שאלה את אביו של עשהאל, שאיבד כל כך הרבה ביום אחד, איך אחרי כל מה שעבר – עדיין יש לו כיפה על הראש? איך הוא לא כועס על הקדוש ברוך הוא? 

את התשובה של האב היא כנראה לא תשכח לעולם: "לכעוס על הקדוש ברוך הוא? אני מודה לו כל כך על השנים המדהימות שנתן לי עם אשתי ועם ארבעת הילדים המדהימים שלי".

שם היא הבינה שהיהדות היא המענה לכל השאלות שאין עליהם תשובות בשום מקום אחר, אבל עדיין היתה חייבת לעבור תהליך של קבלה עצמית מחדש. חזרה בתשובה היא הרבה יותר מלשמור שבת ולאכול כשר, זה למצוא את המהות שלך מחדש, את הבן אדם שאתה. להבין במה אתה מאמין, לבנות השקפת עולם. היא כל כך שנאה חרדים שלא הצליחה לעכל את העובדה שהיא נהפכת להיות ממש חלק מהם.

אז היא התנתקה. עברה לצפת לשנה לנסות ללמוד מי זאת מורן החדשה, וגם אחרי שלושה חודשים במכון אלטה, מדרשיה אקדמאית לחוזרות בתשובה, עדיין הצטמררה כשנכנס רב בלבוש חרדי והצליח לרתק אותה. היא חונכה לשנוא מגיל אפס, ופגשה הרבה מידי אנשים שסתרו את הסטראוטיפים הנחרצים שהיו לה.

גם הסביבה שלה היתה צריכה לעכל את השינוי שעברה. היה להם מוזר לראות אותה עם חצאית ולהתרגל לרעיון שהיא שומרת נגיעה, אבל אחרי שנה שהיא התרחקה מכל החיים הישנים שלה ובנתה את עצמה, היה לה קל יותר להתמודד גם עם הסביבה שלה. 

בתחילת דרכה היא לא ידעה כלום על היהדות, כל כך לא ידעה, שכשהחליטה לשמור שבת והתקשרה לשתף חברה מסורתית שהיא שומרת, החברה התפלאה, איך את שומרת שבת אם את מדברת בטלפון? וזאת היתה הפעם הראשונה בחייה ששמעה שלא מדברים בטלפון בשבת.

מורן, הצעירה מבין ארבעה אחים (שני אחיות ואח), גדלה בבית להורים שהתגרשו כשהיתה בת שבע. הגירושים השפיעו מאוד על התא המשפחתי, הקשר עם אביה והאחים התרופף וחזר רק שנים מאוחר יותר, והיא לא הספיקה לחוות בילדותה רגעים משפחתיים, לכן גם הצהירה כבר מגיל צעיר שלא תתחתן ולא תביא ילדים לעולם האכזר שהכירה מאז שהיא ילדה. 

עד השבת הראשונה בה התארחה אצל משפחה חרדית. המראה של אבא, אמא וילדים סביב שולחן שבת הימם אותה. המשפחתיות הזאת ריגשה אותה כל כך שהיא התחילה לבכות ובאותו רגע ידעה להגיד לעצמה שהיא רוצה בדיוק ככה. שבת, שולחן ומשפחה. 

וזה בדיוק מה שיש לה היום. זוגיות יציבה ומאושרת, שישה ילדים שהם כל עולמה ובית של משפחה ואהבה. היא יודעת להודות על הילדות המורכבת שעברה, שהכשירה אותה להתמודד עם החיים, להילחם על הזוגיות שלה דווקא בגלל שגדלה להורים גרושים ולהעריך כל רגע של משפחה.

בחיים המקצועיים שלה מורן עושה המון. תנשמו עמוק. היא פאנליסטית בערוץ 14, מראיינת בתוכנית נשים בהידברות כמו 'זוגיות במבחן' ו'לא מובן מאליו', מנחה כנסים וסדנאות, מרצה ומעבירה שיעור תורה קבוע, מטפלת זוגית,הוציאה שלוש ערכות של קלפים טיפוליים, מנהלת מרכז "מתבוננות" היחיד מסוגו להכשרת מאמנות, כותבת בחמישה מגזינים במקביל (!) ואם כל זה לא מספיק, היא גם בדרך להוציא את הספר הרביעי שלה.

וכן, גם לה יש רק 24 שעות. אל תנסו להבין בכלל איך היא מספיקה הכל, אבל אם יש משהו שהיא יודעת כנראה לעשות הכי טוב זה לתמרן. בין העבודה לילדים (מקדישה שעתיים ביום שהם קודש לילדים. אין טלפונים) בין ההוויה החרדית שלה להורים החילונים (הם קפלניסטים. דמייני לבד כמה קונפליטים יש), בין החילונים לחרדים (יושבת במקביל בפאנלים בערוץ 12, 13 ו14) ותמיד להגיד תודה.

כשחושבים על זה, מורן של 2025 היא גרסה מעודכנת של אותה נערה אידאליסטית, עם אותה תשוקה להילחם ולפעול למען הערכים שהיא מאמינה בהם, רק שהיום תפיסת העולם שלה שונה מזו שהיתה לה בילדותה. אבל מבחינתה ההבדל המשמעותי יותר הוא לא בתפיסות העולם, אלא בנקודות המוצא:

כנערה חילונית היא קידמה רעיונות שנראו לה טוב בעין, ונגעו לה ללב. היום, כאישה חרדית, נקודת המוצא שלה שונה לגמרי. היא לא פועלת מתוך רגש ולא מקדמת אג'נדות רק כי זה נראה טוב בפוסטר – יש תורה, יש דעת תורה והם אלה שמנחים אותה בכל צעד בחיים.    

זה גם אחד ההבדלים המשמעותיים שהיא רואה בין הציבור החרדי לחילוני. התרבות החילונית מעודדת המון עשיה טובה, אבל המניעים לרוב יהיו אינסטקטיביים – לא מתוך ציווי או צורך, אלא מתוך רגש. וכשאין רגש או חיבור, גם אין עשיה. המהות של היהדות לעומת זאת היא לבטל את ה"אני" מול רצונו של הקדוש ברוך הוא. אין מה טוב לי, יש מה רוצה הקדוש ברוך הוא ממני. לא לעשות טוב רק כשמסתדר אלא לעשות טוב כי צריך.

וככה בדיוק היא חיה את החיים שלה. את הפעילות בכל התחומים בהם היא עוסקת היא רואה כמאה אחוז של שליחות. ותמיד תשאל מה צריך ממני, לא מה יש לי כח לתת. מאז השביעי באוקטובר היא לא מפסיקה להתנדב. פוגשת פצועי מלחמה, נוסעת עם משפחתה לשבתות כח של ארגון מנוחה וישועה ומלווה משפחות של חטופים, ברגעים הכי קשים שהם ידעו בחייהם, וגם לה, שהכח העיקרי שלה נמצא במילים ובכתיבה, לפעמים נגמרות המילים. אבל היא תמיד יודעת לחבק, לא פוחדת לבכות עם המשפחות ומנסה לתת תקווה גם ברגעים הכי חשוכים.

כחלק מהעבודה העיתונאית שלה ראיינה מעל למאה סיפורי מלחמה. בתקופה אינטנסיבית יכלה מורן לראיין ארבעה סיפורים בשבוע. סיפורים קשים, ששואבים את כל הסוללה האנושית של בן אדם. הראיונות היו מפרקים אותה. סיפורים קשים, שהלכו איתה הביתה ונשארו בלב הרבה מידי זמן, אבל היא הבינה שזה התפקיד שלה באותה נקודת זמן. ויתרה על טיפולים בקליניקה שלה למרות הפגיעה הישירה בפרנסה, והיתה שם בשביל אלפי העוקבים והצופים, נתנה להם תקווה, חיזקה אותם ברגעים הכי קשים של המדינה הזאת והזכירה לכולם ולעצמה להגיד תודה על המשפחה, על הבית שהם לא נאלצו לעזוב ועל החיים.

גם את הקורס להכשרת מאמנות תודעיות שפתחה השנה היא רואה כשליחות. כבעלת תואר שני היא מבינה את הערך בהסמכה אקדמית מוכרת, אבל כחרדית חשוב לה לא פחות רוח הלימוד ולכן אחרי קשיים בירוקרטיים אינסופיים ועקשנות ונחישות בלתי נגמרת הצליחה להקים מסגרת ייחודית: קורס מאמנות ברוח החסידות, כאשר המשתתפות הן סטודנטיות רשמיות של אוניברסיטת בר אילן ובסיום מסלול הלימודים זוכות בתעודה אקדמית מוכרת מטעם המוסד. 

והיא לא מפסיקה להגיד תודה. תודה על התפקיד, על השליחות, על ההצלחות. אבל היא לא מסתנוורת מכלום. ושלא תבינו לא נכון, היא אוהבת כל רגע במקצוע שלה ויודעת להגיד תודה כשמוחאים לה כפיים בסוף הרצאה או להתרגש מתוכנית שהיא מעבירה אבל תמיד מזכירה לעצמה שלאותה מורן שעומדת על במה גדולה יש שישה ילדים שמחכים לה בבית, וכביסה, הוי הכביסה… 

יש ביטוי בארמית שנעוץ לה בעצמות ומלווה אותה כל יום מרגע שחזרה בתשובה: מבִּירָא עמיקתא לאיגרא רמא, זה אמנם בדיוק הפוך מהמקור אבל היא ממש מרגישה כך בכל שלב בחיים שלה, ומתרגשת לספר שהפסוק שמתחיל ונגמר באותן אותיות שבו השם שלה מתחיל ונגמר הוא – "מקימי מעפר דל  מאשפות ירים אביון".

אבל לא הכל תמיד חלק, וגם על זה מורן יודעת לדבר, בכנות נוגעת ללב. גם עשרים שנה, אחרי היא עדיין חוזרת בתשובה, ויש קונפליקטים שכנראה לא ייעלמו לעולם. אחד מהם הוא מול ההורים שלה. היא אוהבת אותם בכל ליבה, מעריכה אותם ואין לה מילה אחת רעה להגיד עליהם, אבל באותה נשימה גם יודעת להגיד שיש התמודדויות לא פשוטות בכלל. 

במצב הפוליטי הנפיץ להיות ימנית חרדית לאמא קפלניסטית זה מתכון להתנגשות בכל נושא אקטואלי. היא יודעת להתווכח ולא מפחדת להגיד את דעתה אבל בעיקר יודעת לשתוק כשצריך. ויש ויכוחים והמון אי הסכמות, אבל כל דיון נגמר בחיבוק חם, כי הרבה לפני שהן אידיאליסטית הן קודם כל אמא ובת.

פערי האידיאולגיה עמוקים יותר, והם נוגעים לבחירות של מורן בחיים במקומות הכי אישיים שלה. החברה שבה חיה בילדותה לא מקדשת את החיים כפי שמעריכים אותם בציבור החרדי, ואנשים שהתחנכו בתרבות חילונית לא תמיד מצליחים להבין למה להביא כל כך הרבה ילדים. כן, ככה. 

למורן אין את הפריוילגיה הכל כך מתבקשת של כל אישה אחרי לידה להיות חלשה, כי אז היא חשופה להמון ביקורת מאנשים שקרובים אליה ולפעמים אפילו האשמה, שהיא הביאה את עצמה למצב הזה. והיא יודעת שהכוונות תמיד טובות, אבל זה לא בהכרח הופך את ההתמודדות לקלה יותר, לפעמים זה רק מרכך אותה.

ברגע של גילוי לב משתפת מורן על דיכאון שחוותה אחרי אחת הלידות ועוד נסיונות רבים ומורכבים שעברה במשך חייה,
אבל היא תמיד זוכרת לדבר על האנשים שכן תמכו בה ותומכים בה עד היום, להודות על המשפחה הגרעינית שלה שהיא כל עולמה ותמיד מעדיפה להסתכל על הטוב שיש, כי יש המון טוב אם רק מחפשים.. 

לא תמיד קל, אבל מורן לא מחפשת את הדרך הקלה. אף פעם. ויש המון רגעים יפים במהלך הקריירה שלה, רגעים מרגשים של סגירת מעגל שהיא לא מפסיקה להגיד עליהם תודה: שנים אחרי שנכנסה למדרשיה בפעם הראשונה היא חזרה ללמד שם, באותה חזות שהיא כל כך פחדה לראות בימיה הראשונים. גם עם אחד הרבנים שליוו אותה בתחילת דרכה היא זכתה לסגור מעגל מרגש כשערב שהוא פתח עם הרצאה שלו, היא סגרה עם הרצאה שלה.

בעבודתה בתקשורת היא מרגישה סגירת מעגל משמעותית מאוד, ומעריכה את הכח שיש לה להשפיע על יחסי הציבור של הציבור החרדי במיוחד בערוצים שבהם יש המון עוינות כלפי הדת, וגאה על היכולת להציג את העם החרדי בתדמית האותנטית והאמיתית שלו, בניגוד לתמונה המעוותת שהכירה בילדותה.

אבל סגירת המעגל המרגשת בחייה מתרחשת דווקא בתא המשפחתי הקטן שלה. אחרי שהבטיחה שלעולם לא תינשא ולא תביא ילדים, לשבת סביב שולחן שבת עם המשפחה היפה שהקימה יחד עם בעלה, צחוק של ילדים ואור של אהבה – היא יודעת שניצחה את הכל.

האירועים הביטחוניים של 7 באוקטובר 2023 זעזעו את מדינת ישראל והציפו שאלות קשות על תפקוד מערכת הביטחון והמודיעין. אך ההיסטוריה מלמדת שזה לא המקרה הראשון בו המערכת הביטחונית חווה כישלון מודיעיני מהדהד.

גדעון מיטשניק, סא"ל במיל' ובכיר באמ"ן לשעבר, כיום חוקר ומרצה, מספק בריאיון נרחב ל'המחדש' מבט מעמיק אל מאחורי הקלעים של שלושה אירועים מכוננים שהותירו צלקת עמוקה בקהילת המודיעין הישראלית.

פרשת "העסק הביש" – כשהמודיעין הצבאי נכשל בגדול

אחד הכישלונות המשמעותיים ביותר בתולדות המודיעין הישראלי, אשר כמעט נדחק לשולי הזיכרון הקולקטיבי, הוא פרשת "העסק הביש" משנת 1954. גיבוריה וקורבנותיה כבר הלכו לעולמם, אך הלקחים והצלקות נותרו חקוקים בעומק ההיסטוריה הביטחונית של ישראל.

תחילתה של הפרשה בשנת 1950, עם כניסתו של בנימין גיבלי לתפקיד ראש מחלקת המודיעין. האתגר שעמד בפני קהילת המודיעין והביטחון הישראלית היה החשש הכבד שמדינות ערב, לאחר כישלונן במלחמת העצמאות, יפתחו בסבב לחימה נוסף. המשמעות הייתה תקיפה משולבת של כל מדינות ערב נגד ישראל. מצרים, שהייתה אז המדינה הערבית החזקה ביותר, היוותה איום מרכזי.

בנימין גיבלי החליט, במקום להפעיל רשת של לוחמי סתר ישראלים כמו אלי כהן, להקים רשת ריגול המבוססת על יהודים מקומיים. הוא ביקש להימנע מהתהליך הממושך והמורכב של הקמת תחנות מודיעין, בניית סיפור כיסוי, לימוד שפות והתאקלמות, וכן מהכשרתם המורכבת של לוחמי סתר.

"גיבלי הציע להשתמש בשיטה דומה לזו שבה פעלו מחתרות שסייעו למאבק בנאצים במלחמת העולם השנייה," מסביר גדעון בראיון. "הוא הציע להקים רשת ריגול המורכבת מצעירים יהודים מקומיים, המכירים את השפה, את דרכי התחבורה ואת האזור, ובכך לדלג על שלב ההכשרה הממושך."

בנימין גיבלי, שהיה אחד הבכירים במודיעין הצבאי, נשא עמו את צלקת פרשת טוביאנסקי, שבה הוצא להורג מאיר טוביאנסקי במשפט שדה במלחמת העצמאות, בחשד לריגול. לימים התברר כי טוביאנסקי היה חף מפשע, וגיבלי היה אחראי יותר מכל אחד אחר להוצאתו להורג של אדם חף מפשע. למרות זאת, הוא המשיך להתקדם במודיעין הישראלי.

"שש שנים לאחר פרשת טוביאנסקי, עלתה השאלה כיצד מונה אדם כזה, עם סימני שאלה כה כבדים, לראש המודיעין הצבאי," מציין גדעון.

גיוס הרשת: התחלה חובבנית

בשנת 1951 החל תהליך הגיוס. אברהם דר, איש יחידה 131 של המודיעין הצבאי, נשלח למצרים. הוא פנה לראשי הקהילה היהודית, שסיפקו לו שמות של צעירים מתאימים, וכן של אישה אחת. דר התרשם מהשבחים שקיבל על אותם צעירים, וכן מאהדתם למדינת ישראל. הוא גייס שמונה אנשים, והקים עמם רשת ריגול.

לאחר סיום הגיוס, באוגוסט 1951, עזב דר את מצרים, והרשת נותרה ללא מפקד. "זהו היה מחדל ראשון," מדגיש גדעון, "שכן כלל בסיסי הוא שאין להתחיל פעילות כזו ללא מפקד. כל 'העסק הביש' התנהל בשרלטנות ובחובבנות, עם פערים משמעותיים בהפעלת מרגלים."

ההתרעות שלא נענו

בשנים 1952 ו-1953 נשלחו חלק מחברי הרשת להכשרה קצרה בישראל. אברהם דר, שעקב מרחוק אחר ההכשרה, הבין כי מדובר בחובבנות, והחל להתריע על כך. הדבר הוביל לסכסוך עם מפקד היחידה, ולבסוף לעזיבתו של דר את היחידה ואת המודיעין. "כפי שציין גדעון, היו מי שניסו להתריע על המחדלים."

"ישנו אירוע נוסף ומעניין: כאשר בנימין גיבלי מחליט להקים את רשת הריגול במצרים, הוא חורג מסמכותו," מספר גדעון. "סמכותו של המודיעין הצבאי היא לאסוף מודיעין לטובת פעילות צבאית. לפי החלוקה בין המודיעין הצבאי למוסד, המוסד הוא זה שאמור להפעיל רשת ריגול כזו בחו"ל. אלא שבנימין גיבלי מקים את הרשת הזו מבלי לשתף את איסר הראל, ראש המוסד. כשאיסר הראל מגלה בשנת 1953 שהוקמה רשת ריגול כזו בתחום סמכותו של המוסד, הוא מתחיל להתריע. הוא פונה לבנימין גיבלי, שדוחה אותו."

רשת הריגול במצרים ממשיכה לפעול ללא מפקד. בשלב מסוים, מחליטים לשלוח להם מפקד, אדם בשם איזי רהב, יוצא הקומנדו הימי. הוא נשלח לדרום אפריקה לתקופת הכשרה לבניית סיפור כיסוי לפני יציאתו למצרים.

"גם הוא חווה בדרום אפריקה את אותה חובבנות שחווה אברהם דר," מציין גדעון. "הוא מתחיל להתריע ואינו מקבל את מבוקשו, כולל מסמכים וכספים. הוא חוזר לארץ ומנסה להתריע בפני ראשי הצבא, אך איש אינו מקשיב לו. בנוסף לאברהם דר, גם איזי רהב התריע."

בשנת 1954 מגיע השלב הקריטי באירוע, שמוביל לכישלון הנורא. בשנת זו מתחיל להתברר למודיעין הישראלי שעומד להיחתם הסכם אסטרטגי בין בריטניה למצרים, לפינוי הכוחות הבריטיים ממצרים. החשש הוא שאם הבריטים יפנו את תעלת סואץ, מצרים תצא למלחמה נגד ישראל.

התרחשויות פוליטיות משמעותיות

במקביל, מתרחשת התרחשות פוליטית משמעותית. בסוף 1953, דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, פורש. מחליפים אותו משה שרת כראש הממשלה ופנחס לבון כשר הביטחון, שאינם בעלי ידע ביטחוני. דמות משמעותית נוספת היא הרמטכ"ל משה דיין, שנחשב לאדם מוכשר עם עבר ביטחוני מוצלח. במקביל, מתנהלת מערכת יחסים עכורה בין ראש הממשלה משה שרת לשר הביטחון פנחס לבון. משה דיין נכנס למורכבות הזו, והרמטכ"ל משה דיין הוא האיש החזק.

"כלומר, רשת מבצעית זו פועלת ברקע של מחלוקות בין ראש המוסד לראש המודיעין הצבאי, ובין ראש הממשלה לשר הביטחון ולרמטכ"ל," מסכם גדעון. "קיימת שאלה האם בן-גוריון ידע על ההפעלה. אני נוטה להאמין שכן, אך אין לי הוכחה חותכת. קשה להאמין שבן-גוריון לא ידע, אך אין הוכחה חותכת."

בשנת 1954, הנושא של ההסכם המתגבש בין מצרים לבריטניה עולה לכותרות. במאי 1954 מוכרז שההסכם עומד להיחתם ביולי, ועל רקע זה מחליטים להפעיל את הרשת. למצרים נשלח המפקד אברי אלעד, אדם מפוקפק עם עבר פלילי, שגויס על ידי בנימין בנצור, ראש יחידה 131, מתוך תפיסה שאנשים עם רקע פלילי מתאימים למשימות כאלה.

"וסיבה נוספת – בגלל שהוא היה חבר, וחבר מביא חבר, ולמה לא לגייס חבר ולהציל אותו ממצב כלכלי כי לא הייתה לו העבודה," מוסיף גדעון. אברי אלעד נשלח לגרמניה לבניית סיפור כיסוי, וביוני 1954 הוא מגיע למצרים. הוא מתחיל להכיר את חברי הרשת ונותן להם הנחיות.

פעולות החבלה: הכישלון הנורא

ביולי ניתנות הנחיות לביצוע שלוש פעולות. גדעון מדגיש: "הרשת גויסה במקור כדי לתת מענה רק ביום מלחמה, ולבצע פעולות לשיבוש הפעילות המצרית, ולא לפעול לפני מלחמה."

"כאן נכנס לתמונה אדם בשם מקס מאיר בינט," ממשיך גדעון. "בשנת 1952 נשלח למצרים לוחם סתר בשם מקס מאיר בינט, אדם עם ניסיון מבצעי עוד מתקופת ההגנה, שתפקידו לאסוף מודיעין. הוא הגיע למצרים בסוף 1952, ומשימתו הייתה לאסוף מידע מדיני-צבאי. הוא הצליח להתברג לצמרת השלטון, וסיפור הכיסוי שלו היה שהוא הגיע כנציג של חברות גרמניות במצרים, אחת מהן חברה לייצור פרוטזות, עבור חיילים רבים שנפצעו במלחמות במצרים. הוא התברג לצמרת השלטון, והגיע למצב שבו הכיר את מוחמד נגיב, שעמד בראש ארגון נכי המלחמה, וגם בראש המהפכה שהתקיימה במצרים ביולי 1952. הוא העביר מידע משמעותי, וביצע כמה מהלכים שאפשרו לו להגיע לבכירים. בשלב מסוים, מאחר שלא היה מפקד לרשת, הוחלט, מכיוון שמקס מאיר בינט כבר היה שם, וצריך היה להעביר להם כספים ולתת להם הנחיות, שהוא יתחיל להיפגש עם מרסל ניניו, האישה היחידה ברשת. הם נפגשו בפומבי, דבר שחרג מהכללים הבסיסיים של המודיעין. משום שצריך שיהיה מידור בין גורמי ריגול שונים."

בחודש יולי, כשההסכם עם הבריטים התקרב, ונודע שהמועד אמור להיות 23 ביולי, יום המהפכה, ניתנה הנחיה דרך אברי אלעד לחברי הרשת לבצע פעולות חבלה. במסגרת זו, הם היו אמורים לבצע פעולות שייצרו תסיסה במצרים, אנרכיה ותחושת כאוס, במטרה לגרום לבריטים לחזור בהם מההסכם.

הפעולה הראשונה התבצעה ב-2 ביולי 1954, בסניף דואר, אשר הביאה לרק כמה עשרות מעטפות שעלו באש ולא יצרה אנדרלמוסיה ולא היה בכלל אזכורים בעיתונות. הפעולה השנייה התרחשה ב-14 ביולי, ובה הונחו חומרי נפץ בספריות האמריקניות בקהיר ובאלכסנדריה, כדי ליצור תחושה של בעיה מול כל המדינות הזרות במצרים. חומרי הנפץ היו פרימיטיביים, והם הכינו את מנגנון ההפעלה בדירה ששכרו שהיה לא תיקני. בפעולה השנייה, מטען אחד לא עבד, והשני גרם לנזק מינורי. ב-23 ביולי התבצעה פעולה בקולנוע באלכסנדריה, שם פיליפ נתנסון, אחד מחברי הרשת, נעצר כשמטען תבערה התפוצץ בכיסו. מוקדם מהמתוכנן.

המעצרים והגורל הטרגי של חברי הרשת

לאחר מכן, נעצרו חברי הרשת, וגם אלי כהן, שהשכיר דירה לחברי הרשת באלכסנדריה. הוא שוחרר לאחר שהצליח לשכנע את גורמי המודיעין שהוא רק השכיר את הדירה ולא ידעה שהם רשת ריגול. חברי הרשת עברו חקירות ועינויים קשים, כולל מרסל ניניו, שניסתה לשים קיץ לחיה. מקס בינט, לוחם הסתר, נעצר גם הוא. אברי אלעד, מפקד הרשת, לא נעצר, אלא עזב את מצרים במטוס לגרמניה בדרך המלך.

מקס מאיר בינט שם קץ לחייו ב-21 בדצמבר 1954, כמה שעות לפני שהיה אמור להעיד בבית הדין. יוסף קרמונה, ידיד של מרסל ניניו, נעצר ונמצא תלוי בדירתו. ככל הנראה נרצח ע"י המצרים.

ב-28 בינואר 1955 ניתנו גזרי הדין: דוקטור משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות בתלייה, ויקטור לוי ופיליפ נתנסון נידונו למאסר עולם, מרסל ניניו ורוברט דסה נידונו ל-15 שנות מאסר, ומאיר זעפרן ומאיר מיוחס נידונו ל-7 שנות מאסר.

"גנרל פואל דיגוי, אב בית הדין, הסביר את גזרי הדין התמוהים בכך שהיה פשרה בין גורמים במצרים שרצו להוציא להורג את כולם, לבין גורמים שרצו לשחרר את כולם," מציין גדעון. "בשנת 1956, במהלך מבצע סיני, ישראל לא דרשה לשחרר את חברי הרשת, מכיוון שהם ביצעו פעולות חבלה נגד יעדים אמריקאים, וזה היה מביך עבור ישראל, ששיתפה פעולה עם ארה"ב במבצע."

התגובה בישראל: צנזורה וחוסר אחריות

כשנשאל גדעון מה קרה בינתיים במדינת ישראל ואם הציבור ידע אודות רשת ריגול שנתפסה במצרים, הוא עונה: "הציבור הישראלי ידע שנעצרו יהודים במצרים, וידע שיש האשמות נגד ישראל. אבל לא מעבר לזה משום שהייתה צנזורה. שנועדה למנוע את הקישור של ישראל לפרשה, כדי להקל על העצורים או כדי למנוע החמרה בגזר הדין, דבר שהיה נכון בעיקר בתקופת המשפט."

בדרג הפוליטי, ראש הממשלה היה משה שרת, והיו יחסים עכורים בינו לבין שר הביטחון לבון והרמטכ"ל דיין. משה שרת ככל הנראה לא ידע כלל על עצם הפעלת יחידה 131 במצרים. נודע לו על המעצר מקריאה בעיתון. המעצרים החלו ב-23 ביולי, וכמה ימים לאחר מכן פורסמו בעיתונות הישראלית. הוא כנראה קרא על כך בעיתון באנגלית ב"ג'רוזלם פוסט", וארבעה ימים לאחר מכן, ב-27 ביולי, הוא שאל את שר הביטחון לבון, שגם הוא כנראה קרא על כך בעיתון, כי אברי אלעד לא דיווח על מעצר חברי הרשת למפקדו, והרמטכ"ל דיין שהה בחו"ל בזמן שתי הפעולות האחרונות.

"משה שרת לא ידע דבר וחצי דבר," מדגיש גדעון. "לבון, שככל הנראה ידע, מיד שאל מי נתן את ההוראה. דיין בכלל לא היה בארץ."

ועדת חקירה ומסקנות עמומות

משה שרת, שלא היה שקט מהשאלות ששאל ומהתשובות שקיבל, הקים בדצמבר ועדת חקירה, ועדת אולשן-דורי, בראשות נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, כדי לדון בשאלה מי נתן את ההוראה.

מסקנות הוועדה היו תיקו. כלומר, הוועדה לא השתכנעה שראש אמ"ן לא קיבל הוראות משר הביטחון, אך גם לא הייתה בטוחה ששר הביטחון נתן את ההוראות המיוחסות לו. בהחלטת הוועדה נכתב כי "לא שוכנענו כי ראש אמ"ן לא קיבל הוראות משר הביטחון, עם זאת איננו בטוחים כי שר הביטחון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".

הוועדה התכנסה בינואר, וגם אברי אלעד הוזעק מחו"ל כדי להעיד בפניה. בדיעבד התברר שאברי אלעד תודרך לפני שהגיע לוועדה על ידי הרמטכ"ל וגיבלי, וקיבל הנחיה לשקר לגבי מועד הפעולה הראשונה, כדי להרחיק את גיבלי מהפרשה. בנוסף, התברר שזויף מסמך, מברק שגיבלי שלח לשר הביטחון ולרמטכ"ל דיין, שבו נוספה פסקה שלבון נתן את האישור.

ההשלכות הפוליטיות והמחיר האישי

שרת, שלא ידע דבר וחצי דבר, היה מאוד מוטרד. גיבלי ולבון האשימו זה את זה. דיין הכריז על ניקיון כפיים. במשך שנים הייתה שאלה מי נתן את ההוראה, ובעיקר מדוע אף אחד לא לקח אחריות. נתן אלתרמן פרסם טור בשם "הטור השביעי" בעיתון "דבר", ובו כתב על הפרשה, אך מבלי לפרט. הציבור ידע שהיה משהו, אך לא ידע מה בדיוק. הצנזורה הוסרה רק בשנת 1971.

פרשת "העסק הביש" הפכה לפרשה פוליטית בשנת 1960, כאשר פנחס לבון, שהודח מתפקידו, טען שהיו זיופים והטיית עדויות. הוא ביקש מבן-גוריון, שחזר להיות ראש הממשלה, לזכות אותו. בן-גוריון סירב, ולבון יצא בקמפיין להצלת שמו.

בן-גוריון התפטר בפעם השנייה, ולוי אשכול החליף אותו. במלחמת ששת הימים, ישראל לא דרשה לשחרר את ארבעת אסירי "העסק הביש" שנותרו בכלא. הם שוחררו רק בשנת 1968, לאחר מאמצים של מאיר עמית, ראש המוסד. הם פגשו את בן-גוריון, שאמר להם "מכרו אתכם". סיפורו של מקס מאיר בינט נחשף רק בשנת 1986, בכתבה של עמנואל רוזן ב"מעריב".

הפרשה נקראת "העסק הביש" מכיוון שהיא הייתה כישלון מודיעיני ומבצעי, שכלל זיופים, שקרים והתחמקות מאחריות, והפכה לפרשה פוליטית. בישראל לא הענישו את האחראים, אך הם שילמו מחיר אישי. בנימין גיבלי הודח מהצבא, ולבון הודח מתפקידו. ארבעה מחברי הרשת שילמו בחייהם, ואחרים סבלו בכלא. גופותיהם של משה מרזוק ושמואל עזר הוחזרו לישראל רק לאחר פנייה של אחיו של מרזוק לנשיא מצרים, אנואר סאדאת.

צללים במדבר: הבגידה השקטה שהובילה למבצע קדש

הסיפור הבא הוא על עסקת הנשק הצ'כית-מצרית, שמאחוריה עמדה למעשה ברית המועצות. זהו אירוע שהתרחש בעשור הראשון של המודיעין הישראלי. ניתן להסביר את הכישלון בכך שהיינו עדיין בראשית דרכנו ולא היו לנו מספיק אמצעי איסוף. כך או כך, מדובר בחשיפה, או בעצם גילוי, של עסקת נשק אסטרטגית בין ברית המועצות למצרים.

הגילוי נעשה על ידי המודיעין הישראלי רק לאחר פרסום גלוי בתקשורת. אנו מדברים על 21 בספטמבר 1955, אז פורסמו ידיעות גלויות על העסקה, שהייתה לכאורה בין מצרים לצ'כוסלובקיה, אך בפועל ברית המועצות עמדה מאחוריה. זו הייתה עסקה משמעותית מאוד, ששינתה את מאזן הכוחות בין ישראל למצרים. אנו מדברים על 150 מטוסי קרב, 50 מפציצים, 70 מטוסי תובלה, 230 טנקים, נגמ"שים רבים ותותחים רבים, וכן אמצעים מתקדמים נוספים, שנקנו על ידי מצרים מברית המועצות.

הפתעת הנשק שטלטלה את המדינה הצעירה

"זהו אירוע שהתרחש בעשור הראשון של המודיעין הישראלי," מספר גדעון, בעיניים שנראה כי עדיין אוצרות את הדהימה של אותם ימים. "ניתן להסביר את הכישלון בכך שהיינו עדיין בראשית דרכנו ולא היו לנו מספיק אמצעי איסוף."

הוא מדבר על עסקת הנשק הצ'כית-מצרית, שמאחוריה עמדה למעשה ברית המועצות. גדעון מתאר את רגע האמת: "הגילוי נעשה על ידי המודיעין הישראלי רק לאחר פרסום גלוי בתקשורת. אנו מדברים על 21 בספטמבר 1955, אז פורסמו ידיעות גלויות על העסקה."

העסקה, שנראתה כביכול תמימה בין מצרים לצ'כוסלובקיה, הסתירה אמת מטרידה – ברית המועצות הייתה המוח האמיתי מאחורי המהלך. "זו הייתה עסקה משמעותית מאוד, ששינתה את מאזן הכוחות בין ישראל למצרים," מדגיש גדעון, כשהוא סופר את הנשק במספרים שמדגישים את חומרת האיום: "150 מטוסי קרב, 50 מפציצים, 70 מטוסי תובלה, 230 טנקים, נגמ"שים רבים ותותחים רבים."

דמים בגבול: כשנאצר נשבע נקמה

גדעון משרטט את התמונה הרחבה יותר: "ברקע, התרחשו פעולות תגמול נגד מצרים, והמתח בין ישראל למצרים הלך וגבר." החששות הישראליים היו כפולים – מחד, ההתחמשות המצרית המואצת, ומאידך, הצל הכבד של פרשת "עסק הביש".

"אחד הטריגרים לעסקה, ככל הנראה, היה פעולת 'חץ שחור' בפברואר 1955," מסביר גדעון, מתייחס לפעולה הנועזת של אריק שרון וחטיבת הצנחנים שלו. "נהרגו עשרות חיילים מצרים," הוא מזכיר בטון מדוד. "נאצר רצה לנקום בישראל, ולכן רכש כמות עצומה של נשק כדי להתכונן למלחמה."

"חיל האוויר העריך שהמטוסים המתקדמים יצרו יתרון משמעותי לחיל האוויר המצרי," חושף גדעון את דאגות הפיקוד הבכיר. "סדר הכוחות המשמעותי הדאיג מאוד את הרמטכ"ל משה דיין, שרצה ליזום מלחמה נגד מצרים."

גדעון מתאר את התכניות הסודיות שהתגבשו: "היו הערכות למבצע בשם 'מבצע עומר', שתוכנן לסוף 1955, במטרה לפעול נגד מצרים." אולם התנגדותו של שר החוץ משה שרת, בין היתר, הובילה לדחיית המבצע. "ישראל נותרה מוטרדת מאוד," מסכם גדעון בשקט.

"למדנו מהעיתון מה שהיינו צריכים לדעת ראשונים" – הנקודה העיוורת של המודיעין

גדעון שהיה כאמור בכיר במודיעין, מודה בכשל: "היה זה כישלון מודיעיני משמעותי. לא היה צפוי שהמודיעין הישראלי יגלה על עסקה כה גדולה רק באמצעות פרסומים בתקשורת. הוא מסביר בכנות: "היה עלינו להיערך לעסקה כזו מבעוד מועד, לא בהכרח באמצעות מלחמה. בשלב זה, לא יכולנו לסכל את העסקה, אך יכולנו להיערך לעסקאות דומות, וזה אכן קרה, אך רק לאחר העסקה."

כששואלים את גדעון על כוונותיו האמיתיות של נאצר, הוא משיב בזהירות: "האם החשש של ישראל, שנאצר רצה במלחמה, התברר כנכון? בסופו של דבר, ב-1956, לא אפשרנו לנאצר לממש את כוונותיו. אך העובדה שמצרים רכשה עסקת נשק כה גדולה, מעידה על כוונותיה."

גדעון מתאר כיצד ישראל הגיבה במהירות: "ישראל הגיבה בשורה של עסקאות נשק עם צרפת, בתור הזהב של יחסי ישראל-צרפת ב-1956." עסקאות אלו, המכילות טנקים, מטוסים וכלי נשק נוספים, היו קריטיות ל"מבצע קדש" המתקרב.

מזימה משולשת: הברית הסודית שהפתיעה את העולם

"הרגע למבצע קדש, או מערכת סיני, בסוף אוקטובר 1956, היה שילוב של עסקת הנשק הצ'כית-מצרית ואינטרסים משותפים של צרפת ובריטניה," מסביר גדעון את השתלשלות האירועים. "החשש היה שמצרים נערכת למלחמה, ולכן היה צורך להקדים אותה. דיין שכנע את בן גוריון לצאת למהלך מקדים נגד מצרים."

גדעון חושף את הברית החשאית: "מבצע קדש היה מבצע חשאי שמאחוריו עמדו בריטניה, צרפת וישראל. האינטרסים של בריטניה וצרפת היו בעיקר סביב תעלת סואץ, ולישראל היה חשש מפני מלחמה מצרית." הוא מדגיש: "עסקת הנשק, שהייתה כרוכה בכישלון מודיעיני, הייתה טריגר משמעותי למלחמה."

גדעון מסביר את הגישה שאומצה בדיעבד: "מערכת הביטחון לא ראתה בעסקת הנשק מחדל, אלא אי-הצלחה." הוא מציין שבאותה תקופה, פרשת "עסק הביש" העסיקה את מערכת הביטחון, "ולכן התמקדו בעיקר בהיערכות למלחמה."

בנימה סלחנית, גדעון מסכם: "הביקורת על המודיעין הייתה מסויגת, מכיוון שהמודיעין היה עדיין בשלבי התפתחות. שיטות האיסוף לא היו מפותחות מספיק, ולא הייתה רשת סוכנים במצרים." הוא מדגיש את הנסיבות המקלות: "התייחסו לאירוע בסלחנות, ולא ראו בו כישלון. זו הייתה יותר אי-הצלחה מאשר כישלון, יותר הפתעה מאשר כישלון."

המרגל שלא היה: הבגידה ששברה את מערכת המודיעין

בלב עולם הריגול והמודיעין, שם שהיושרה היא נשמת אפו של כל סוכן, התרחשה אחת הפרשיות המזעזעות והמטלטלות בתולדות המוסד הישראלי. סיפור שנמשך למעלה מרבע מאה, כמעט הוביל לשתי מלחמות, והחל בהחלטה אחת, רגעית – להסתיר כישלון. מערכת שלמה, מהמפעיל בשטח ועד למקבלי ההחלטות בדרג המדיני, נפלה קורבן לתרמית אחת שזעזעה את יסודות אמון הציבור במערכות המודיעין.

"האירוע הנוסף זה אחד מהאירועים והצמתים המאוד משמעותיים בקהילת המודיעין הישראלית, בעיקר של המוסד הוא אירוע של העדר יושרה," מסביר גדעון, שמשתף בתובנותיו על פרשה שזעזעה את אמות הסיפים של קהילת המודיעין הישראלית. "אחד הדברים שנדרשים ומחויבים בקהילת המודיעין אז, היום וגם בעתיד, היא היושרה."

יהודה גיל, מהקצינים המבריקים והמוערכים בשורות המוסד, מומחה בגיוס והפעלת סוכנים, עמד בפני משימה קריטית בשנות ה-70, בתקופה הרגישה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. המשימה: לגייס גנרל סורי כמקור מודיעיני מכריע. ישראל, בעיצומו של תהליך שיקום צבאי וביטחוני – תהליך המהדהד בצורה מטרידה גם בימינו אנו כפי שמציין גדעון: "מה שלא היה לנו לצערנו בהיבט היום-יומי מול הרצועה ב-7 באוקטובר ובדרך ל-7 באוקטובר 2023."

מסע ההונאה רב-השנים

הפגישה עם הגנרל הסורי, ככל הנראה בפריז, הסתיימה בכישלון צורב. אך במקום להודות בכך, כפי שמצופה מכל איש מודיעין, בחר גיל בנתיב אפל – הוא פתח במבצע הונאה מורכב ומתוחכם שהטעה את צמרת המודיעין הישראלית למשך כמעט רבע מאה. גדעון מדגיש: "זוהי עובדה שכל אחד שמשרת בקהילת המודיעין צריך לעמוד במשימה שלו, ובמקרה שהוא נכשל, הוא צריך להודיע."

פעמיים בשנה היה גיל טס לפריז, כביכול לפגישות עם המקור שמעולם לא גויס. תרמית מורכבת ומסובכת שדרשה תכנון קפדני ודיוק בלתי מתפשר בפרטים. לאחר כל "פגישה" היה מפיק דוחות מפורטים ומרשימים באורכם ובמקצועיותם, שזרמו למערכת המודיעין, לאמ"ן, לחטיבת המחקר, ובסופו של דבר הגיעו אף לשולחנו של ראש הממשלה.

"במקרה של יהודה גיל והפעלת המרגל שלו הייתה פרשה שנמשכה כ-25 שנים ועלתה לנו כמעט בשתי מלחמות," חושף גדעון את ממדי הסכנה האדירה שריחפה מעל המדינה כתוצאה מהתרמית.

מתעוררת שאלה מטרידה – מהיכן שאב גיל את המידע המדויק והמשכנע שדיווח עליו? גדעון מספק את התשובה: "ואז תשאלו: 'מאיפה הוא הביא את המידע הזה אם הוא לא הפעיל מקור? אז מאיפה הוא הביא את המידע הזה?'" הסוד טמון במקצועיותו הבלתי רגילה ובתבונתו הטבעית. כתלמיד שקדן וקצין מבריק, למד גיל לעומק את חומרי הרקע לקראת כל "פגישה", כפי שנהוג בהכנות לקראת תחקור מקורות אמיתיים.

"בכל פעם שמתנהל תחקור של מקור בחו"ל, המפעיל שיוצא לתחקר אותו, בין אם הוא יוצא עם מישהו מהמחקר או מאחד מהגופים האחרים שבא ונלווה אליו, לומד את החומר – מה שנקרא 'מקבל רקע'. ויהודה גיל היה תלמיד שקדן וחכם, היה באמת מפעיל מצוין עד שהוא סרח," מסביר גדעון את השיטה שאפשרה לגיל לזייף מודיעין במשך שנים כה רבות.

על סף מלחמה

אירוע השיא בפרשה המסועפת התרחש ב-1996, כשישראל עמדה על סף מלחמה עם סוריה, הישר בעקבות מידע שסופק על ידי המקור המדומיין של גיל. גדעון מתאר את המצב המסוכן: "והאירוע הקריטי הוא ב-96, שבו קהילת המודיעין האמריקאית לא סומכת עלינו כשראש אמ"ן, בוגי (אלוף משה) יעלון, מוציא מכתב התרעה אל ראש הממשלה ואל הרמטכ"ל, שבו הוא מתריע מפני מלחמה עם סוריה, ומתחילה ההיערכות של כוחות צה"ל לאורך הגבול."

רק הודות לגורמים אחרים במערכת הביטחון שחלקו על ההערכה וקיימו דיונים מעמיקים, נמנעה הסלמה מסוכנת שהייתה עלולה להתפתח למלחמה של ממש. כפי שמציין גדעון: "אבל יש גם גורמים אחרים שחשבו אחרת, ולאחר דיונים במערכת הביטחון הוחלט לא לצאת למלחמה."

למרות חשדות שהחלו לצוף במערכת לאורך השנים, דמויות בודדות העזו לערער על אמינות המידע. גדעון מזכיר את האנשים שניסו להתריע: "לאחר מכן היו כאלה במערכת שחשדו שיהודה גיל והמקור שלו מזייפים, ואחד מהם אלי הלחמי, הוא מתחיל לשאול שאלות והוא מתחיל לערער, אבל לא מקבלים אותו. בנוסף אילן מזרחי גם איש מוסד, שמתחיל לחשוד ולערער."

השיטה המושלמת נחשפת

התפנית הדרמטית החלה כשגיל נדרש להקליט את פגישותיו עם המקור. גדעון מתאר את רגעי האמת: "ואז מתחילים להציב ליהודה גיל דרישות שאנחנו רוצים שבפעם הבאה תצא עם מכשיר הקלטה, תקליט את המקור, כי מסתמכים רק על האמת שלו, אין שום בקרה."

"בפעם הראשונה שהוא יוצא עם מכשיר ההקלטה הוא חוזר, ואתם לא תתפלאו אם אני אספר לכם – כן, ומה הוא אומר? 'הייתה בעיה'. שולחים אותו עוד פעם עם המכשיר, עוד פעם לא עבד," ממשיך גדעון לשחזר את השתלשלות האירועים שהובילה לחשיפת התרמית.

מערכת המודיעין, שסבלנותה פקעה וחשדותיה התעצמו, החליטה לנקוט צעד דרסטי – שלחה צוות צילום חשאי שתיעד את גיל בפגישה. "ואז מחליטים לא לסמוך עליו, שולחים צוות צילום שבא ורואה אותו אכן נפגש עם בן אדם, אבל הוא מדבר את רוב הפגישה, כלומר אין לו מקור. שתיים, זה לא אותו גנרל סורי, ולכן מביאים אותו לאימות," מגלה גדעון.

קריסת מגדל הקלפים

הקונפרונטציה הגיעה ב-1997. גדעון מתאר את הרגע הדרמטי: "בפעם הראשונה שמביאים אותו לאימות במוסד וטוענים לו: 'אתה משקר, אתה לא מפעיל מקור', הוא מכחיש כמובן. אבל אז מביאים לו את ראש אגף החקירות בשב"כ, אדם שיודע איך להוציא מבן אדם את המידע האמיתי תוך זמן קצר. הוא נשבר, ופה מתחיל תהליך כשאנחנו ב-1997."

לאחר שנתיים של חקירות, משפט והתמודדות עם אחת מפרשיות המודיעין המביכות ביותר, ב-1999, נגזרו על יהודה גיל חמש שנות מאסר. גדעון מציין: "לאחר שנתיים, ב-1999, יהודה גיל נגזרו עליו חמש שנות מאסר."

אפילוג מוזר וכמעט סוריאליסטי לפרשה הדרמטית התגלה כשחוקרי המקרה חיפשו אחר הכסף שהוקצה להפעלת הסוכן הדמיוני. גדעון חושף: "אגב, אתם בטח תשאלו: 'איפה הכסף שנעלם? איפה הכסף שהוא קיבל לאורך השנים?', מוצאים את המעטפות עם הכסף מסודרות במגירות הבית בגדרה, ששם התגורר יהודה גיל."

וכפי שמסכם גדעון בגילוי מפתיע: "כלומר, הוא לא בגד במדינה, הוא לא השתמש בכסף, הוא פשוט לא הפעיל מעולם מרגל."

מורשת של אזהרה

הפרשה חושפת את פגיעותן של מערכות המודיעין המתקדמות ביותר לגורם האנושי – לחולשות, ליצר, לגאווה ולפחד מכישלון. היא מהווה תזכורת חדה לחשיבות היושרה המקצועית והאישית בקהילת המודיעין, וחושפת את הסכנות האדירות הטמונות בהעדרה.

בעולם המודיעין, שבו היושרה היא יסוד מוסד, בחר יהודה גיל בקלות הבלתי נסבלת של השקר – ובכך כמעט הוביל את מדינת ישראל לאסון. היום, כאשר ישראל מתמודדת שוב עם אתגרי מודיעין מורכבים בעקבות אירועי אוקטובר 2023, סיפורו של גיל והתובנות החשובות של גדעון מהדהדים כאזהרה חמורה – הונאה אינה רק עבירה פלילית, אלא סכנה אסטרטגית ממשית לביטחון הלאומי.

הלקח מפרשה זו חייב להיות מוטמע עמוק בתרבות הארגונית של כל גוף מודיעיני – יושרה היא אינה מותרות, היא הכרח קיומי. בעולם הצללים של המודיעין, שבו הכל מבוסס על אמון, הונאה פנימית היא אולי הבגידה המסוכנת מכל. לתשומת לב רונן בר.