מיקום כתבה: עניין לציבור

במשך 505 ימים הוחזק טל שוהם בתנאים לא אנושיים, כבול ומורעב, תחילה בבתים בלב עזה ולאחר מכן במנהרות תת-קרקעיות. בעדות מצמררת וראשונה, ל"פוקס ניוז" הוא תיאר את הרעב, האלימות והמחסור בחמצן: "לא יכולנו לזוז מהמיטות או לדבר, לחשנו הכל".

בריאיון ראשון מאז שובו הביתה, משתף טל שוהם את סיפור הישרדותו, כיצד התמודד עם אי-הידיעה על גורל יקיריו במשך חודשים ארוכים והתלאות הרבות.

"כשיצאתי מהמנהרה בה הוזנחתי – נולדתי מחדש", שיתף שוהם, כשמחשבותיו נתונות לחבריו שעודם מוחזקים: "אני לא יכול לישון בידיעה שהם שם. הם מורעבים, והם חווים התעללות ועינויים שעלולים להיגמר במותם בכל רגע. החיים שלהם בסכנה מיידית".

אירועי השביעי באוקטובר נחרטו עמוק בתודעתו. "יצאתי מביתי והרמתי את הידיים", סיפר על הרגע בו כיתרו אנשי חמאס את ביתו. "מחבל עם מבט של רצח בעיניים הוביל אותי לרכב. ראיתי 40 מחבלים חמושים, חלקם צילמו אותי. הייתי בהלם – גדוד שלם של מחבלים היו בתוך הקיבוץ, גופות של אנשים שהכרתי על הקרקע, והמחבלים צוחקים, לא מפחדים".

הוא הובל לעזה בתא המטען של רכב, שם הפך למטרה להתעללות ההמון: "נערים עם מקלות רצו לעברי וניסו להכות אותי". כשכיוונו אליו נשק וניסו להכריע אותו, סירב להתרפס: "הרמתי ידיים, אבל סירבתי לכרוע ברך. לא יוציאו אותי להורג בסגנון דאעש". במהלך הובלתו ברחובות עזה צעקו לעברו "חייל, חזיר, ציוני", אך הוא בחר שלא להראות פחד.

בחודשי השבי התמודד שהם עם רעב קיצוני: "בשלושת הימים הראשונים אכלתי פיתות, אחר כך הפסיקו לתת לי את זה. היו ימים שהייתי מקבל כמה כפות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מעץ בחצר".

אולם הסבל הגדול ביותר היה נפשי. "הייתי צריך לקבל את זה שהמשפחה שלי מתה", שיתף על המחשבות שהיו בראשו בעת שלא ידע כי הם שרדו את הטבח ורעייתו שוחררה מהשבי. "ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בלוויה שלהם. הספדתי כל אחד מהם. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. לא נתתי לשובים שלי לראות אותי בוכה – זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי, לקבור את המשפחה שלי בראש".

הקלה גדולה חש ביום ה-50 לשביו, כשקיבל מכתב מאשתו עדי: "קראתי את המכתב והידיים שלי רעדו. זה הדבר הכי חשוב שקרה – המשפחה שלי הייתה בטוחה. לא הייתי צריך להגן עליהם יותר, יכולתי להתמקד במלחמה שלי – לשרוד".

תנאי החזקתו החמירו כשהועבר למנהרה תת-קרקעית עם שלושה שבויים נוספים – גיא גלבוע דלאל, אביתר דוד ועומר ונקרט. "לקח לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות נסגרים, להסתגל למחסור בחמצן", תיאר. הם הוכו, נוטרו במצלמות, וסבלו ממחסור חמור במים, מזון ושינה. מצבם הבריאותי הידרדר: "הרגל שלי הפכה כחולה, צהובה וסגולה, עם דימום פנימי".

לאחר 505 ימים, במעמד המרגש בבסיס רעים, פגש את אשתו וילדיו. "זה היה חלום שהתגשם", אמר בהתרגשות, "זה עדיין מרגיש כמו חלום. לקח לי כמה ימים להבין שזה לגמרי אמיתי. הרגשות הציפו אותי, כאילו ריחפתי מעל הכל".

הגאון הגדול רבי דוד סגל , המוכר יותר בכינוי הט"ז, ע"ש חיבורו הגדול והמקיף "טורי זהב" על השולחן ערוך, היה מגדולי הפוסקים שחיו באירופה.
המעשה דנן עוסק בתקופת הפרעות בשנות ת"ח ות"ט מהנוראות ביותר שאירעו לעמנו. בוגדן חמלניצקי שר"י ריכז סביבו גדודי איכרים נבערים וצמאי דם, יחד דהרו באירופה הגדולה, לאורכה ולרוחבה, תוך שהם זורעים אחריהם הרס וחורבן, שממה ובהלה. היהודים שנואי נפשם, היו למאכולת חרבותיהם, ובמשך שנתיים נוראות החריבו חמלניצקי וחיילותיו שבע מאות וחמישים קהילות מפוארות, ורצחו למעלה מחצי מיליון יהודים.

כמליון יהודים נוספים נאלצו לנוע ולנוד בגלות קשה ומרה, לחפש אחר קורת גג לראשם ואחר טרף להחיות בו את נפשם. אחד מאותם יהודים היה הגאון הגדול רבי דוד סגל שנאלץ גם הוא לברוח מאימת הצוררים ולחפש לו מקום אליו טרם הגיעו גדודי הפורעים. יחד עם רעייתו נדד בדרכים קשות ומשובשות, כששהה פעם בכפר זה ופעם בעיירה אחרת, בדחקות נוראה ובצמצום מאין כמוהו.

שאיפה גדולה קיננה מאז ומתמיד בליבו הגדול, ובאותם ימי נדודים מצא אפשרות להגשימה. מימי נעוריו ביקש רבי דוד לעבוד את בוראו בהצנע לכת, בלא שאיש יכיר במעלותיו ובגאונותו, אלא שההשגחה העליונה ראתה אחרת ומשמיים פרסמוהו בעקבות חיבורו האדיר "טורי זהב". עתה בהיותו נע ונד בדרכים, ביקש רבי דוד להגשים את שאיפתו ולחיות כיהודי פשוט למדי ואכן, בכל פעם שנשאל לשמו, היה רבי דוד סגל משיב בפשטות "דוד". קלסתר פניו לא היה מפורסם במקומות השונים. וכך עלה בידו להסתיר את זהותו האמיתית ולעבוד את בוראו בצנעה כפי שאיוותה נפשו מאז ומעולם.

לצורך פרנסתו עבד רבי דוד כ"מנקר" בבית המטבחיים של העיירה, ומעסיקיו היו שבעי רצון מעבודתו היסודית. באותה עיירה כיהן רב שלא היה בקי דיו בהלכות שחיטה וטריפות, אך יראת שמיים עזה קיננה בקרבו. צירוף זה הוביל לכך שכמעט כל שאלה שהובאה לפניו בעוף או בבהמה, זכתה למענה מחמיר במיוחד. "טרף" היה פוסק נחרצות, ורק לעיתים רחוקות הכשיר את השאלות, ברם מאז שהחל רבי דוד לשמש כמנקר בבית המטבחיים השתנו פני הדברים.

באי המשחטה, שהבינו עד מהרה שהמנקר מבין גם לא מעט בהלכות שחיטה וטריפות, הבחינו כי יש בו כוח להתיר ולהקל בשאלותיהם. עד מהרה היה רבי דוד לפוסק בית המטבחיים וכולם היו מרוצים מכך. רבי דוד היה מטריף רק את הטריפות ומכשיר את כל היתר. חלף שבוע וחלפו שבועיים, ורב העיירה הבחין בתפנית, שקט מוזר השתרר בחדרו, ואיש לא ניגש לשואלו על דבר עוף או בהמה "לך לבית המטבחיים ולרחוב העיר ובדוק מה נשתנה" ביקש הרב משמשו, והלה מיהר לעשות כדבר רבו.

עד מהרה שב בפנים חמוצות. "כבר הרב" שח בשפל קול "בני העיירה מספרים בהתלהבות רבה על אלמוני בשם רבי דוד, שמשמש כמנקר בבית המטבחיים. המנקר, כך מספרים, בקי גדול בהלכות טריפות, והוא נוטה להכשיר בהמות ועופות לרוב. משום כך איש אינו שש להגיע לבית הרב ולצאת עם עוף מוטרף, ותחת זאת מגישים כולם את שאלותיהם לפני המנקר שהפך לפוסק". שמע הרב וגביני עיניו הצטמצמו בחומרה, "הן זו היא פגיעה בכבוד הרבנות. כיצד יכול אדם להציב עצמו כפוסק במקום בו מכהן רב בישראל?"

כינס הרב את שבעת טובי העיירה, ובעצה אחת הוחלט להציב את המנקר העצמאי ב'עמוד הקלון'. עמוד הקלון היה תא צר, בפתח בית הכנסת, ובמקרים מסויימים היו אוסרים בו בני אדם שהפרו את תקנות הקהל או פרצו גדר בחומות הדת. "כיון שהורה המנקר הלכה בפני הרב יש להניחו בתא במשך שלושת ימים" פסקו הפרנסים. וה"טורי זהב" הובל אחר כבוד אל התא הצפוף.

רבי דוד כלל לא חש צער או עלבון. הן לזאת ייחל מעודו, לחיות כיהודי פשוט – בלא שאיש יחלוק לו כבוד. הוא תכנן להעביר כמובן את שלושת הימים בלימוד תורה בעל פה, ולאחר מכן לשוב לאלמוניותו כבתחילה. אך אז ארע הדבר. באחד מימי מעצרו הבחין רבי דוד בילדה קטנה היוצאת בוכייה מבית הכנסת. "מדוע תבכי ילדתי?" שאל הט"ז מבעד סורגי החלון הקטן. והילדה השיבה בקול חנוק כי הוריה עניים מרודים הם, ופרוטה לפרוטה חסכו כדי לקנות עוף לשבת. עתה נשחט העוף והתעוררה בו שאלה, והרב פסק כי העוף טרף. "הגישי לפני את העוף" ביקש הט"ז והילדה קירבה את העוף אל הסורגים. פשפש הט"ז בעוף ומיד מצא כי על שאלה זו בדיוק עמד בחיבורו "טורי זהב" ופסק להכשיר לכתחילה. הט"ז ידע כי עתה בהיותו נתון מאחורי סורג ובריח. איש לא יקבל סתם כך את פסקו להיתר, ועל כן פנה אל הילדה ואמר לה "לכי אל הרב ואמרי לו, כי יפתח בבקשה שולחן ערוך, בסימן פלוני ובסעיף פלוני, ויראה כי הט"ז פוסק להכשיר במקרה כזה".

עשתה הילדה כמצות המנקר ומסרה לרב את דבריו. כל הענין תמוה היה בעיני הרב, אולם הוא ניאות לעיין בדברי הט"ז. על אתר הבין מיד כי טעה בפסקו, ואמר לילדה: "העוף כשר, לכי ואמרי זאת להורייך" יצאה הילדה שמחה ומאושרת. ובליבו של הרב נכנס פחד גדול. "אם המנקר בקי כל כך בסעיפים קטנים שבשו"ע ובנושאי כליו, מסתמא תלמיד חכם מובהק הוא, וכיצד זה העזתי להושיבו מאחורי סורג ובריח?"

על אתר רץ רב העיירה בעצמו והוציא את המנקר מכלאו, ביקש ממנו שימחל לו וגזר עליו בגזירת 'מרא דאתרא' שיחשוף בפניו את זהותו האמיתית. לא עמדה בפני הט"ז ברירה והוא גילה לרב כי הוא בעל המחבר "טורי זהב". מובן מאליו כי הרב נפל לרגליו, ביקש מחילה שוב ושוב בדמעות שליש, והתחנן לפניו שיישב על כסאו.

דבר המעשה התפרסם בעיירה כאש בשדה קוצים. ועד מהרה נהרו המונים ברחובות העיירה, לכיוון בית הכנסת. היה זה רבם של בני העיירה, ששלח את השמש לכנס את כולם לבית הכנסת. שם, במעמד כל בני העיר, עלה הרב על הבימה ודמעות בעיניו. "קהל קדוש ונכבד" פתח ואמר "הריני להודיעכם כי חטאתי בשגגה, בביזיון תלמיד חכם, מגדולי הדור ממש". איש לא הבין על מה מדבר רבה של העיירה, אולם הרב מיהר להעמיד לצידו את הט"ז – והוא עצם השתטח אפים ארצה, בשנית, לעיני כל הקהל, וביקש את מחילתו. "האלמוני שכולנו זלזלנו בו אינו אלא הגאון האדיר, רבנו הט"ז!" זעק הרב באוזני הקהל הנדהם. "וכולנו חשבנוהו לאיש פשוט מן השורה. אוי נא לנו כי חטאנו". בסך עברו בני העיירה לפני הרב וביקשו בפנים נכלמות את מחילתו. אך בזאת לא תם הענין.

רבה של העיירה התאושש מעט. היכה בכף ידו על בימת בית הכנסת, ושקט השתרר. "אומנם נתקבלתי עליכם לרב לפני שנים רבות" אמר, "אך לא אהין לכהן ברבנות העיירה בה מתגורר רבנו הט"ז". "מעתה נקבל עלינו כולנו את מרותו של הט"ז" הכריז בקול גדול, "לזכות היא לנו, להסתופף בצילו ולזכות להנהגתו". סיים בחגיגיות, ומיהר להכתיר את הט"ז לרבה של העיירה… בסוף אותו יום, כאשר שב הט"ז לביתו, תמהה בפניו רעייתו בקול" "הלא תכננת לחיות עד יומך האחרון באלמוניות מוקפדת וכיצד זה הסכמת לוותר על כל זאת בעבור עוף אחד?!" והט"ז השיב בנחת: "אומנם כן, תכננתי לחיות ולהפטר מן העולם בהצנע לכת, ראיתי בכך מטרה נשגבה ועילאית, וללא ספק הייתי משיג מעלות אדירות אילו היה הדבר עולה בידי.

אולם היום, בראותי את דמעותיה של הילדה הקטנה, בבית הכנסת, חיפשתי דרך למחותן ולהעלות חיוך על פניה. הפכתי בדבר והבנתי כי אין דרך אחרת, מלבד להכשיר את העוף באופן זה. ידעתי כי אני מסתכן בהתגלות, אולם לא הייתי מסוגל לראות בצערה של ילדה יהודייה". "לא הבנת נכון" חתם הט"ז את תשובתו המופלאה, "לא ביטלתי את תכניתי בגלל עוף שהוטרף, אלא בגלל דמעותיה של ילדה".

"יְקֹוָ֣ק׀ יְקֹוָ֔ק אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת": [שמות פרק לד]
שם בנקרת הצור, בעומדו על ההר מקבל משה גילוי אלוקי. ברית נכרתה לדורות לי"ג מידות שאינן שבות ריקם. שם גילה למשה שהוא ה', רחום, ושהוא חנון ,וארך אפיים, ורב חסד, ואמת, שהוא נוצר חסד לאלפים, שהוא נושא עוון, ופשע, וחטאה, וגם מנקה – לשבים! ים אינסופי של רחמים! כן, מידות הרחמים הם עבורינו מדריך לחיים, זה המודל, זה הדגל וזוהי הדרך.

" והלכת בדרכיו…" מה הוא רחום – אף אתה רחום, מה הוא חנון – אף אתה, הוא גומל חסדים – אף אתה ! אין כאן קריאה אל ה' בלבד – זוהי קריאה אישית אלינו, להוציא מן הכח אל הפועל את חלק האלוק ממעל שבנו.
"אמר רבי יוחנן: מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה, אמר לו: …יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם"
במידה שכך יעשו – כך יעשה להם וכל המרחם- מרחמים עליו, באותו היחס.
חשיבות גדולה יש לאמירת י"ג מידות של רחמים. המקור לחשיבות תפילה זו נמצא בדברי הגמרא [ראש השנה יז ע"ב] "אמר רב יהודה: ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם". כלומר, יש לנו הבטחה מהקב"ה שהוא מקבל את תפילת י"ג מידות.
חידוש מפליא מצינו בדברי החיד"א בפירושו "חומת אנך" על ספר תהלים [פרק נ]. הוא דן שם כיצד על ידי אמירת י"ג מידות נהפכת מידת הדין למידת הרחמים: האם מספיקה אמירתן עם כוונת הלב כדי שהקב"ה יעבור מכיסא דין לכיסא רחמים, וכך כותב ה"כף החיים", או שצריך יותר מזה, לעשות את המידות בפועל וללכת בדרכיו של הקב"ה כדי לקבל את שפע הרחמים, וכפי שמלמד אותנו ה"תומר דבורה" [פרק א] כיצד יכול האדם לקיים את שלוש-עשרה מידות של רחמים הלכה למעשה. ונוסח הגמרא [ראש השנה יז ע"ב]הוא: "כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם", ומלשון הגמרא משמע שרק אם יעשו בפועל.

אך הקשה על כך החיד"א קושיא עצומה: לפי שיטת הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל, שהמידה הראשונה מי"ג מידות היא 'א-ל'. והרי בן אנוש אינו יכול בשום מעשה שעושה להיות במידת א-ל, ולכאורה זו הוכחה שאנחנו צריכים רק לכוון ולומר את הי"ג מידות, אך לא לעשותן בפועל. אבל ניתן ליישב את השיטות הסוברות שצריך לקיים בפועל את הי"ג מידות, שגם אנו יכולים במעשינו להידמות למידת 'א- ל'. כי אמנם האדם לא יכול להיות ממש כמו הקב"ה, אבל 'א- ל' משמעותו כח וגבורה, והיינו לפעל עם המדות האחרות בכח ובגבורה.

למשל: אחת מי"ג המידות היא מידת החסד. אפשר לעשות חסד בלי עוצמה, בלי כח, אבל – אומר ה"תומר דבורה" – ניתן לקיים מצות חסד באופן של גבורה. לא לעשות חסדים רק כשנח והכל מסתדר, אלא גם במצבים קשים, גם כשלא הולך כל כך. כמו הט"ז, שתכנן לחיות ולהפטר מן העולם בהצנע לכת, אבל כשראה את דמעותיה של הילדה הקטנה, בבית הכנסת, חיפשת דרך למחותן ולהעלות חיוך על פניה. מי שבכל זאת מתאמץ ועושה חסד כשקשה לו – הריהו הולך בדרכיו של הקב"ה בכל מידותיו, גם במידת א-ל, כיון שעושה את חסדיו בגבורה.

פעם אמר לי מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק״ל, כי רב שאינו יודע לומר ׳טעיתי', אי אפשר לסמוך על פסקי ההלכה שלו. אדם צריך לדעת להודות בטעות, ולא יקרה שום דבר.

רבי אליעזר פלצ׳ינסקי זצ׳׳ל היה פעם אצל מרן הסטלפלר זצ״ל ואמר לו וורט חזק מאד: משה רבנו כידוע טעה ביום הקמת המשכן, כאשר הוכיח את אהרן ובניו על מעשיהם ולבסוף הודה שטעה. כתוב במדרש, כי משה רבנו הסתובב בכל מחנה ישראל ואמר לכולם שטעה. שאל רבי אליעזר זצ״ל: הרי כל הנדון ההלכתי היה בין משה רבנו לאהרן הכהן, ואם הגיע משה רבנו למסקנה שטעה, היה די בכך שיאמר זאת לאהרן, ומה זה קשור לכלל ישראל, עד שהוא היה צריך להסתובב ולומר לכולם שטעה?

ברם, הרי על משה רבנו מעידה התורה שהיה ענו מכל האדם שעל פני האדמה. ואם כן הוא המתין להזדמנות בה יוכל לספר לכולם שטעה, ולכן כאשר נקרתה ההזדמנות הזאת לידיו, הוא לא החמיץ אותה, אלא הסתובב במחנה ישראל כדי לספר לכולם כי אכן טעה.

יום הפורים הוא יום נורא, השמים פתוחים, הקב"ה שופך עלינו את כל המתנות כמו בפורים הראשון בשושן, והוא יום שיש בו אהבה עצומה מהקב"ה אלינו בלי גבול שכן הקב"ה חתם להשמיד את כל היהודים וברוב אהבתו עשה לנו תחיית המתים כפשוטו. וביטל ברחמיו את הגזרה. וזהו שכתוב במגילה אסתר פרק ח כ"ִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב:" אך גם לזה המלך בעצמו נתן את פיטרון "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ," כך רואים במגילה שביום הפורים יש בו כח עצום לבטל אפ"י את מה שנגזר ונחתם בשם המלך .

יום הפורים הוא יום של רחמים אדירים, גם האדם הקטן ביותר יכול להשיג כל הדברים הגדולים ברוחניות ובגשמיות, כל מה שירצה, אין גבול לשפע, אין גבול לאהבה. כח התפילה ביום קדוש זה עצום "כל הפושט יד נותנים לו", כי פורים הוא יום גדול, בו מתקבלים התפילות יותר מתפילת נעילה ביום הכיפורים.
בפורים שואל כביכול הקב"ה "מה שאלתך וינתן לך", רק תבקש רק תתחנן הכל פתוח, בפני כל אחד ואחד לנצל הזדמנות חד שנתית לשפוך לב כמים בדמעות שליש. יבקש על צרכיו האישיים הפרטיים ועל בני ביתו בדיבור פשוט אל בורא עולם כדבר איש אל רעהו.

הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל

חוקרי תחנת רחובות פתחו בחקירה עם קבלת דיווח בדבר אישה המתגוררת בקרית עקרון ופורצת לבתים, גונבת מתוכם רכוש ולעיתים מאיימת על בעלי הבית שהפתיעו אותה.

כך גנבה הנאשמת – תושבת קרית עקרון כבת 41 מתוך יחידת הדיור בה התגוררה רכוש רב שהיה במקום ושייך לבעל היחידה. בהמשך התפרצה למועדון לקשיש ביישוב על מנת להתחבר לחשמל מתוך המועדון ובהזדמנות אחרת גנבה אופניים בשווי 2500 ₪ מבית שפרצה אליו ביישוב.

מכתב האישום עולה עוד כי בתאריך 13.10.24 הגיעה הנאשמת לבית העלמין הצבאי ברחובות, ניגשה אל קברו של קצין צה"ל שנפל במלחמת "חרבות ברזל" וגנבה משם ספסל ועששית שהניח האב השכול.

כאמור, בתום חקירה שניהלו חוקרי תחנת רחובות, עצרו שוטרי התחנה את הנאשמת ומעצרה הוארך בהתאם לצרכי החקירה. אתמול כאמור הגישה נגדה יחידת התביעות במחוז מרכז כתב אישום בגין המיוחס לה.