אין הרבה אנשים שאפשר לומר עליהם שהם מכירים את שני הקצוות של החיים מתוך הקרביים שלהם. על מורן קורס בהחלט אפשר לומר את זה. מורן חזרה בתשובה בגיל 19, הספיקה המון עד אז, ומאז, וסיפור החיים שלה מתחיל בהמון שאלות ומסתיים במקום בו הכל ברור לה.
מורן של גיל העשרה היא קפליניסטית של 2025, מילים שלה. חילונית, שמאלית, אידיאליסטית, מצביעת מרצ מושבעת, ליברלית – לפחות בתפיסת עולמה ונלחמת על כל מה שהיא מאמינה. לכן היה לה טבעי להיכנס לכלוב של בעלי חיים ל 24 שעות ברצף רק בשביל להפגין נגד ניסויים בבעלי חיים, להרצות על ספינות שעגנו בנמל נגד פגיעה באוזון ולהתעקש ללכת רק עם שקיות בד כדי לקדם אג'נדות של סביבה ירוקה.
מורן היתה תל אביבית בתנועת 'נוער מרצ', בתקופה שבה שמעון פרס עוד ניסה לשכנע את הציבור ברעיון של מזרח תיכון חדש, והיתה יוזמת מפגשי תרבות עם ערבים. היא באמת האמינה במה שהיא עושה, והאמינה שהשנאה שלה לחרדים אמיתית. מורן שנאה חרדים. כל מה שידעה על הציבור החרדי זה על אותו מיעוט שקיבל הרבה מידי פוקוס בטלוויזיה, ששורף פחים וגלגלי מכוניות, וחלק מהליברלויות שלה היתה גם לכעוס שהם משתלטים לה על המרחב הציבורי (למה חשבתי שהרחוב שייך לי?) ולשנוא אותם בכל ליבה.
עד השיעור הראשון אצל הרב יוסי גינצבורג ברמת אביב. שם החלו להיסדק חומות. רק החלו, כי הדרך היתה ארוכה. משהו לא הסתדר לה. הוא לא היה הדמות החרדית שהיא התרגלה כל כך לשנוא, היה בו משהו טוב. טוב מידי בשביל לשנוא, ובטח בשביל להאמין שיש עוד כאלה, בכמויות.
סיפור החזרה של מורן מורכב מהמון נקודות בחיים, המון תובנות שהיא אספה, חיפוש אינטנסיבי אחר האמת ואפס פחד לשאול שאלות. רגע אחד מרכזי התרחש במהלך התנדבותה בתל השומר במהלך האינתיפדה השניה, אז פגשה את עשהאל שבו, שהיה בן שבע כשמחבל נכנס לביתם ביישוב איתמר, רצח את אמו וארבעה מאחיו ופצע אותו באופן אנוש.
ברגע של אומץ שאלה את אביו של עשהאל, שאיבד כל כך הרבה ביום אחד, איך אחרי כל מה שעבר – עדיין יש לו כיפה על הראש? איך הוא לא כועס על הקדוש ברוך הוא?
את התשובה של האב היא כנראה לא תשכח לעולם: "לכעוס על הקדוש ברוך הוא? אני מודה לו כל כך על השנים המדהימות שנתן לי עם אשתי ועם ארבעת הילדים המדהימים שלי".
שם היא הבינה שהיהדות היא המענה לכל השאלות שאין עליהם תשובות בשום מקום אחר, אבל עדיין היתה חייבת לעבור תהליך של קבלה עצמית מחדש. חזרה בתשובה היא הרבה יותר מלשמור שבת ולאכול כשר, זה למצוא את המהות שלך מחדש, את הבן אדם שאתה. להבין במה אתה מאמין, לבנות השקפת עולם. היא כל כך שנאה חרדים שלא הצליחה לעכל את העובדה שהיא נהפכת להיות ממש חלק מהם.
אז היא התנתקה. עברה לצפת לשנה לנסות ללמוד מי זאת מורן החדשה, וגם אחרי שלושה חודשים במכון אלטה, מדרשיה אקדמאית לחוזרות בתשובה, עדיין הצטמררה כשנכנס רב בלבוש חרדי והצליח לרתק אותה. היא חונכה לשנוא מגיל אפס, ופגשה הרבה מידי אנשים שסתרו את הסטראוטיפים הנחרצים שהיו לה.
גם הסביבה שלה היתה צריכה לעכל את השינוי שעברה. היה להם מוזר לראות אותה עם חצאית ולהתרגל לרעיון שהיא שומרת נגיעה, אבל אחרי שנה שהיא התרחקה מכל החיים הישנים שלה ובנתה את עצמה, היה לה קל יותר להתמודד גם עם הסביבה שלה.
בתחילת דרכה היא לא ידעה כלום על היהדות, כל כך לא ידעה, שכשהחליטה לשמור שבת והתקשרה לשתף חברה מסורתית שהיא שומרת, החברה התפלאה, איך את שומרת שבת אם את מדברת בטלפון? וזאת היתה הפעם הראשונה בחייה ששמעה שלא מדברים בטלפון בשבת.
מורן, הצעירה מבין ארבעה אחים (שני אחיות ואח), גדלה בבית להורים שהתגרשו כשהיתה בת שבע. הגירושים השפיעו מאוד על התא המשפחתי, הקשר עם אביה והאחים התרופף וחזר רק שנים מאוחר יותר, והיא לא הספיקה לחוות בילדותה רגעים משפחתיים, לכן גם הצהירה כבר מגיל צעיר שלא תתחתן ולא תביא ילדים לעולם האכזר שהכירה מאז שהיא ילדה.
עד השבת הראשונה בה התארחה אצל משפחה חרדית. המראה של אבא, אמא וילדים סביב שולחן שבת הימם אותה. המשפחתיות הזאת ריגשה אותה כל כך שהיא התחילה לבכות ובאותו רגע ידעה להגיד לעצמה שהיא רוצה בדיוק ככה. שבת, שולחן ומשפחה.
וזה בדיוק מה שיש לה היום. זוגיות יציבה ומאושרת, שישה ילדים שהם כל עולמה ובית של משפחה ואהבה. היא יודעת להודות על הילדות המורכבת שעברה, שהכשירה אותה להתמודד עם החיים, להילחם על הזוגיות שלה דווקא בגלל שגדלה להורים גרושים ולהעריך כל רגע של משפחה.
בחיים המקצועיים שלה מורן עושה המון. תנשמו עמוק. היא פאנליסטית בערוץ 14, מראיינת בתוכנית נשים בהידברות כמו 'זוגיות במבחן' ו'לא מובן מאליו', מנחה כנסים וסדנאות, מרצה ומעבירה שיעור תורה קבוע, מטפלת זוגית,הוציאה שלוש ערכות של קלפים טיפוליים, מנהלת מרכז "מתבוננות" היחיד מסוגו להכשרת מאמנות, כותבת בחמישה מגזינים במקביל (!) ואם כל זה לא מספיק, היא גם בדרך להוציא את הספר הרביעי שלה.
וכן, גם לה יש רק 24 שעות. אל תנסו להבין בכלל איך היא מספיקה הכל, אבל אם יש משהו שהיא יודעת כנראה לעשות הכי טוב זה לתמרן. בין העבודה לילדים (מקדישה שעתיים ביום שהם קודש לילדים. אין טלפונים) בין ההוויה החרדית שלה להורים החילונים (הם קפלניסטים. דמייני לבד כמה קונפליטים יש), בין החילונים לחרדים (יושבת במקביל בפאנלים בערוץ 12, 13 ו14) ותמיד להגיד תודה.
כשחושבים על זה, מורן של 2025 היא גרסה מעודכנת של אותה נערה אידאליסטית, עם אותה תשוקה להילחם ולפעול למען הערכים שהיא מאמינה בהם, רק שהיום תפיסת העולם שלה שונה מזו שהיתה לה בילדותה. אבל מבחינתה ההבדל המשמעותי יותר הוא לא בתפיסות העולם, אלא בנקודות המוצא:
כנערה חילונית היא קידמה רעיונות שנראו לה טוב בעין, ונגעו לה ללב. היום, כאישה חרדית, נקודת המוצא שלה שונה לגמרי. היא לא פועלת מתוך רגש ולא מקדמת אג'נדות רק כי זה נראה טוב בפוסטר – יש תורה, יש דעת תורה והם אלה שמנחים אותה בכל צעד בחיים.
זה גם אחד ההבדלים המשמעותיים שהיא רואה בין הציבור החרדי לחילוני. התרבות החילונית מעודדת המון עשיה טובה, אבל המניעים לרוב יהיו אינסטקטיביים – לא מתוך ציווי או צורך, אלא מתוך רגש. וכשאין רגש או חיבור, גם אין עשיה. המהות של היהדות לעומת זאת היא לבטל את ה"אני" מול רצונו של הקדוש ברוך הוא. אין מה טוב לי, יש מה רוצה הקדוש ברוך הוא ממני. לא לעשות טוב רק כשמסתדר אלא לעשות טוב כי צריך.
וככה בדיוק היא חיה את החיים שלה. את הפעילות בכל התחומים בהם היא עוסקת היא רואה כמאה אחוז של שליחות. ותמיד תשאל מה צריך ממני, לא מה יש לי כח לתת. מאז השביעי באוקטובר היא לא מפסיקה להתנדב. פוגשת פצועי מלחמה, נוסעת עם משפחתה לשבתות כח של ארגון מנוחה וישועה ומלווה משפחות של חטופים, ברגעים הכי קשים שהם ידעו בחייהם, וגם לה, שהכח העיקרי שלה נמצא במילים ובכתיבה, לפעמים נגמרות המילים. אבל היא תמיד יודעת לחבק, לא פוחדת לבכות עם המשפחות ומנסה לתת תקווה גם ברגעים הכי חשוכים.
כחלק מהעבודה העיתונאית שלה ראיינה מעל למאה סיפורי מלחמה. בתקופה אינטנסיבית יכלה מורן לראיין ארבעה סיפורים בשבוע. סיפורים קשים, ששואבים את כל הסוללה האנושית של בן אדם. הראיונות היו מפרקים אותה. סיפורים קשים, שהלכו איתה הביתה ונשארו בלב הרבה מידי זמן, אבל היא הבינה שזה התפקיד שלה באותה נקודת זמן. ויתרה על טיפולים בקליניקה שלה למרות הפגיעה הישירה בפרנסה, והיתה שם בשביל אלפי העוקבים והצופים, נתנה להם תקווה, חיזקה אותם ברגעים הכי קשים של המדינה הזאת והזכירה לכולם ולעצמה להגיד תודה על המשפחה, על הבית שהם לא נאלצו לעזוב ועל החיים.
גם את הקורס להכשרת מאמנות תודעיות שפתחה השנה היא רואה כשליחות. כבעלת תואר שני היא מבינה את הערך בהסמכה אקדמית מוכרת, אבל כחרדית חשוב לה לא פחות רוח הלימוד ולכן אחרי קשיים בירוקרטיים אינסופיים ועקשנות ונחישות בלתי נגמרת הצליחה להקים מסגרת ייחודית: קורס מאמנות ברוח החסידות, כאשר המשתתפות הן סטודנטיות רשמיות של אוניברסיטת בר אילן ובסיום מסלול הלימודים זוכות בתעודה אקדמית מוכרת מטעם המוסד.
והיא לא מפסיקה להגיד תודה. תודה על התפקיד, על השליחות, על ההצלחות. אבל היא לא מסתנוורת מכלום. ושלא תבינו לא נכון, היא אוהבת כל רגע במקצוע שלה ויודעת להגיד תודה כשמוחאים לה כפיים בסוף הרצאה או להתרגש מתוכנית שהיא מעבירה אבל תמיד מזכירה לעצמה שלאותה מורן שעומדת על במה גדולה יש שישה ילדים שמחכים לה בבית, וכביסה, הוי הכביסה…
יש ביטוי בארמית שנעוץ לה בעצמות ומלווה אותה כל יום מרגע שחזרה בתשובה: מבִּירָא עמיקתא לאיגרא רמא, זה אמנם בדיוק הפוך מהמקור אבל היא ממש מרגישה כך בכל שלב בחיים שלה, ומתרגשת לספר שהפסוק שמתחיל ונגמר באותן אותיות שבו השם שלה מתחיל ונגמר הוא – "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון".
אבל לא הכל תמיד חלק, וגם על זה מורן יודעת לדבר, בכנות נוגעת ללב. גם עשרים שנה, אחרי היא עדיין חוזרת בתשובה, ויש קונפליקטים שכנראה לא ייעלמו לעולם. אחד מהם הוא מול ההורים שלה. היא אוהבת אותם בכל ליבה, מעריכה אותם ואין לה מילה אחת רעה להגיד עליהם, אבל באותה נשימה גם יודעת להגיד שיש התמודדויות לא פשוטות בכלל.
במצב הפוליטי הנפיץ להיות ימנית חרדית לאמא קפלניסטית זה מתכון להתנגשות בכל נושא אקטואלי. היא יודעת להתווכח ולא מפחדת להגיד את דעתה אבל בעיקר יודעת לשתוק כשצריך. ויש ויכוחים והמון אי הסכמות, אבל כל דיון נגמר בחיבוק חם, כי הרבה לפני שהן אידיאליסטית הן קודם כל אמא ובת.
פערי האידיאולגיה עמוקים יותר, והם נוגעים לבחירות של מורן בחיים במקומות הכי אישיים שלה. החברה שבה חיה בילדותה לא מקדשת את החיים כפי שמעריכים אותם בציבור החרדי, ואנשים שהתחנכו בתרבות חילונית לא תמיד מצליחים להבין למה להביא כל כך הרבה ילדים. כן, ככה.
למורן אין את הפריוילגיה הכל כך מתבקשת של כל אישה אחרי לידה להיות חלשה, כי אז היא חשופה להמון ביקורת מאנשים שקרובים אליה ולפעמים אפילו האשמה, שהיא הביאה את עצמה למצב הזה. והיא יודעת שהכוונות תמיד טובות, אבל זה לא בהכרח הופך את ההתמודדות לקלה יותר, לפעמים זה רק מרכך אותה.
ברגע של גילוי לב משתפת מורן על דיכאון שחוותה אחרי אחת הלידות ועוד נסיונות רבים ומורכבים שעברה במשך חייה,
אבל היא תמיד זוכרת לדבר על האנשים שכן תמכו בה ותומכים בה עד היום, להודות על המשפחה הגרעינית שלה שהיא כל עולמה ותמיד מעדיפה להסתכל על הטוב שיש, כי יש המון טוב אם רק מחפשים..
לא תמיד קל, אבל מורן לא מחפשת את הדרך הקלה. אף פעם. ויש המון רגעים יפים במהלך הקריירה שלה, רגעים מרגשים של סגירת מעגל שהיא לא מפסיקה להגיד עליהם תודה: שנים אחרי שנכנסה למדרשיה בפעם הראשונה היא חזרה ללמד שם, באותה חזות שהיא כל כך פחדה לראות בימיה הראשונים. גם עם אחד הרבנים שליוו אותה בתחילת דרכה היא זכתה לסגור מעגל מרגש כשערב שהוא פתח עם הרצאה שלו, היא סגרה עם הרצאה שלה.
בעבודתה בתקשורת היא מרגישה סגירת מעגל משמעותית מאוד, ומעריכה את הכח שיש לה להשפיע על יחסי הציבור של הציבור החרדי במיוחד בערוצים שבהם יש המון עוינות כלפי הדת, וגאה על היכולת להציג את העם החרדי בתדמית האותנטית והאמיתית שלו, בניגוד לתמונה המעוותת שהכירה בילדותה.
אבל סגירת המעגל המרגשת בחייה מתרחשת דווקא בתא המשפחתי הקטן שלה. אחרי שהבטיחה שלעולם לא תינשא ולא תביא ילדים, לשבת סביב שולחן שבת עם המשפחה היפה שהקימה יחד עם בעלה, צחוק של ילדים ואור של אהבה – היא יודעת שניצחה את הכל.