מיקום כתבה: עניין לציבור

מבוכה רבה נרשמה אמש במהלך אירוע ממלכתי, כאשר עדשות המצלמה התמקדו בדמות עטויה בגלימה ומצנפת המזוהים באופן מסורתי עם הראשון לציון.

מהר מאוד התברר כי הדמות היא לא אחרת מאשר אייל ציונוב, כוכב רשת המוכר בטענותיו ההזויות כי הוא "המשיח" ובשל אימוץ הלבוש הייחודי של הרב הראשי. נוכחותו של ציונוב יצרה בלבול של ממש, וחלק מהמשתתפים, בהם בכירים, אף ניגשו אליו בבקשת ברכה כשהם סבורים כי הם עומדים מול הרב הראשי שלראשונה בתולדות המדינה, השתתף בטקסי יום העצמאות. גם צלם הטקס, הרבה להתמקד בדמותו בעלת הגלימה והמצנפת.

ברבנות הראשית לא נותרו אדישים למראה והביעו תרעומת קשה. גורמים ברבנות מתחו ביקורת חריפה על המקרה ואמרו כי "מדובר בליצן שמסתובב כך, ולא פעם ולא פעמיים עושה בעיות", עם זאת ציינו כי אין בידם כלים משפטיים כדי לפעול בנושא, זאת בשל העובדה שאינו עובר עבירה כלשהי.

האירוע אף עורר תהיות בנוגע למערך האבטחה, אך בשירות הביטחון הכללי מיהרו להבהיר כי ציונוב זוהה כבר בכניסתו כאדם שאינו הרב הראשי ועבר בידוק מלא ככל המוזמנים. בהודעה רשמית מטעם השב"כ נמסר כי "בשום שלב לא נכנס למתחם המאובטח שבו נמצא ראש הממשלה, ולא נשקפה כל סכנה לאישים המאובטחים בטקס".

התקרית הנוכחית היא רק חוליה נוספת בשרשרת אירועים מעוררי מחלוקת סביב ציונוב. על פי פרסום ב-ynet, בשבועות האחרונים נצפה ציונוב כשהוא עולה להר הבית באותו לבוש רבני רשמי. הדבר גרם לבלבול כה עמוק, עד שגורם בשב"כ פנה ללשכת הגר"ד יוסף – הידוע בהתנגדותו הנחרצת לעלייה להר – כדי לברר את פשר המעשה. רק לאחר הבהרת הלשכה כי הרב כלל לא שהה במקום, התבררה הטעות המביכה.

הסלמה דרמטית נרשמה הערב במפרץ עומאן, לאחר שכוחות הצי האמריקאי עצרו בכוח מכלית נפט איראנית גדולה שניסתה לחמוק מהמצור הימי המוטל על האזור. הספינה, "TOUSKA", שאורכה כמעט 900 רגל ומשקלה קרוב לזה של נושאת מטוסים, יורטה על ידי המשחתת USS SPRUANCE. על פי הדיווחים, האירוע הידרדר במהירות לאחר שהצוות האיראני סירב להישמע להוראות העצירה ולמסרים שהועברו אליו מהמשחתת האמריקאית.

הנשיא דונלד טראמפ חשף את פרטי האירוע בהצהרה רשמית, וציין כי מדובר בצעד אכיפה תקיף: "היום, ספינת מטען הנושאת דגל איראני בשם TOUSKA, באורך של כמעט 900 רגל ושוקלת כמעט כמו נושאת מטוסים, ניסתה לעבור את המצור הימי שלנו, וזה לא נגמר טוב עבורם. משחתת הטילים המונחים של הצי האמריקאי, USS SPRUANCE, יירטה את ה-TOUSKA במפרץ עומאן, ונתנה להם אזהרה הוגנת לעצור".

המצב החמיר כאשר האיראנים בחרו להמשיך בנתיב ההפלגה למרות האזהרות המפורשות, מה שאילץ את האמריקאים להשתמש בכוח אש כדי לבלום את התקדמותה. הנשיא פירט את תגובת הצי לסירוב: "הצוות האיראני סירב להקשיב, אז ספינת הצי שלנו עצרה אותם בדיוק במסלולם על ידי פיצוץ חור בחדר המנועים. כרגע, למארינס האמריקאי יש משמורת על כלי השיט". יצוין כי הספינה הייתה נתונה תחת סנקציות של משרד האוצר האמריקאי בשל היסטוריה קודמת של פעילות בלתי חוקית.

כעת, כוחות המארינס נמצאים בשליטה מלאה על הספינה ומתחילים בבדיקת המטען שנשאה עליה בדרכה ליעד המקורי: "ה-TOUSKA נמצאת תחת סנקציות של משרד האוצר האמריקאי בגלל ההיסטוריה הקודמת שלהם של פעילות בלתי חוקית. יש לנו משמורת מלאה על הספינה, ואנחנו בודקים מה יש על הסיפון" הוסיף טראמפ וחשף.

התקרית החריגה מעוררת דריכות רבה בנתיבי השיט הבינלאומיים, כשארה"ב מבהירה כי לא תאפשר הפרה של המצור הימי.

בגלל הסקרים? אחרי שלוש שנים בתפקיד: הדובר החרדי של סמוטריץ', אפרים דוד, מסיים את תפקידו בימים הקרובים. איצקוביץ' תוהה מה קרה ללשכה של סמוטריץ' שכולם ממהרים לקפוץ ממנה, לאחר שבחודשים האחרונים עזב הדובר המיתולוגי איתן פולד, מנכ"ל משרד האוצר אילן רום וכעת הדובר הנוכחי אפרים דוד.

•

איש פרסום חרדי, שבעיתות הפנאי משמש גם כעיתונאי באחד הביטאונים, החליט לסגור את הווצאפ שלו החל מהשעה 16:00. לעוקביו נימק זאת בכך שבימי החג הסתדרו בלעדיו ולא הרגישו בחסרונו.

•

בעקבות ביטולים של אירועים רבים כתוצאה מהמלחמה, כמה מהמפיקים הבולטים במגזר, שוקדים כעת על על מופע ווקאלי ענק יחד עם עשרות חברי מקהלה וזמר.

•

אלפים עלו מאז אמש לציונו של מרן הגר"מ מאזוז, לרגל יום השנה הראשון להסתלקותו. הצלם נועם אליהו שהגיע גם הוא להעתיר בתפילה, תיעד את שר התקשורת מהליכוד, שלמה קרעי, יחד עם סגן ראש העיר שלמה אלחרר מש"ס, מעתירים בתפילה.

אותו אלחרר נצפה מאוחר יותר, יחד עם הסגן הנוסף אליהו שושן והמשנה לראש העיר ניר אריאל, מדליקים נר לזכרו של מרן ראש הישיבה. נצפה: איש הצללים ראובן שהרבני.

הגוורדיה, לא התספקה בהדלקת הנר וביקשה גם לסייר באוהל המיוחד שהוקם על ציונו של ראש הישיבה, בו עסקו בלימוד תורתו. החבורה, קיבלה הסבר מפורט מהאיש שמאחורי כל הפקת הענק: מקורבו וחביבו של ראש הישיבה זצ"ל, יבדלחט"א הרב יאיר כהן.

ואילו יו״ר המועצה דתית בני ברק יחיאל לוי נצפה בציון, יחד עם הגאון רבי צמח מאזוז שליט״א אחיו של מרן זצוק״ל, וראש ישיבת כסא רחמים.

שף ישראל דודק בהכנת אלפי מנות טשולנט לעולים לציון מרן רבי מאיר מאזוז זיע״א

אותו לוי מהאייטם הקודם, נצפה מתברך מראש ישיבת חברון, חבר המועצת הגאון רבי דוד כהן

מעמד סיום הש"ס של איש העסקים הרב יחיאל גלזר נאמן ביתו של מרן הגאב"ד הגר"נ קופשיץ שליט״א, שנערך ברוב פאר והדר בהשתתפות רבנים ואישי ציבור

אמן הרגש שמוליק סוכות נצפה יחד עם איש הקומזיצים אלעזר ברנט בשמחת חג, בביתו של הנגיד ר' ארי וייס

במכירת חמץ בכנסת שערך הרב הראשי לשעבר הרה"ג דוד לאו שליט"א נצפה מנכ"ל הכנסת משה ציקו אדרי ולצידו: אלעזר שבילי – יועץ לח"כ משה אבוטבול.

ואילו במכירת חמץ בבית הרבנות הראשית לישראל, בהשתתפות הרבנים הראשיים לישראל, איצקוביץ' ראה את יוסי פלד שלנו, כשהוא שקוע בשיחה עם כתב החרדים של גל"צ דניאל גרובייס, יחד עם איש התקשורת קובי ישראל מ'קול ברמה'.

את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, יחד עם הרמ"ט חנמאל דורפמן, איצקוביץ' ראה ביציאה ממתחם הר הבית לרחבת הכותל לאחר תפילת חול המועד בהר. איצקוביץ' מזכיר שדעת מרנן ורבנן גדולי ישראל, כמו גם הרבנות הראשית לדורותיה, נגד העלייה להר.

ביציאה מברכת הכהנים בכותל: מפקד מחוז ירושלים אבשלום פלד וסגנו, הגיעו להתברך מהראשון לציון הגאון רבי דוד יוסף, רגע אחרי שתקף בחריפות את בג"ץ וכינה אותם אויבי היהדות.

איש היח"צ איתמר בבי נצפה משתטח על פתחו של גן עדן, ב'היכל יצחק' שבמערת המכפלה.

חברי סיעת ש"ס בבני ברק בראשות סגני ראש העיר שלומי אלחרר ואליהו שושן הגיעו לביקור חג במעונו של רב העיר הגר"מ בן שמעון

לאחר מכן המשיכו חברי סיעת ש"ס בבני ברק בראשות סגני ראש העיר שלומי אלחרר ואליהו שושן לביקור חג במעונו של חבר המועצת הגר"ש מחפוד. בביקור השתתפו גם: יו"ר ועדת הבריאות ח"כ יוני משריקי ויו"ר המועצה הדתית בב"ב יחיאל לוי.

יקיר המדור ח"כ יוני משריקי, בביקור במעונו של חבר מועצת חכמי התורה הגר"ש מחפוד. איצקוביץ' הבחין בידיד המדור, הצלם נועם אליהו כשהוא מתקבל בחביבות אצל חבר המועצת.

הזמר שלמה אשר בקומזיץ מיוחד עם בחורי הישיבה באירוע הקבלת פני רבו בחול המועד פסח אצל חבר מועצת חכמי התורה הגאון הרב ראובן אלבז

את סנדי דינקל ושמילי אונגר שהופיעו יחד בחופשת פסח באוסטריה, איצקוביץ' ראה כשהם מתיישבים לפודקאסט קצר כשסנדי משתמש בביטויים מהשמילי פודקאסט

ויהי לפלא: הזמר שמוליק קליין והקלידן חנניה סונדרס, פגשו בערב החג חתן שלפני שנה בדיוק הם שימחו אותו בחתונה. וכעת בחסדי שמים זכה לחבוק בן.

רגע אחרי ההודעה על הפסקת האש, המונים מעדת מרוקו הסתערו בחדוות מצווה על המנהג העתיק שהחל אצל הפרסים ועד מהרה הפך לחג מרוקאי, אשר בשם מימונה יקרא. בין היתר, ראה איצקוביץ' את ראש עיריית צפת, יוסי קקון, כשהוא עם הלבוש המסורתי בחגיגת המימונה הפרטית בביתו.

את הבוס שלו, יו"ר ש"ס אריה דרעי, שסוף סוף יכל לחלץ את עצמו מחדרי הקבינטים, איצקוביץ' ראה כטוב ליבו מסובב עלי חסה על ראש בני המשפחה

גם את חבר הכנסת משה אבוטבול ראינו בדרכו לעוד חגיגת מימונה

גם ראש עיריית נתניה אבי סלמה וסגנו מש"ס אורן גבאי, נצפו מרקדים בחגיגות המימונה שערך חבר המועצה רפאל נמני. נצפה: העסקן החב"די אלעזר פרץ

רומז לבאות? מוישי פרוש, השליח למשימות מיוחדות של שלומי אמונים, שיתף בסטטוס שלו, את חגיגת המימונה בביתו של העסקן הדגלאי באלעד רפאל אלבז. נראים: המרא דאתרא הרב גרוסמן, יו״ר דגל התורה אבי שטרן, וחברי מועצת העיר אלעד יצחק חלה (מהקואליציה) ומשה ברדוגו מדגל התורה.

את איש היח"צ אלעזר איפרגן, איצקוביץ' ראה בלחיים בחגיגות המימונה אצל רב המנהרות, הרב נתנאל שריקי.

מה הוא רואה שאנחנו לא? איצקוביץ' שהשתתף גם הוא במימונה של רב המנהרות, שמע את השמו"ס של האדמו"ר, שסיפר על שני F-35 יחידים של צבא ארה"ב שהצטרפו ללחימה והופלו על ידי איראן. העובדות שלא ממש הסתדרו עם השיחה, נטשו בזעם את חגיגות המימונה.

גם הדובר של חבר הכנסת מקלב, החתן דוד בירנברג, נצפה סועד את ליבו במימונה. איצקוביץ' קורא לרשות החרדית לקיים סעודות מימונה המוניות.

שמחת המימונה המרכזית בעיירת הנופש הליטאית מודיעין עילית, נערכה בבית חבר המועצה נתנאל מנשורי בהשתתפות גאב״ד העיר הגר״י סרי, הגר״נ רוטשילד, הגר״ר מזרחי, הגר״ח אבוטבול, הגר״ש עמר, הגר״ש בארי והגר״א אסוס, לצד סגני ראש העיר יעקב מרציאנו ונחום גיטלר וחבר המועצה משה יפת.

ואילו את איש היח"צ, יקיר המדור פנחס פלינקר, ראה איצקוביץ' כעבד לפני קונו, מעתיר בתפילה בשריד בית המקדש באסרו חג.

ואילו את מאיר עמר, משמשו בקודש של הראשון לציון הגר"י יוסף, איצקוביץ' ראה בעיצומו של חול המועד, בתפילה בכותל המערבי.

העסקן שימי קליין נצפה בהתייעצות במעונו של הראשון לציון הגר"י יוסף, רגע לאחר שתקף בחריפות אל שלטון בג"ץ ואיחל שהקב"ה ישמידם.

מפקד שיטור העירוני בני ברק פקד אלעד אמויאל יחד עם מזכה הרבים הגאון הרב יגאל כהן בתרומת דם לילדה נסיה בת הילה, תושבת העיר בני ברק ונכדתו של אחד ממזכי הרבים, שנפצעה אנושות בנפילה בבני ברק בערב החג.

מתנות האפיקומן לא פוסחים גם על עולם המוזיקה: זו המתנה שקיבל המנצח והמעבד יואלי דיקמן, מאיש העסקים יוסי בייניש

מאסטרו דני אבידני נצפה בשיחה ערה עם המפיק שלום וגשל, יחד עם הזמרים שמילי אונגר, נפתלי קמפה ואלי הרצליך.

בביתו של המועצה דתית רמת גן גדליהו בן שמעון עלו בימים האחרונים המוני מבקרים לאחר שנפצע באורח קשה וניצל בנס בפיגוע הדקירה ברמת גן לפני מספר שבועות. בחול המועד עלו רבנים ואנשי ציבור בניהם רבה של שכונת רמת אהרון בבני ברק הרב שבתי לוי שליט״א.

בני לאופר, שי גראוכר, אייזיק גפן ושלומי כהן, נצפו בסלפי משותף בחופשת הפסח ברודוס שביוון

בזמן קריאת 'עולה ריח ניחוח' הזמר רפאל מלול עלה לתורה כשסיגר בידו של הבעל קורא. הפינה לשיפוטכם.

בין זירה לזירה: דובר זק״א ישראל חסיד בתואר האביר על הסוס הלבן

אותו חסיד, נצפה בערב החג מתעד את רב ארגון זק"א, יחד עם הרב הראשי לישראל הגר"ק בר.

הצלם עובדיה כלימי, שחגג השבוע יומולדת 35, תיעד את ארוע 'גמר חידון ההלכה' בתורתו של מרן הגר״ע יוסף זיע״א, שהתקיים בהיכל ישיבת 'כסא רחמים' בבני ברק במוצאי שבת חול המועד פסח.

הזמר שמוליק סוכות עם עם המפיק אלי אברמוב, במסר מיוחד של תקווה לעם ישראל, רגע לפני העלייה לבמה במופע של "תפארת" בדיסיטי.

רגע לפני החג: יחידת "חוד" באיחוד הצלה התכנסו להרמת כוסית לקראת החג במסגרת השיעור השבועי, עם חמץ שאותו התבקשו לבער.

מאחורי הקלעים במופע של יודי ביאלוסטוצקי: ג'ואי ניוקם מגלה יכולות קסם מפתיעות

השחקן דוד גודיק מ'הצגודיק' הזכור ממשדר פורים של 'המחדש' נצפה מפיג את החשש בליבם של ילדי ישראל, באמצעות סדרת הצגות ברחבי הארץ. איצקוביץ' יודע לספר, שלגודיק יש טלפון כשר בלבד, מה שלא מוריד מזרם הפניות לבקשת מופעים

הגה״צ רבי שלום ארוש הגיע ללשכת ראש העיר בני ברק חנוך זייברט יחד עם סגן ראש העיר ויו"ר סיעת ש"ס בני ברק שלמה אלחרר בכדי להודות להם על היוזמה לפתיחת קהילת ״חוט של חסד״ בשכונת מתחם הסופרים בעיר. כמו כן הודה לחה״מ עו״ד שלמה חדד על ליווי המהלך.

במהלך האירוסין למאסטרו דוד חי שנכנס אמש בברית האירוסין, שוטרים ביקשו לעצור את המוזיקה. אלא שאז, משה קליין הכניס אותם לאווירה והם הלכו כלא היו. הפקה: זאבי רבינוביץ

בשעה זו, כאשר עם ישראל נמצא בעיצומן של ההכנות האחרונות לקראת שביעי של פסח, מתברר כי הרגע הגדול לישועה קורה ממש עכשיו. מדובר בסגולה נוראה ומיוחדת, בדוקה ומנוסה, שייסד מו"ר הגאון הצדיק הרב יעקב אדלשטיין זצוק"ל רבה של רמת השרון, על סדר תפילה על העבר ובקשה על העתיד. בניגוד לתפילות רבות הנאמרות בלילה, תפילה זו יש לאומרה בחצות היום בערב שביעי של פסח. והיא מסוגלת ביותר לזיווג ולפרנסה ולבריאות ולכל ישועה שהאדם צריך לה.

סדר התפילה, שרבים כבר החלו באמירתו בשעה זו, נפתח בפרקי תהילים נבחרים: ס"ז, ס"ח, ל"ב, קל"א וק"י, ולאחריהם אמירת "נשמת כל חי". מיד לאחר מכן נאמר הפיוט "ויאתיו כל לעבדך", שבו מבקשים על מלכות השם בעולם: "ויאתיו כל לעבדך. ויברכו שם כבודך. ויגידו באיים צדקך. וידרשוך עמים לא ידעוך. ויהללוך כל אפסי ארץ. ויאמרו תמיד יגדל ה'. ויזבחו לך את זבחיהם. ויזנחו את עצביהם. ויחפרו עם פסיליהם. ויטו שכם אחד לעבדך. וייראוך עם שמש מבקשי פניך. ויכירו כח מלכותך. וילמדו תועים בינה. וימללו את גבורתך. וינשאוך מתנשא לכל לראש. ויסלדו בחילה פניך. ויעטרוך נזר תפארה. ויפצחו הרים רינה. ויצהלו איים במלכך. ויקבלו עול מלכותך עליהם. וירוממוך בקהל עם. וישמעו רחוקים ויבואו. ויתנו לך כתר מלוכה".

בהמשך הסדר שתיקן הרב זצ"ל, נאמר הפיוט "האדרת והאמונה": "האדרת והאמונה, לחי עולמים. הבינה והברכה, לחי עולמים. הגאוה והגדולה, לחי עולמים. הדעה והדיבור, לחי עולמים. ההוד וההדר, לחי עולמים. הועד והוותיקות, לחי עולמים. הזך והזוהר, לחי עולמים. החיל והחוסן, לחי עולמים. הטכס והטוהר, לחי עולמים. היחוד והיראה, לחי עולמים. הכתר והכבוד, לחי עולמים. הלקח והליבוב, לחי עולמים. המלוכה והממשלה, לחי עולמים. הנוי והנצח, לחי עולמים. השגוי והשגב, לחי עולמים. העוז והענווה, לחי עולמים. הפדות והפאר, לחי עולמים. הצבי והצדק, לחי עולמים. הקריאה והקדושה, לחי עולמים. הרון והרוממות, לחי עולמים. השיר והשבח, לחי עולמים. התהילה והתפארת, לחי עולמים".

הסדר נחתם בפרק קנ' בתהילים "הללו אל בקדשו", כאשר בסיומו מגיע רגע השיא שבו כל אחד יבקש ויתחנן לבורא עולם שימלא משאלות לבם לטובה וייראו ישועות במהרה".

יצוין כי רבים עשו כן ונושעו בס"ד, שכן זוהי שעת רצון נדירה שאין להחמיצה.

זה קרה ביום בהיר, הם נתלשו באחת מספסלי בית המדרש ומהווי הישיבה המוכר, והושלכו אל מאחורי סורג ובריח לכלא הצבאי "בעוון לימוד התורה", כאשר כל "חטאם ופשעם" שנשמעו לדעת גדולי הדור ובחרו בכלא על פני שמד רוחני בכור ההיתוך החילוני הצבאי.

לרגל חג החירות, 'המחדש' הושיב לשולחן אחד ארבעה בחורי חמד, הבה"ח יהודה חיון משיבת בית מדרש עליון, הבה"ח רפאל מ. מישיבת עטרת ישראל, הבה"ח יצחק רביבו מישיבת רבינו חיים עוזר, והבה"ח ישראל ב., לראיון בלעדי, גלוי לב ורווי באמונה. הם משיבים על השאלות הקשות ופותחים צוהר אל המתרחש הרחק מעין הציבור: מרגעי המעצר האלימים, דרך ההשפלות בתאי הבידוד והמאבק על שמירת ההלכה, ועד לתעצומות הנפש וההשגחה הפרטית שגילו בתוך הקירות האטומים, המסר המחזק והמטלטל בעיצומו של חג החירות מקבל משמעות חדשה ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

המפגש המטלטל

המפגש הראשון עם המערכת הצבאית תפס כל אחד מהם בסיטואציה שונה לחלוטין, אך עבור כולם הוא היה פתאומי, אגרסיבי ומטלטל, עבור יצחק רביבו, המעצר גלש לאלימות פיזית של ממש, מיד לאחר הדלקת נרות החנוכה.

"זה קרה בדיוק כשירדתי מהדלקת נרות חנוכה בבית", הוא משחזר בכאב, "הלכתי לרכב שלי כדי לנסוע לישיבה, מיד כשאני מתיישב ומתניע את הרכב, לפתע פותחים לי את שתי הדלתות אנשים בלבוש אזרחי, שאלתי אותם: 'מי אתם? מה אתם רוצים ממני?', והם פשוט לא ענו, לא הכרתי אותם וזה היה מבהיל, באתי לסגור את הדלת, והם פשוט חסמו אותי בכוח, רק אחרי כמה דקות אחד מהם הואיל בטובו להגיד שהוא ממשטרה צבאית ודרש את המפתח של הרכב. אמרתי לו: 'אני אביא לך את המפתח', אבל לפני שבכלל הספקתי להגיב, הוא תפס אותי, משך אותי בכוח אדיר מהרכב לרצפה וגרר אותי לניידת. נפצעתי בגב, חטפתי שפשופים מהאספלט, והגעתי למעצר כשאני ממש מדמם ופצוע."

לעומתו, יהודה חיון נעצר בכלל כשחזר מחו"ל, בסצנה שהפכה מהר מאוד למלחמת התשה, "עצרו אותי בנתב"ג," הוא מספר, "ומשם לקחו אותי ישירות לבקו"ם בתל השומר, ייבשו אותי שם בהמתנה מורטת עצבים של כ8 שעות, נתנו לי בהתחלה לדבר קצת בטלפון, ואז הכניסו אותי לדיון משמעתי מהיר, המבטים שלהם היו חמורי סבר, כאילו אני איזה פושע מסוכן, הם שאלו אותי: 'אתה רוצה להתגייס?', עניתי להם: 'מה אתם רוצים? לא ידעתי בכלל שיש לי כבר צו גיוס, הם לא רצו לשמוע. מיד 'נפלו' עליי ופסקו לי במקום 20 ימי מחבוש, שבסוף קוצרו ל-14 ימים, לקח להם עוד שעות ארוכות שיבשו אותי שם, ולבסוף אזקו אותי בידיים וברגליים, ופשוט זרקו אותי לתא באגף, אבל ברוך השם, לרגע לא פחדתי, אמרתי להם: 'אני לא מפחד מכלום'." 

גם עבור ישראל בנדר, הרגע בו נשללה חירותו היה מהיר ובירוקרטי, מלא בהמתנות ארוכות וחוסר ודאות, "המשטרה הצבאית עצרה אותי לפתע," משחזר ישראל את הרגעים הראשונים, "הם הובילו אותי ישירות לבסיס תל השומר, שם הכניסו אותי למתקן מעצר קטן, נאלצתי להמתין שם בערך שש שעות מורטות עצבים.

בסוף הופיע 'שופט צבאי' שלמעשה התברר כחייל רגיל עם שתי דרגות על הכתף, שקיבל את הסמכות לשפוט אותי, בלי יותר מדי שאלות הוא נתן לי במקום 30 ימי מחבוש, לאחר גזר הדין המהיר הזה החזירו אותי לתא ההמתנה, וזמן קצר לאחר מכן העלו אותי על מיניבוס שיצא לדרך אל היעד הסופי, הגעתי לכלא 10 בסביבות השעה אחת בלילה, כשנכנסתי לכלא מיד הלבישו עלי מדים צבאיים של אסירים."

סדר היום בתא האפל

הכניסה לכלא הצבאי לוותה בהלם תרבות מוחלט ובקשיי הסתגלות למערכת שמטרתה לכופף ולשבור, רפאל מתאר את השבר של הימים הראשונים: "כשנכנסתי בפעם הראשונה, הייתי בהלם טוטאלי, לא הבנתי מה אני עושה שם ואיך אני בכלל קשור למקום הזה, אני בחור ישיבה, ופתאום אני מוקף בחיילים חילונים בתוך כלא צבאי.

למרות שלא עשיתי שום פשע נורא שמצדיק ישיבה מאחורי סורגים, הרגשתי מנותק מכל מה שהכרתי, בהתחלה זה היה פשוט נורא סוגרים אותך בחדר, נועלים אותך עם מפתח, אומרים לך מתי לצאת ומתי לאכול, אתה מרגיש שאתה כלוא, שאין שום שליטה על החיים שלך." 

יצחק מוסיף ומסביר את הפער התהומי בין הכלא לישיבה: "התחושה היא שאתה נזרק אל הלא נודע, אתה מגיע למקום שאתה לא יודע מה עושים בו, ואף אחד גם לא מסביר לך לפני כן, אין שם שום סדר יום שדומה לבחור ישיבה, אין לקום בבוקר לשחרית בצורה מסודרת, אין סדר יום של ישיבה, אין סדר א' או שיעור, כל ההווי המוכר פשוט איננו, מה שהכי היה חסר לי זו החברה, החברים, כל האווירה."

עבור ישראל, התחושה הראשונית דווקא לוותה בסקרנות מהולה במתח, "זה היה מעניין לראות את המקום מבפנים, התחושה הייתה מסקרנת אמרתי לעצמי, בוא נראה מה יש שם, על מה אנשים מדברים שם בפנים, מי הם בכלל האנשים שמרכיבים את אוכלוסיית הכלא."

אך הסקרנות התחלפה מהר מאוד בשגרה נוקשה ואפורה, ישראל מתאר את סדר היום הדחוס שהמתין להם: "קמים בבוקר מוקדם, תפילה, ואחר כך ארוחת בוקר, אחרי זה יש ועדות רפואיות שונות, כל החרדים שהיו שם דאגו להיות בוועדות האלה פשוט בשביל שתהיה לנו קצת תעסוקה במהלך שעות הבוקר הארוכות, אבל את רוב הזמן ניצלנו לטובה.

במקום סתם להיכנס לחדר, היינו נכנסים לבית המדרש של הכלא ופשוט לומדים, בשעה שתיים בצהריים קוראים לכולם לארוחת צהריים, ואז שוב היינו חוזרים ללמוד, לאחר מכן יש תפילת מנחה, ואז פשוט סוגרים ונועלים אותנו בתוך החדר עד השעה שש בערב, משש עד שש וחצי זה זמן המיועד לניקיון החדרים, בשעה שבע מתקיימת תפילת מעריב, אחר כך ארוחת ערב, ובסביבות תשע וחצי עד עשר סוגרים אותנו שוב, נועלים את הדלתות עד חמש בבוקר למחרת."

את המחיר הכבד ביותר שילמו יהודה וישראל. יהודה, שהמערכת הצבאית החליטה באטימות מוחלטת, לסווג אותו ברמת המסוכנות הגבוהה ביותר, מה שנקרא "רמ"ס 5" (רמת סיכון 5), בעקבות אירוע קודם של אסיר שברח מהכלא.

"הכניסו אותי לחדר קטן וסגור," מתאר יהודה את התנאים הנוקשים כמו בצינוק, "האור שם הוא אור צהוב וחזק שדלוק 24/7, אי אפשר לכבות אותו אף פעם, גם בלילה כשאתה מנסה לישון, אסור להכניס בקבוקים לשתיה, מקבלים רק מים מהברז באיזה כד קטן, היחס שם מאוד לא קל ונועד להשפיל אותך: הם נכנסים לספירות בבוקר, מעירים אותך כבר ב-5:30 לפנות בוקר, ואחר כך בצהריים ובערב הם דורשים שתעמוד דום, 'תעמוד נוח! תעמוד דום! אל תזוז!'. אם אתה לא מגיב איך שהם רוצים, הם מתחילים לצרוח עליך ולטרטר אותך, מעבר לזה, כשאתה כבר יוצא מהחדר לטלפון ויש לך בדיוק 4 דקות ביום להתקשר לבית אתה חייב ללכת על משבצות מסוימות, כשהידיים שלך מאחורי הגב והראש מורכן למטה בצורה מאוד מושפלת."

גם ישראל חווה את אימת הצינוק על בשרו בצורה מחרידה ומסכנת חיים, "שמו אותי בצינוק, וזה ללא ספק היה הרגע הכי קשה שחוויתי שם," מתאר ישראל את הרגע שבו נשבר שיא חדש של התעמרות, "הייתי שם כמעט 48 שעות רצופות, קשור בידיים וברגליים באזיקים", מושלך בתוך חדר אטום לגמרי בלי חלון ובלי שום פתח אוורור  וכל זה קורה באמצע הקיץ.

הטמפרטורות בתוך התא הקטן הזה הגיעו לכמעט 50 מעלות, לא היה שם חמצן לנשום, בגלל התנאים הבלתי אנושיים האלה התעלפתי בתוך הצינוק שלוש פעמים, בתוך הצינוק אתה פשוט לא יודע איפה אתה נמצא, אתה לא מסוגל לחשוב על כלום, נראה לי שזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שבה ממש 'שמעתי' את המוח שלי עובד ככה, בבת אחת, זה מצב קשה מאוד, הראש פשוט נשרף לך מהחום ומהבידוד, רק אחרי כ-48 שעות בסיוט הזה, הוציאו אותי מהצינוק והעבירו אותי לאגף.

ההבדל הוא שבצינוק אתה הרי נמצא לבד וקשור כל היום, אבל כשאתה עובר לאגף אתה לפחות נמצא עם עוד אסיר ויש שומר מהפלוגה, הייתי באגף בערך שלושה ימים, ואחרי זה העבירו אותי לפלוגה ג', זו הפלוגה שנחשבת להכי בעייתית בכלא, מרכזים בה אנשים עם העבירות הכי חמורות שחייל יכול לעשות במסגרת השירות שלו, למרות הכל, חשוב לי להרגיע ולציין ש-99% מהאנשים שנכנסים לכלא הצבאי לא מגיעים לתנאי צינוק כאלה."

הרגעים שלא יישכחו

באופן פלאי ומעורר השראה, דווקא מתוך האפלה, מצאו הבחורים הזדמנות לשליחות וקידוש ה' במקום החשוך ביותר. רפאל החליט מהרגע הראשון שהוא הופך את הלימון ללימונדה: "החלטתי שאני לוקח את השהות שם כחוויה וכשליחות, ראיתי סביבי חיילים חילונים שפשוט צמאים לחיזוק, אחרי כל תפילה הייתי נעמד, מדבר, מוסר כמה הלכות ודברי חיזוק.

היה שם בחור אחד שנכנס ביחד איתי לכלא, הוא סיפר לי שהוא מאמין שיש אלוקים, אבל הוא ממש מתלבט אם הנצרות צודקת או היהדות, בשבת הראשונה פשוט לקחתי אותו איתי לבית הכנסת, והוא ממש נהנה, מאותו רגע, אחרי אותה שבת, הוא התחיל להגיע לכל תפילה ולהניח תפילין כל יום! הוא היה מסתכל עליי ולומד איך מתפללים, בשבת האחרונה שלי שם, עשינו לו עלייה לתורה בפעם הראשונה בחיים שלו, זה היה אירוע מאוד מרגש, וברוך השם, בתוך כל הטירוף הזה, גם זכיתי להשלים שם את המסכת שלמדתי בישיבה."

גם יצחק מצא נחמה באווירה המפתיעה שנוצרה באגף: "היה פשוט מדהים ויפה לראות שם חבר'ה שהם חילונים לגמרי, שפתאום מתחזקים בצורה בלתי רגילה, הם אפילו היו מעודדים אותי! אמרו לי: 'אל תדאג, הכל מבורא עולם, ייצא לך מזה רק טוב', לראות חיילים חילונים עומדים, שרים תפילות מכל הלב ובכוונה אמיתית – זה מראה יפהפה ומחזק."

ישראל מחזק את הדברים ומשתף גם הוא בקידוש השם ולימוד התורה שלא פסקו לרגע: "ברוך השם, למרות התנאים והקשיים, הצלחתי לשמור על לימוד תורה, היה לנו בכלא לימוד חזק מאוד, אפילו בתוך הצינוק החשוך אמרתי המון פרקי תהילים וגם למדתי מתוך ספר אחד שנתנו לי להכניס, כשעברתי מאוחר יותר לאגף הרגיל של הכלא, מצאתי שם בית מדרש עם הרבה ספרים, וישבנו ולמדנו בו המון.

עם זאת, היו רגעים קשים מבחינה רוחנית, הקושי הכי גדול עבורי היה בשבת שבה הייתי נעול בצינוק, ולא אפשרו לי לרדת לשמוע קריאת התורה, גם בימים שני וחמישי, כשהייתי באגף, לא ירדתי לקריאת התורה ונאלצתי להישאר סגור כל היום בתוך חדר קטן של שני מטר על שני מטר, זה היה לי הכי קשה, האווירה הכללית של הלימוד, שהכרתי מהישיבה, הייתה מאוד חסרה לי, בכלא יש מין אווירה של זילות כזאת, אתה מנותק מהעולם הרוחני שלך, זה מצד אחד מאוד מוריד אותך למטה, אבל מצד שני ההתרחקות הזו גם מגבירה בצורה עצומה את החשק לחזור לספסלי הישיבה."

ישראל גם הפך למגדלור עבור חבריו לאגף, "היו שם הרבה חבר'ה שהתחזקו סביבנו, באחת ההזדמנויות הנחתי למישהו תפילין בפעם הראשונה בחייו, הנחתי לו גם תפילין של רש"י וגם של רבינו תם, למעשה, עשיתי לו סוג של בר מצווה שם, בתוך תחומי הכלא, זה היה רגע מאד מאד מרגש שלא אשכח."

יהודה, ששהה בבידוד וסבל את ההשפלות הקשות, מצא כוחות אדירים דווקא מבפנים: "כשאדם נמצא בהשפלה כזו, הוא מרגיש את השם יתברך בצורה הכי חזקה שיש," הוא חושף, "הרגשתי כאילו אף אחד בעולם לא יכול לשלוט עליי. אמרתי לעצמי: הרי מי שם אותי פה? אין לי לאן לברוח, אבל בורא עולם איתי פה בחדר, וזה מה שהחזיק אותי. התפילות שהיו לי שם היו הרגעים הכי טובים בחיי, באיזה שהוא שלב, עם כל הקשיחות שלהם, כשאמרתי להם 'אני לא יכול לצאת, אני באמצע תפילה', הם היו חייבים להתקפל ולהתחשב בי."

יהודה נאלץ גם לנהל מאבק עיקש על המצווה דאורייתא של קריאת פרשת "זכור", בערב שבת הגעתי למפקדים ואמרתי להם שיש פרשת זכור, שזו מצווה מהתורה ושאי אפשר לפספס אותה, ביקשתי  קחו אותי רק לזמן הקריאה לפלוגה איפה שיש בית כנסת ותחזירו אותי לבידוד, הם סירבו בתוקף ואמרו: 'אין דבר כזה', העסקנים בחוץ הפכו עולמות, הצבא הבטיח להם שיסדרו את זה אבל בפועל הם שיקרו, הם לא הוציאו אותי, ואחר כך אפילו הוציאו הודעה שקרית לתקשורת שבכלל לא ביקשתי."

למרות זאת, יהודה גם הוא זכה לקדש שם שמים בתוך הצינוק "היה איתי חייל, בחור ממשפחה דתית שירד מהדת בצבא, הוא אמר לי שהנחמה היחידה שלו בשבת זה לצאת לעשן בשעת הטיול היומי, אמרתי לו: 'ממילא אתה פה בבידוד, אין מלאכות, אתה לא מדליק אור… בשביל מה לך לעשן בשבת?', הוא הקשיב לי, ולא עישן כל השבת.

כשהודעתי לו שאני משתחרר, הוא התחיל לצעוק: 'תישאר פה שבת בכלא! אם תישאר, אני אשמור שבת, אם תלך אני לא יודע מה יהיה איתי', זה ישמע הזוי אבל הוא ממש התפלל שאני אשאר בכלא בשבילו, הבאתי לו את הספר 'תיקון הכללי' של רבי נחמן עם דיבורי חיזוק, והוא כל הזמן החזיק אותו בכיס ואמר לי "זה מה שמחזיק אותי"

היציאה לחירות

למרות חומות הבטון, הבחורים הרגישו היטב את המעטפת הציבורית ואת הדאגה מבחוץ, "הארגונים היו שם איתנו מההתחלה ועד הסוף," משתף ברוך, "ארגון 'עזרם ומגינם' היו תמיד בתמונה, עזרו להורים שלי, דאגו לעורך דין, להכל, אבא שלי התקשר אליי ואמר לי: 'אל תדאג, כולם מאחוריך, כל הציבור איתך', זה נתן לי המון כוח לדעת שאני לא לבד."

רפאל מוסיף כי "לא היו לי יותר מדי ציפיות מהמערכת, אבל מהצד שלנו הרגשתי גב חזק, הגיע אליי עורך הדין שלמה חדד פעמיים, הייתי בקשר עם הרב שמעון שישא, והארגונים החשובים "עם קדוש" ו"נותנים גב" יחד עם 'עזרם ומגינם' של הרב אייכנשטיין שנתנו מעטפת מלאה." 

גם יהודה מציין את ארגוני הסיוע ואת רב הכלא שניסו לעזור כמה שרק יכלו. כמו כן ישראל חש היטב את הפעילות הענפה שהתקיימה עבורו מחוץ לכותלי הכלא, "הרגשתי היטב שמישהו מבחוץ מנסה לעזור ולסייע לי בכל דרך אפשרית," הוא אומר: "הרב שמעון שישא היה שם בשבילי, ענה לי לטלפונים בכל שעה שהייתי צריך אותו, וסייע לי המון מבחינה מעשית ונפשית לאורך כל הדרך." 

כשהגיע רגע השחרור המיוחל, החזרה לעולם התורה הפכה למפגן תמיכה והתרגשות אדיר, רפאל, שסיים את המסכת בכלא, נכנס לישיבה הישר לחגיגת סיום מרגשת: "עשו לי מסיבה גדולה עם ריקודים ושירה, זה היה אירוע מאוד יפה ומכובד," לברוך חיכתה קבלת פנים חמה בישיבה עם תזמורת וסעודה גדולה "ממש קיבלו אותי יפה וחיבקו אותי".

ואת יהודה, שהשתחרר בסמוך לימי הפורים, הפתיעו החברים בבני ברק באירוע יוצא דופן: "עשו לי 'השלמה לפורים!" הוא נזכר בחיוך רחב, "אמרו: הוא הפסיד את פורים בכלא?! נעשה לו השלמה. פתחו שולחנות, הביאו בשרים, לחמניות, דגים, יינות ובירות, ופשוט עשו סעודת פורים שלמה כדי לשמוח יחד."

עבור ישראל, שנעצר מוקדם יותר ביחס לגל המעצרים הנוכחי, החזרה לספסל הלימודים הייתה שקטה יותר אך עטופה בתדהמה קלה מצד החברים. "החברים בישיבה קיבלו אותי באופן די רגיל," הוא מספר בחיוך, "אבל מצד שני הם גם קצת התפלאו, כי אני הייתי בין הראשונים שנכנסו לכלא, אני נכנסתי למעצר כבר לפני כמעט שנה שלמה, בעוד שרוב הבחורים האחרים שהשתחררו לאחרונה נכנסו רק במהלך חצי השנה האחרונה."

"תגיעו עם ראש מורם"

כשהם נשאלים את השאלה הזו, התשובה של כולם מהדהדת באמונה עמוקה וביטחון צרוף.

יהודה מבקש להדגיש: "המסר הוא קודם כל לעשות הכל כדי שלא יתפסו אתכם, אבל ברגע שתפסו אתכם צריך לדעת שאין ממה לפחד! תהיו חזקים, תדעו שאף אחד לא יכול לשלוט עליכם, מה שנגזר נגזר, והעיקר זה לא להראות פחד, ככל שאתה מראה פחות פחד ככה אתה חזק יותר מולם."

רפאל מסכם בגישה חיובית: "אין מה לפחד, בסופו של דבר זו חוויה, אם לוקחים את זה למקום טוב של שליחות ולימוד, זו יכולה להיות תקופה מאוד מחזקת."

ישראל, מניסיונו העשיר, מצטרף גם הוא לצפירת ההרגעה ומבקש להעביר מסר ברור לבחורי הישיבות באשר הם: "המסר שלי הוא קצר פשוט אל תפחדו, בסופו של דבר התנאים במקום הזה מזכירים תנאים של ישיבה קטנה עם מסגרת סגורה, זה ממש לא אירוע כזה מפחיד כפי שמנסים לצייר אותו מבחוץ.

ויצחק חותם בטיפ חשוב לכל בחור: "אם נגזר עליכם להיות שם – תגיעו עם ראש מורם! אל תפחדו מכלום, אל תיתנו להם להחליט עליכם על ההתנהלות שלכם בתפילה או על סדרי הלימוד שלכם, תעמדו על שלכם, גם אם באים אליכם בדרישות הנוגדות את אורח חייכם, תענו בעדינות אך בתקיפות, כל עוד אתם עומדים על שלכם ולא עושים בעיות מיותרות הכל בסדר, יש לכם זכויות, יש לכם תפילות, ואין לכם ממה לפחד."

סיפורם המרתק של בחורי הישיבה מקדשי השם שעמדו בגבורה כשלוחי ציבור עבור כלל ישראל, מוכיח לנו מעל כל ספק שאת הרוח לא ניתן לשבור ונצח ישראל לא ישקר.

הרוח המנשבת בהרי יהודה בשעות בין הערביים נושאת איתה ניחוח חריף של אדמה רטובה, זיכרונות עתיקים ודריכות שקטה של שדה קרב מודרני. כאן, בין סלעי הטרשים לכרמי הזיתים, המושגים "שקט" ו"ביטחון" אינם מובנים מאליהם; הם תוצאה של מאבק יומיומי, סיזיפי, שמתנהל הרחק מעיני המצלמות של ערוצי המיינסטרים. כשיושבים מול אלחנן גרונר, אברהם בנימין ויאיר הראל בן ברוך, שלושה אנשים שונים בתכלית אך מאוחדים בתחושת שליחות ששורפת את הנשמה, מבינים מיד שכל מה שחשבנו על "אנשי ההתיישבות" דורש עדכון גרסה רדיקלי.

הם לא מחפשים כותרות, הם לא באו לייצר פרובוקציות זולות למצלמות – הם אנשים עם תבונת שטח נדירה ומטרה ברורה: למנוע את הפיגוע הבא. בזמן שהמערכת הממסדית לעיתים מתנודדת תחת כובד הבירוקרטיה והקונספציות הישנות, הם נותרו הערניים ביותר. בשיחה פתוחה, נוקבת ובלעדית ל'המחדש', האנשים שחיים על קו התפר מעניקים לנו הצצה נדירה לקרב חייהם.

אלחנן גרונר – התחקירים שעוקפים את המערכת

אלחנן גרונר, מייסד אתר "הקול היהודי", הוא איש שחי את השטח דרך עדשת התחקיר העיתונאי החודר. כשהוא מדבר, ידיו נעות בתזזיתיות עדינה, כאילו הוא עדיין מקליד את החשיפה הבאה. האתר שלו, שחוגג כבר 15 שנות פעילות, הפך מזמן להרבה יותר מכלי תקשורת; הוא הפך ליחידת מודיעין אזרחית שמתמחה בנושאים שהתקשורת הכללית מעדיפה לטאטא מתחת לשטיח.

"תשאל אותי איך הכל התחיל?" הוא מחייך חיוך מריר כשהוא משחזר עבור קוראי 'המחדש' את ראשית הדרך. "הקול היהודי נולד מתוך כאב וצורך בוער. היינו רואים בעיניים שלנו איך הערבים מסיתים, איך אבנים נזרקות על רכבים של משפחות, איך יהודים יוצאים בחירוף נפש לכבות שריפות שהוצתו במכוון – ובערב, כשפתחנו את כלי התקשורת, הכותרות היו הפוכות. היהודים הוצגו כאשמים, כתוקפנים. הבנו שאם אנחנו לא נקים גוף שיביא את האמת מהשטח, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו".

גרונר מסביר כיצד הפך לאחד התחקירנים המשפיעים ביותר בימין, כזה שגורמי ביטחון לעיתים חוששים ממנו ולעיתים נסמכים עליו בסתר. "אנחנו יושבים על רשתות ערביות ללא הפסקה. אנחנו לא רק מתרגמים, אנחנו מנתחים. צברנו ידע עצום על רשתות חמאס בירושלים וביו"ש, על מנגנוני ההסתה של הרשות הפלסטינית ועל השחיתות המובנית שם. המידע מגיע אלינו מכל מקום: מאזרח שראה משהו חשוד ברחוב ועד גורמים במערכת הביטחון שמרגישים שהידיים שלהם קשורות ושמשהו חייב לצאת החוצה כדי שמקבלי ההחלטות יתעוררו".

אחת החשיפות שטלטלו את גרונר באופן אישי הייתה פרשת מרכז "דאר א-סלאם" בכפר קרע. כשהוא מתאר את המקרה ל'המחדש', טון דיבורו הופך לנחוש יותר. "דמיין מרכז שנראה מבחוץ כמו מקום תמים לדו-קיום, רב-תרבותיות, הכרת האסלאם. כולם מחייכים, הכל נראה אירופי ומתקדם. אבל כשנכנסנו פנימה, כשהתחלנו לנבור במסמכים ובמימון, גילינו מפלצת. מדובר בארגון 'דעווה' קלאסי, במימון ארגוני טרור, שמטרתו המרכזית היא אסלאמיזציה של יהודים ויהודיות תחת הכוונה של חמאס. זו הייתה תחפושת אזרחית מושלמת שאפשרה להם לפעול מתחת לרדאר של השב"כ והמשטרה במשך שנים. הוכחנו קשרים ישירים לעמותות חמאס בהר הבית. זה היה רגע שבו הבנתי עד כמה האויב שלנו מתוחכם בלבוש ה'אזרחי' שלו".

העבודה הסיזיפית הזו מניבה פירות. גרונר מציין בגאווה ל'המחדש' כי בזכות חשיפות האתר, עשרות מחבלים נעצרו, ומחבלים מסוכנים שכבר שהו בכלא הוכנסו לבידוד לאחר שהוכח שהם ממשיכים להכווין טרור מתוך התאים. "גם בסיפור של מפלגת רע"מ והקשרים לתנועה האסלאמית ולחמאס – אנחנו היינו שם ראשונים. היום כל איש ימין מבין שאי אפשר להקים ממשלה עם האחים המוסלמים, אבל לקח לזה זמן לחלחל, וזה קרה כי הבאנו הוכחות, לא סיסמאות".

היחסים שלו עם מערכת הביטחון מורכבים כמו המזרח התיכון עצמו. הוא חושף בפנינו מקרה בו שר בקבינט אמר לו בפירוש: "אלחנן, אם השב"כ אומר לי משהו ואתה אומר לי משהו אחר – אני מאמין לך". האמירה הזו, שמעידה על משבר אמון עמוק בתוך המערכת, היא המנוע של גרונר. "אנחנו מעבירים מידע ישירות למקבלי החלטות כי אנחנו יודעים שלפעמים בדרך למעלה, המידע עובר 'פילטרים' שמעדנים אותו. כשחשפנו שהרשות הפלסטינית שולחת אנשים לאימוני שריון וצליפה בפקיסטן, המערכת הכחישה. הם אמרו 'לא ידענו'. רק כשהבאנו את הצילומים והמסמכים הגלויים מהרשתות, הם נאלצו להודות. זה היה מידע גלוי, פשוט אף אחד לא רצה לראות אותו".

לגבי ה"קונספציה" ביהודה ושומרון, גרונר נחרד. "אנחנו נסמכים על הרשות הפלסטינית, משתפים איתם פעולה ביטחונית בזמן שהם מחזיקים עשרות אלפי נשקים וחיילים מאומנים. זו מפלצת שמחכה לרגע הנכון. זה לא חכם להחזיק מחבלים חמושים לידך ולקוות לטוב". כששואלים אותו על האיומים על חייו, הוא מחייך חיוך דק. "יש את הקדוש ברוך הוא, ויש לי אקדח. משתדלים לעבוד חכם ולהיות דרוכים. השליחות גדולה מהפחד".

המלחמה על הקרקע: רגבים והאסטרטגיה הפלסטינית

אם גרונר הוא הבלש, הרי שאברהם בנימין מתנועת "רגבים" הוא האסטרטג. בנימין, שהגיע לתנועה לאחר שנים של עבודה סוציאלית ועיתונאית, מנהל היום את מחלקת המחקר של הארגון – גוף שהפך לאימת הבנייה הלא חוקית הערבית במדינת ישראל.

"הכל התחיל מפנייה של בצלאל סמוטריץ', שהיה אז מנהל התנועה," מספר בנימין ל'המחדש'. "הוא הבין שאי אפשר רק לצעוק 'גונבים לנו את האדמה', צריך להוכיח את זה מדעית. הקמנו מחלקת מחקר שמתעסקת בניטור, במיפוי וניתוח של מגמות. אנחנו מסתכלים למציאות בעיניים, גם כשהיא לא נעימה. אנחנו מצביעים על הבעיות בצורה מקצועית ורוחבית ומציעים פתרונות פרקטיים לממשלה".

בנימין מתאר בראיון ל'המחדש' את "תוכנית פיאד" – המהלך הגיאו-אסטרטגי של הרשות הפלסטינית להשתלטות על שטחי C. "הם פשוט העתיקו את השיטות של התנועה הציונית מלפני קום המדינה. הם קובעים עובדות בשטח דרך בנייה לא חוקית מאסיבית, פריצת דרכים וחקלאות פולשת. מי שנוסע בכביש 6 רואה חומה ולא מבין שמעבר לה נבנית מדינה פלסטינית דה-פקטו שתחנוק את מרכז הארץ. בירושלים, מרחק נגיעה משכונות חרדיות צפופות, יש שוטרים פלסטינים חמושים ששולטים על הצירים. זה איום אסטרטגי ממשי".

הוא רואה בשינוי הפוליטי האחרון הישג כביר של שנות פעילותן של תנועות כמו רגבים. "העובדה שמייסד התנועה הוא היום שר במשרד הביטחון ובקבינט היא דרמטית. סוף סוף יש מי שמבין את השפה שלנו. גם בנגב חל שינוי. הגענו למצב מטורף של 100,000 מבנים לא חוקיים, אבל השנה, בזכות השרים בן גביר ושיקלי, אנחנו רואים אכיפה חסרת תקדים. המדינה התחילה להחזיר לעצמה את המשילות".

אחת הנקודות הכי בוערות שבנימין מעלה בשיחה עם 'המחדש' היא חשיבותה של החלטת הקבינט שקידמו השרים כץ וסמוטריץ'. "במשך שנים, הרשות הפלסטינית בנתה מבנים שחולשים על כביש 60 ועל צירי תנועה מרכזיים בגוש עציון ובתקוע. לפי החוק הבינלאומי וההסכמים, אסור לבנות במרחק של 150 מטר מהציר, אבל הם צפצפו על זה והמערכת שתקה. היום, בפעם הראשונה, יש אישור לאכוף ולהרוס מבנים מסוכנים גם בשטחי A ו-B אם יש בהם סכנה ביטחונית. זה שינוי תודעתי עצום".

עבודת המחקר של רגבים דורשת סבלנות של צורף. "אנחנו משתמשים ברחפנים, במפות לוויין ובסיורים רגליים. רכזי השטח שלנו הם אנשים שמכירים כל סלע וכל ואדי ביהודה ושומרון. הם יודעים להבחין בין אוהל תמים לבין התחלה של מאחז פלסטיני אסטרטגי. המידע הזה חיוני לצבא, שלפעמים בגלל עומס אירועים מפספס את ה'זחילה' של האויב על הקרקע".

בנימין מסיים באזהרה לקוראי 'המחדש': "7 באוקטובר לימד אותנו שמי שלא נוכח בשטח – הוואקום שלו יתמלא באויבים. המאבק על הקרקע ביו"ש הוא לא רק עניין של נוף או היסטוריה, הוא עניין של ביטחון קיומי לכפר סבא, לנתניה ולירושלים. אם אנחנו לא נהיה שם, הם יהיו שם – עם נשק".

יאיר הראל בן ברוך – השומר בשטח סמוך לחוליות הטרור

אם אלחנן ואברהם פועלים מהמשרדים ומהמקלדות, יאיר הראל בן ברוך הוא האיש שבקצה החנית. יאיר גדל ב"חוות יאיר", יישוב שהוריו הקימו במו ידיהם לפני רבע מאה. "ההתיישבות זורמת לי בדם," הוא מספר ל'המחדש' בשקט שמאפיין אנשים שראו הכל. "אבל ככל שהיישוב גדל והתברגן, הרגשתי שאני חייב לחזור לחזית, למקום שבו האדמה עוד לא נכבשה".

לפני שמונה חודשים, בעיצומה של תקופה ביטחונית סוערת, הוא החליט לעשות מעשה. יחד עם אשתו וילדיו הקטנים, הוא עלה להקים חווה חדשה באזור חלחול, מצפון לחברון. "הטריגר היה הפיגוע בצומת הגוש בו נרצח שליו זבולוני הי"ד," הוא משחזר בכאב ניכר. "הסתכלתי על המפה והבנתי שיש חלל עצום בין צומת הגוש לחברון. קילומטרים של כביש 60 שבהם אין אפילו יהודי אחד, רק כפרים ערביים עוינים. הרגשתי שהקב"ה קורא לי למלא את הוואקום הזה".

שליו זבולוני הי"ד

יאיר מסביר ל'המחדש' את ההבנה הביטחונית שמאחורי החוות: "אנשים חושבים שאנחנו שם בשביל המרעה, אבל המרעה הוא רק הכלי. הנוכחות האזרחית היהודית היא זו שמאלצת את הצבא להיות דרוך. בעזה הם התאמנו מאחורי גדרות כי לא היו שם יהודים שיפריעו להם לראות את האמת. כאן, כשאני נמצא בשטח, אני רואה כל תנועה חשודה. אני החוצץ".

הוא מתאר את המיקום הגיאוגרפי של החווה שלו כנקודה אסטרטגית. "אנחנו יושבים בין הכפר בית אומר לבין הכביש הראשי. פעם, מחבל היה יכול לצאת מהבית, ללכת מאה מטר ולזרוק מטען על אוטובוס. היום, הוא יודע שיש שם חווה. יש שם אנשים ערניים, יש שם כלבים, יש שם נשק. הוא לא יכול לפעול בחופשיות. הנוכחות שלנו שומרת על אלפי המשפחות שנוסעות ביום ובלילה בכביש 60".

החיים בחווה אינם פיקניק. יאיר מספר ל'המחדש' על החודשים הראשונים: "היו עשרות התקפות. עשרות ערבים היו מגיעים, זורקים אבנים, מנסים להפחיד. בתקופה הראשונה המשפחה לא הייתה איתי, היינו רק אני וכמה בחורים. עמדנו איתנים. לא נסוגנו סנטימטר. ברגע שהם הבינו שאנחנו כאן כדי להישאר, השקט התחיל לחזור. היום יחסית רגוע, אבל הדריכות היא תמידית".

גם יאיר שותף לחשש הכבד מהרשות הפלסטינית. "זו רשות טרור לכל דבר," הוא אומר בנחרצות. "הפיגוע שבו נרצח שלב בוצע על ידי שוטרים פלסטינים. הם מתאמנים כצבא לכל דבר. יש להם נשקים איכותיים, מדים ומוטיבציה גבוהה. אסור לנו להשלות את עצמנו שהם הפרטנר שלנו לשקט. השקט מושג רק כשאנחנו חזקים יותר ונוכחים יותר".

על הקשר עם החיילים בשטח, יש לו רק מילים חמות. "החיילים במילואים ובסדיר הם אחים שלנו. הם מבינים מצוין את החשיבות של מה שאנחנו עושים. לפעמים בדרגים הגבוהים, אלו שיושבים במשרדים ממוזגים, יש פוליטיקה שמפריעה, אבל בשטח – אנחנו יד אחת. הצבא יודע שהחווה שלי היא מוצב קדמי שמונע אינספור אירועים עוד לפני שהם מתחילים".

קול הקורא מן ההר

שלושת המרואיינים שלנו – אלחנן גרונר, אברהם בנימין ויאיר הראל בן ברוך – הם הפנים של דור שלא מוכן יותר לעצום עיניים. דרך המקלדת החודרת של 'הקול היהודי', דרך המחקר המדויק של 'רגבים' ודרך המחרשה והנשק של החוות ביהודה, הם משרטטים תמונה מפוכחת ואמיצה.

הם לא מבקשים פרסים ולא הכרה רשמית. הם מבקשים רק דבר אחד: שהציבור בישראל יתעורר ויבין שהמערכה על יהודה ושומרון היא המערכה על הבית של כולנו. כפי שסיכם זאת יאיר בשיחתנו ל'המחדש': "השקט שאנשים מרגישים בערב כשהם חוזרים לביתם בבני ברק או בפתח תקווה, מתחיל כאן, על הגבעה הנידחת הזו בחלחול. אנחנו נמשיך לעמוד כאן, כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת".

ביציאה מהרי יהודה, כשאורות היישובים היהודיים מתחילים לנצנץ מול אורות הכפרים הערביים, קשה שלא לחוש את עוצמת השליחות של האנשים הללו. הם השכפ"ץ האנושי של המדינה, הערניים שבשטח, אלו שוויתרו על הנוחות הפרטית שלהם כדי להבטיח שכולנו נוכל לישון קצת יותר בשקט.

השמש נטתה לשקוע מעל גבול איראן-עיראק, וצבעה את השמיים המדבריים בגוונים עזים של אדום וזהב. בתוך המסגד המקומי המפואר בצד האיראני של הגבול , עמד צעיר בעל חזות חרדית מובהקת, שפאותיו התבדרו קלות באוויר. הצעיר הזה, אבי גולד, כיום בן 34 , מיהר באותם רגעים דרמטיים לקפל את רצועות התפילין שלו בדבקות. קולו של המואזין פילח לפתע את האוויר השקט. הוא ידע שעליו להזדרז ולצאת. המאמינים המוסלמים החלו לנהור פנימה לקראת התפילה. חברו המוסלמי העיראקי, שליווה אותו במסע, עמד בחוץ וביקש מהמקומיים להמתין בסבלנות. "יש פה יהודי מישראל שמתפלל, תנו לו דקה לסיים," הכריז החבר באוזניהם.

גולד איבד את הריכוז באחת. הוא יצא החוצה כעבור דקה קצרה, בטוח שאת פניו יקבל המון זועם האוחז בסכינים שלופות ומקלות. אלא שאז, התרחש הבלתי יאומן. האנשים שעמדו בחוץ לא אחזו בכלי נשק, אלא בשקיות עמוסות כל טוב. הם רוקנו את החנויות מסביב ורכשו ממתקים, פחיות שתייה ושלל מתנות. הם קפצו עליו, חיבקו אותו ודמעות זלגו מעיניהם. "תיקחו את זה מתנה לישראל, לעם שלכם," הם התחננו בפניו בקול חנוק. "תגידו להם שאנחנו לא שונאים אותם, אנחנו לא מאמינים לתקשורת. פה זה הבית שלכם, פה גדלתם, מפה באתם, תחזרו לפה". באותו רגע, גולד מצא את עצמו רועד ובוכה מרוב התרגשות עמוקה, ידיו עמוסות בשקיות שלא יכול היה לשאת לבדו. התקשורת המקומית, מלווה בעיתונאים וראש הכפר, אף הגיעה לתעד את הפלא במצלמותיהם: שני יהודים מסתובבים בחופשיות בכפר איראני.

בריאיון החג המיוחד שאנו מקיימים כאן ב'המחדש', מצטיירת דמותו של איש צללים מתעתע שחי חיים כפולים. גולד שבר שיא רשמי כשהפך לישראלי שטייל בהכי הרבה מדינות – 158 במספר. הוא מכיר היטב את כל המטיילים הישראלים האחרים שחורשים את הגלובוס, ומתעדכן עמם. אך למרבה הפלא, מסלול חייו לא רמז על הבאות, ותחילת דרכו הייתה נורמטיבית לחלוטין. כנער חרדי שסיים את לימודיו בישיבה בגיל 18 , הוא לא תכנן כלל לטייל בעולם. למעשה, החוץ הפחיד אותו עד אימה והעולם לא עורר בו שום עניין.

מהישיבה לעולם: הילד שפחד מחו"ל

נקודת המפנה התרחשה כאשר חבר שכנע אותו להצטרף אליו לטיול קברי צדיקים באומן שבאירופה בגיל 18. "גיליתי שהעולם הוא יפה ונחמד," הוא משחזר בגילוי לב. האסימון נפל והוא הבין שהעולם יכול להיות חוויה אתגרית. זמן קצר לאחר מכן, הוא יצא לטיול העצמאי הראשון שלו ללא הוריו ומשפחתו. הוא טס לאנגליה, ומשם חצה את אירופה ברכב בואכה אומן. החיידק דבק בו. הוא החל לעבוד, יצא לגיחות קצרות מראשון עד שני, ולבסוף, לאחר כשנתיים או שלוש, התפטר מעבודתו לחלוטין. כיום, הוא שוהה בחו"ל בממוצע מדהים של כמעט 320 ימים בשנה. באופן טבעי, הוא "סימן וי" קודם כל על היעדים הקלאסיים שכל ישראלי עושה באירופה וארצות הברית , אך נפשו משכה אותו אל מעבר לקווי האויב.

ירדן: המסע הראשון אל האויב

הטבילה הראשונה באש התרחשה לפני כעשור וחצי. ירדן ומצרים נחשבו באותם ימים ליעדים מסוכנים מאוד עבור ישראלים, ואנשים כמעט ולא ביקרו שם. חבר אמריקאי מהישיבה נזקק לחדש את אשרת השהייה שלו, ויזת הסטודנט או התייר, בעזרת יציאה לחו"ל, והציע לקפוץ מעבר לגבול כדי לזכות בעוד כמה חודשים בארץ. במסוף הגבול הסמוך לבית שאן, המתינו להם נציגים ממשלתיים שהזהירו את מעט הישראלים שעברו שם (אחד בכמה שעות) כי הם מפקירים את חייהם וכי מדובר בסכנת נפשות של ממש ובמעשה שאינו בטיחותי, למרות שהוא מוגדר כחוקי. גולד חשב להישאר קרוב לגבול ולא להתרחק, אך השניים הרחיקו עד לעיר עמאן, בילו שם יום אחד וחזרו ארצה שלמים. באותו טיול הוא הקפיד שלא לחבוש כיפה ולא לחשוף את זהותו כיהודי ישראלי, ולכן לא חש בסכנה מיוחדת. "היה כל כך נחמד שבא לי לנסוע שוב פעם לירדן," הוא הרהר לעצמו עם חזרתו.

וכך אכן קרה. כעבור כחודש, חזר אבי גולד לירדן עם חברים נוספים. הפעם, התסריט היה שונה לחלוטין. הם הצליחו להתחבר למשפחה מקומית, חמולה גדולה ועוצמתית שהתגוררה בשכונות היוקרה הסמוכות לארמונו של המלך. הם התארחו בביתם במשך כמעט חודש ימים. המארחים סיפקו להם הכל: אוכל, רכב, כסף לנסיעות – הכל בחינם ובמאור פנים, בתחילה, הסוו גולד וחבריו את מוצאם וטענו כי הם תיירים מאירופה.

באותה תקופה מתוחה שלפני חשיפת הסוד, תפריטו של גולד הסתכם בלחם, מים ופירות בלבד, באמתלה שהוא פשוט אוהב את המזון הזה ולא רעב לארוחות הערב העשירות שהכינו. אולם, לאחר כשבוע, כשהחיבור הפך לחזק ועמוק והוביל לשיחות נפש אישיות אל תוך הלילה , הייסורים על השקר גברו עליו. הוא ידע שלמשפחה המארחת יש קרובים פלסטינים ברשות , אך השיתוף העמוק שנוצר ביניהם גרם לו להרגיש כי הסתרת האמת שורפת את נשמתו.

גולד, שהיה אז רק בן 19, אזר אומץ ופנה לאחד הבחורים במשפחה. "אנחנו מישראל," הוא הטיל את הפצצה ללא התראה מוקדמת. הבחור ההמום סירב להאמין למשמע אוזניו. "אנחנו יודעים שהישראלים הם אנשים רוצחים, לא ייתכן שאתה בן אדם כל כך טוב ונחמד מישראל," טען בתוקף. גולד לא מצמץ ושלף מיד את דרכונו הישראלי, מעלה לו את הדופק. הבחור פער את פיו בהלם ורץ לספר לאימו. הדקות שחלפו עד שובה של המשפחה, שניסתה לעכל את המידע, נדמו כנצח. בסופן, המשפחה קיבלה אותם בהערצה מוחלטת: "אתם אנשים כל כך טובים, זה מוזר לנו שאתם כל כך נכבדים ואתם יהודים מישראל". הקשר ביניהם העמיק אף יותר בשל החשיפה הרגישה, והמשפחה סיפקה להם רכב וכסף לקניות.

בעקבות הגילוי, החמולה המקומית, שקולה נחשב כהכרעה שאין להתנגד לה, ארגנה מסיבת קבלת פנים ענקית לכל תושבי השכונה כדי לחגוג את נוכחותם של הישראלים בבית. גולד, שחשש בתחילה מתגובת השכנים, צפה בנדהם כיצד הם הפכו את הפתח למרחב של אווירה ומסיבה, תוך תליית אורות ונרות על העצים בכבישים. מאותו רגע, הוא התהלך בחופשיות עם פאותיו בחוץ , סיפר להם מה מותר ומה אסור לו לאכול, וזכה לארוחות נדיבות שכללו פירות, ירקות ולחמים נקיים. בשעת בוקר מוקדמת, בעוד מארחיו מתפללים במסורת האסלאם, עמד גולד בביתם והתפלל שחרית מתוך סידור.

סוריה: מניין היסטורי ומתנה ליהודי האחרון

קפיצה קטנה קדימה בזמן, ואנו מלווים את גולד בראיון המיחוד ל'המחדש' היישר אל לב המאפליה: סוריה. הוא הצטרף למשלחת רשמית מטעם הממשלה הסורית שסיירה באתרים יהודיים, כגון בתי כנסת. בחיק המשלחת, הוא צעד ברחובות בראש מורם, חובש כיפה על ראשו, תחת אבטחה כבדה. אולם, הדם ההרפתקני זרם בעורקיו ולא נתן לו מנוח. באחד הימים, הוא חמק והצליח להיפרד מהמשלחת והגיבוי הביטחוני שלה, ונכנס בגפו, ללא סממנים יהודיים בולטים, לאזורי הקרבות העקובים מדם בין מוסלמים לנוצרים.

מולו ניצבו חומותיו האכזריות של כלא סיידנאיא, המפורסם לשמצה, המוכר גם כ"כלא העינויים". בעקבות ההפיכה ומעבר השליטה לידיו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני , נחשפו זוועות המקום לעיני התקשורת, שבו נקברו אסירים בעודם בחיים במעבה האדמה, כשמעט בוץ נפתח מעליהם מידי יום רק כדי לדחוף להם צינור הזנה לפיהם, או אסירים שנתלו חיים על הקירות. גולד לא הצליח לרדת אל המעמקים הנסתרים מתחת לאדמה של הכלא כדי לראות אסירים חיים, אך עצם הנוכחות במקום הילכה עליו אימים.

משם, המשיך לצעוד לכפר נוצרי סמוך, שעטה על עצמו מחסומים וצלבים מפחד פלישה מוסלמית. התושבים, שבחנו אותו בחשדנות כשנכנס סתם כך, דרשו לדעת אם הוא מוסלמי, ואיימו לירות בו אם כן. "אני לא מוסלמי," השיב גולד בשלווה. "אה, אז אתה נוצרי?" הם שאלו. "לא, אני יהודי מישראל," פסק. לתדהמתו, השנאה היוקדת שציפה למצוא התחלפה בשמחה. התושבים חגגו את בואו, מבהירים כי המח המורעל נגד ישראל והשנאה כלפיה קיימים רק בתקשורת. תרחיש זה חזר על עצמו גם בשווקים התוססים של דמשק. כשהוא בלבוש המסווה את זהותו במטרה לא למשוך תשומת לב, קנה גולד מזכרות ופרט כסף. כשנשאל למוצאו, הכריז ללא מורא: "אני יהודי מישראל, שכן שלכם". כולם, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו אותו באהבה ושמחו.

הסיבה לביטחון העצמי הזה נטועה בהיכרותו עם היהודי האחרון שנותר בדמשק, גבר מקומי המתהלך בגאון עם זהותו ושמו מפורסם בקרב כולם. גולד הבין שאם הוא מטייל עם אותו יהודי ללא כל בעיה, גם הוא יכול להצהיר על יהדותו. הוא מציין בפנינו ב'המחדש' כי העם הסורי הפשוט והמקומיים ברחוב מייחלים לשלום ולנורמליזציה עם ישראל, ומעדיפים לראות את חיילי צה"ל ברחובות מאשר את שלטון האימה של אסד או ג'ולאני, שטבחו ללא רחם באוכלוסייה ונמאס להם מהרצח. "הם רק רוצים לחיות, ללכת לעבודה, לאכול ולשלוח את הילדים לבית הספר, והמנהיגים שלהם עשרות שנים לא נותנים להם את האופציה," הוא מסביר, ומוסיף כי בעקבות עזרת ישראל לדרוזים ולאוכלוסיות אחרות שניבטה מהמסכים, התושבים החלו לפקפק בשקרי התקשורת ורואים בנו שכן טוב. גם העובדה שטייל שם בזמן מלחמה לא השפיעה לרעה על היחס החיובי.

רגע מצמרר ומרגש במיוחד במסע זה נרשם כאשר גולד, שידע כי הוא מגיע לקראת תקופת החגים, העניק ליהודי האחרון, בכור סימנטוב שופר במתנה. בכור סימנטוב המסורתי, שעד לפני עשרים שנה עוד התפלל בבית כנסת במניין סורי, ומקפיד גם כיום על הדלקת נרות חנוכה וקשר עם אחיו בישראל ובאמריקה, פרץ בהתרגשות עזה למראה המתנה. המשלחת אף זכתה לקיים את המניין הראשון מזה שנים בבית הכנסת הסגור, המסוגר והמאובק, המוגדר כאתר מורשת שרק הממשלה יכולה לפתוח. הם הוציאו ספרי תורה מהאוסף שבמקום, קיימו קריאת התורה בימי שני וחמישי, והתפללו על קברו של רבי חיים ויטאל.

אכזבה בביירות: "זה נראה כמו חיפה או יוון"

התחנה הבאה במסע של גולד, היישר מדמשק באמצעות מונית, הייתה העיר ביירות שבלבנון. לפני הנסיעה, הוא שלח "פיקסרים" (אנשי שטח) כדוגמת חברו למסע, לבדוק את מצב הגבולות בנפרד. הבשורות שקיבל לא היו מעודדות בלשון המעטה: פניו ושמו היו מוכרים לבקרי הגבול ולשוטרים עקב הראיונות הרבים שהעניק לתקשורת המקומית. הפחד פיעם בו, אך בכוח התפילות ותושייה מבריקה, הוא צלח את המעבר המאיים. כשהגיע למסוף, גרם לנהג המונית שלו להטריד, לחפור ולעצבן קצת את השוטרים, מה שהסיח את דעתם וגרם להם להחתים את הדרכון מבלי להעיף מבט בפניו של גולד, שישב בצד.

האימה האמיתית, כך סבר, תמתין לו מעבר לגבול – בשטחי השליטה המוחלטת והטרור של ארגון חיזבאללה. להפתעתו, הדרך עברה בצורה חלקה להפליא, ללא מחסומים או בעיות מצד חיזבאללה. הוא ידע שבמקרה הצורך יוכל להתמזג עם הסביבה כשהוא מסתיר את פאותיו תחת כובע שמש, נראה בעיני עצמו "יותר ערבי מהמקומיים," מספר ל'המחדש' וכך יעבור כל מחסום בקלות.

אלא שביירות, שבה חגג את ביקורו במדינה ה-150, זימנה לו את האכזבה הגדולה ביותר בחייו ו"הפתיעה אותו לרעה". חמש עשרה שנים הוא חלם וחשש מהרגע בו ימתח את החבל וידרוך על אדמת לבנון (שנחשבה בעיניו לחתימת מוות), צופה להיתקל באווירת מלחמה, מתח וכאוס מחיזבאללה כפי שמוצג בתקשורת. בפועל, הרחובות הרגישו לו בדיוק כמו הכבישים והנופים של העיר חיפה, אתונה או לרנקה שבקפריסין. הוא שמע שם בעיקר שפות אירופאיות, כדוגמת צרפתית, ולא ערבית זועמת. מותגים אירופאיים התנוססו מכל עבר, ואווירת האסלאם נראתה כלא קיימת, בניגוד מוחלט לציפיות. עבור קוראי 'המחדש', הוא מתאר את הדיסוננס והבאסה שחווה כמטייל שחיפש אקשן עבור חבריו. למעט צילום של דגל לבנון כדי להוכיח שדרך שם, לא היה לו שום תוכן מעניין לצלם, בניגוד לאלף התמונות ששמר באלבום מסוריה.

אפילו הסיור הרכוב ברובע הדאחייה, מעוז חיזבאללה הידוע לשמצה, עבר בצורה מחשידה. תושבי ביירות, כך התברר לו, פוחדים להתקרב לאזור הקטן והקיצוני הזה של טרור, ואין להם חברים שם, בדיוק כפי שחילוני מהסס לעבור בשכונת מאה שערים בירושלים. נהג המונית שלו הרגיש לא בנוח לאורך הנסיעה בדאחייה, שכן זו הייתה כנראה הפעם הראשונה שלו שם, ופחד להביע דעה או לדבר על הארגון. גולד, שהבחין באנשים רגילים ללא מכונות ירייה ברחובות , הגיע עם המונית עד לנקודת החיסול וההריסות של חסן נסראללה. הפחד שיתק אותו מלצאת ולצלם את הבורות והפיצוצים מחשש שיבלוט באופן קיצוני, והוא נאלץ להסתפק בהתבוננות מבעד לחלון הרכב.

אך הדרמה האמיתית והאלימה בלבנון התפוצצה דווקא לאחר שעזב את גבולותיה. גולד פרסם סרטון שלו שבו הוא מדבר בעברית על רקע הנמל של ביירות. הסרטון הפך לוויראלי בתקשורת הלבנונית, הצית את חמתו של ארגון חיזבאללה ומחבלים מקומיים, והוביל למצוד טלפוני של ממש. מחבלי הארגון איתרו את פרטיו האישיים, פרסמו את מספר הדרכון שלו, מועדי הכניסה והיציאה ושם המלון שבו ישן, במטרה להפחיד אותו ולחשוף אותו לפגיעה פיזית אם ייתפס בעתיד.

לדאבונו של גולד, בעל הניסיון, זהו אינו אירוע חריג; תרחישים דומים של רדיפה תקשורתית אירעו לו גם בבגדד שבעיראק, תוניסיה, מצרים ואפילו באפגניסטן, שם זכה להיות האורח הראשון של שלטון הטאליבן יחד עם חברו בסתר, וסודו נחשף רק לאחר עזיבתם. למרות כל זאת, גולד שומר על אופטימיות נדירה: הוא מאמין שהקב"ה מסדר הכל לטובת היהודים בסופו של דבר, ומציין כי ממשלת לבנון מאותתת לאחרונה לממשלת ישראל שהיא בצד שלנו ומעוניינת להיפטר מחיזבאללה, מה שאולי יוביל להסכם שלום שיאפשר לו בעתיד הרחוק לחזור למדינה עם דגלי ישראל.

העימות בקהיר: כיצד הפך שונא ישראל לאוהד?

הכישרון של גולד לשרוד טמון לא רק ביכולת ההסוואה שלו, אלא גם ביכולת פנומנלית להנדס תודעה ולשכנע. את טבילת האש הראשונה שלו ב"הסברה" ביצע בקהיר שבמצרים בהיותו כבן 20 בלבד. שם פגש אדם מקומי ששנאת ישראל יוקדת בעיניו ושמסוגל לרצוח. "אם הוא היה יודע בתחילת השיחה שאני ישראלי, כנראה שהוא היה דוקר והורג אותי מיד," מודה גולד בפשטות.

המצרי הקיצוני הציג בפניו סרטון מזעזע שבו חייל צה"ל יורה באישה פלסטינית, ומנה בפניו את פשעי המלחמה של ישראל והיותם "נאצים" הרוצחים נשים וילדים חפים מפשע. במקום להיכנע לפחד, גולד הצליח לשלוף במקרה ממכשירו את הסרטון המלא, שטרם נחתך על ידי מכונת התעמולה, ובו נראית בבירור האישה כשהיא מגיעה ומסתערת על החייל עם סכין שלופה במטרה לדקור אותו. המצרי נותר בהלם מוחלט למראה האמת.

גולד הכה בברזל בעודו חם. הוא הסביר לאיש שלא כל מה שרואים הוא האמת המלאה ושיש רקע. תחילה, הציג את עצמו כתייר מאמריקה הבקיא בעובדות, אך מיד לאחר מכן חשף את זהותו: "אני לא אמריקאי, אני יהודי ישראלי שנמצא במרחק נסיעת אוטובוס מהבית שלך," אמר לו אבי. המצרי איבד את המילים למספר דקות ארוכות מרוב תדהמה. גולד הסביר לו בחדות שכשם שהתקשורת מציגה מוסלמים וערבים כמחבלים ורוצחים – עובדה שהמצרי התנער ממנה בתוקף וטען שזה לא נכון – כך התקשורת הערבית מסלפת את המציאות לגבי הישראלים.

האסימון של המקומי נפל והוא הבין את הקיצוניות העיוורת. גולד, בשיא התעוזה, אמר לו: "ברוך הבא למועדון," ודרש ממנו "פיצוי" הולם על כוונתו המקורית להורגו מוקדם יותר בשיחה. הפיצוי שביקש לא היה כסף או מתנות, אלא התחייבות אישית להפיץ את האמת בקרב חבריו וקהילתו, ולהסביר להם שלא כל מה שאומרים בתקשורת הוא אמת. המצרי הבטיח, וגולד חזר מטיולו כשהוא לא חווה אפילו טיפת פחד לאורך כל האירוע המסוכן, בטוח שיוכל לשנות כל דעה של שונא ישראל.

המוות בעיניים: דווקא בדרום אפריקה הידידותית

עם זאת, רגע האימה המצמרר והמפחיד ביותר שחווה במסעותיו לא אירע בלב מדינה מוסלמית עוינת, אלא דווקא באחת המדינות המתוירות ביותר – דרום אפריקה. גולד מגדיר אותה כמדינה הגזענית ביותר שבה ביקר, במיוחד בערים הבעייתיות כגון יוהנסבורג וקייפטאון. "כמה שצבע העור שלך יותר לבן, אתה קורבן גדול יותר בלילה. בן אדם שחור יהרוג בן אדם לבן," הוא מסביר לקוראי 'המחדש', ומציין כי ביום הכל מתנהל על מי מנוחות והמטיילים נהנים מאטרקציות.

באחד מטיוליו הראשונים לשם, בו עדיין היה חסר ניסיון לילי, תקלה קטנה בלוח הזמנים גרמה לסיור לגלוש אל תוך החושך, בניגוד לשיעורי הבית שעשה. הוא מצא את עצמו יחד עם חבריו על רכבת לילה מסוכנת במקומות בעייתיים, כאשר כנופיות של שודדים חמושים עלו וירדו בכל תחנה, בוחנים את קורבנותיהם הפוטנציאליים ומעדכנים לקראת השוד את חבריהם בתחנה הבאה. גולד הלבן והבולט, שנשא תיק מלא בדרכונים וכסף, ראה את המוות מול עיניו במשך שעה ארוכה של פחד. הוא ידע בוודאות שהשודדים הללו לא רואים בעיניים, ולא יהססו לדפוק כדור בראשו רק כדי לגנוב את נעליו, מכשיר הטלפון שלו או הארנק, מבלי אפילו לריב איתו.

ברגע של תושייה בין התחנות, כשהשודדים לא נכחו בקרון, הוא לחץ על כפתור החירום והזעיק עזרה טלפונית. לתא הקרון נכנס איש ביטחון מקומי ענק ממדים וכבד, חמוש מכף רגל ועד ראש. "גורילה שכל רגל שלו בגודל הבטן שלי, בגובה כפול ממני," מתאר גולד את המחזה המפחיד. אלא שהופעתו המאיימת של השומר רק הגבירה את החרדה: גולד לא ידע אם מדובר במושיע שלו שמגיע לשמור עליו, או בראש השודדים בעצמו שבא לעשות את העבודה, ופחד אפילו להביט לעברו ולדבר איתו.

בעודו יושב ברכבת, עצם גולד את עיניו, קרא "שמע ישראל" והתחנן ממעמקי ליבו בפני הבורא: "השם תענייני, תעשה את זה מהר שלא ייקח זמן ולא יכאב". הסיוט הממושך לא תם גם כשירד מהרכבת בתחנה שורצת, הומלסים ושודדים מסוממים. המאבטח עזב אותו, וגולד נאלץ לצעוד 20 דקות בחשכה מוחלטת ובשכונה מסוכנת עד לרכבו שחנה הרחק משם, ונמצא באורח פלא בשלמותו. משברון הלב והפחד העמוק, בניגוד גמור לציפיות מהמדינות המוסלמיות, זהו הרגע היחיד בחייו בו הודה להשם מפורשות על כך שהמוות לא לקח אותו.

ההסתננות לאיראן: תפילה במסגד והדרמה שהתפוגגה

ההרפתקאות של גולד הובילו אותו לא פעם למשחקי חתול ועכבר עם שלטונות זרים. הוא ביקר בעיראק פעמים רבות, כשהוא לא מסתיר את יהדותו ונוהג להתהלך ברחובותיה בכיפה ופאות בגלוי. כך קרה שבאחד מביקוריו, חבר מוסלמי עיראקי שאירח אותו והיה מודע למוצאו, הציע לו, תוך כדי ארוחת בוקר של ביצה קשה, לנסוע לאיראן במכונית, ולהסתנן למדינה דרך פרצה מוכרת בגבול (המשמשת לרוב להברחות סחורות). גולד זרם עם ההצעה. הרעיון היה פשוט: חציית השטח הענק ללא ויזה, תוך הימנעות מהגעה למחסומים הפנימיים המובילים לטהרן, שם נבדקות תעודות מזהות על ידי שתי הממשלות המודעות לפרצה.

גולד שהה פיזית בשטח איראן (אך לא מחשיב אותה כאחת מ-154 המדינות שביקר), כשהוא חובש את כיפתו ופאותיו כפי שהוא מתלבש בישראל, עוצר טרמפים וזוכה לקבלת פנים אוהדת. האהדה הציבורית כלפיו נבעה, לדבריו, מהאויב המשותף לעם האיראני ולישראלים – ממשלת איראן – עד כדי כך ששוטרים ומשמרות איראניים ביקשו להצטלם לסלפי עם התייר היהודי הישראלי החובש פאות. באותו בוקר שבו חצו את הגבול, הזדקק גולד להניח תפילין ולהתפלל שחרית. חברו המוסלמי לקח אותו למסגד מעבר לגבול האיראני, ואף הצטרף לתפילה מתוך תחושת שייכות. שם, כאמור בתחילת דברינו, נתקל גולד במטר המתנות המרגש מהמוסלמים בכפר.

אולם, טיולו האחרון לעיראק עלה לו ביוקר רב, ומאז הוא מנוע לחלוטין מלחזור לאזור ונשרף שם. במהלך שהותו שם, העלה סרטון שלו מדבר בעברית מכיכר תחריר שבבגדד. הסרטון הפך לוויראלי בתוך שעתיים בלבד, והצית טירוף מערכות וטלפונים. מיליציות פרו-איראניות שטפו את הרחובות בחיפוש אחריו, כשהם מחזיקים בתמונות ענק שלו, חוסמים כבישים במרחק שלושה רחובות והופכים בתי מלון בניסיון לאתר ולחטוף אותו.

מה שהמחבלים לא ידעו הוא שבאותה העת, גולד כבר ישב בבטחה בביתו בישראל, רחוק מהסכנה. אדם חשוד וידוע כבעייתי פנה אליו בהודעה וניסה לחלץ ממנו את מיקומו הנוכחי, באמתלה שהוא רוצה לבוא לסגור איתו במלון. גולד, שרצה לבחון את האינטואיציה העמוקה והחוש המטורף שפיתח לזיהוי סכנות (שהוא בודק ב-101 אחוזים), מסר לו שם של מלון פיקטיבי והציע שייפגשו בלובי.

זמן קצר לאחר מכן, עודכן בבהלה כי כוחות ביטחון רבים פשטו על המלון המדובר, והוכיח את צדקת תחושות הבטן של גולד. מאז ועד היום חלפו כמה שנים, וגולד נמצא על הכוונת, כאשר ארגוני טרור ומדינות המשתפות עמם פעולה מנסים ללכוד ולחטוף אותו מסביב לעולם. מסיבה זו, הוא מקפיד בצעדי מניעה שלא לחשוף את מיקומו בזמן אמת.

"אל תחקו אותי": האזהרה לציבור

גולשי 'המחדש' עלולים לחשוב כי מדובר בהרפתקה קלילה שכל אחד יכול לקפוץ לתוכה, אך גולד, המטייל ומנוסה בתחום כבר שנים ארוכות, מתחנן מפורשות שלא לעשות זאת. הוא אינו מחפש את האדרנלין של הסכנה ואף בורח ממנה, אלא פשוט יודע להתחמק מהאיום בזכות חוש מיוחד שניחן בו, ומבין מתי מסוכן ומתי לא. טעות אחת קטנה, כמו לחשוף את זהותך במדינה אנטישמית כמלזיה עם כיפה ופאות, יכולה לעלות בחיי אדם. הוא יודע לייצר חוויות, אך מזהיר כי חברים שניסו לחקות אותו הוכו וכמעט נרצחו, והוא אינו מעודד את מעשיו לאחרים. "אל תעשו את הדברים המסוכנים שעשיתי כמו לעצור טרמפים עם כיפה באיראן," הוא מתריע על הסכנה העצומה בהליכה בעקבותיו.

האם הוצע לו להיות סוכן מוסד לאור הישגיו הכבירים והנועזים? השאלה הזו עולה כל הזמן מאנשים, בצחוק וברצינות, מספר גולד, אולם הוא דוחה אותה לחלוטין. הכישרון שלו הוא לשרוד ולהגן על עצמו כמטייל בודד, ולא להיות מיועד לדלות מידע ביטחוני כמוטיב של מרגל מקצועי.

לסיום: מה עוד נשאר לכבוש

עתידו של גולד עדיין מלא ביעדים מרתקים והחלומות שלו ברורים: "לכבוש כל מקום שלא הייתי בו". הוא שואף לטוס פיזית לאיראן בצורה רשמית לטיול של חודש או חודשיים, בזמן שהתאפשר. בנוסף, הוא לוטש עיניים אל היבשת האחרונה שחסרה לו ברשימה – אוסטרליה (הוא כבר ביקר באנטארקטיקה), ואל האיים הפסיפיים כידידותיים, כגון טונגה, פפואה גינאה החדשה, סמואה ופיג'י. יתרה מזאת, הוא מודה בגאווה כי נותרו לו עוד כשתיים או שלוש מדינות עוינות מאוד על הכוונת לזמן הקרוב, אך הוא מסרב לחשוף את שמותיהן. "יש לי הפתעות לכל הקוראים," הוא קורץ, ומותיר אותנו המומים ומרותקים מול סיפורו הבלתי נתפס שטרם הסתיים.

רחוב "התורה" בבגדד עיראק

אבי גולד בחצר של ארמון הנשיאות של הטאליבאן באפגניסטן

בתמונה עם לוחמי טאליבן באפגניסטן

ימים ספורים לפני חג הפסח אנו צועדים ברחובות הצפופים של מאה שערים, משב רוח קריר מקדם את פנינו, בדרכינו אל הקודש פנימה אל מעונו של האדמו"ר מקרעטשניף כפר עטה המכונה בפי כל "צינור השפע". מראש כבר הכינו אותנו הגבאים שהאדמו"ר אינו מתראיין כלל, כחלק מהאופי השמרני והקנאי של קרעטשניף מדורי דורות, אך מה שהתחיל כביקור נימוסין הפך די מהרה לשיחה אישית, פתוחה ומרתקת של שעה שלמה, האדמו"ר פתח את סגור ליבו, דיבר בגילוי לב נדיר על עברו, על הדרך הייחודית שהוא סולל עם שילוב נדיר ויחודי שטרם נראה.

דפקנו על דלת העץ הכבדה, גבאי חמור סבר פתח את הדלת, נכנסנו אל החדר הצנוע, הרבי יושב בראש השולחן שוקד על תלמודו לצידו מאפרה עם כמה בדלי סגריות, מול פניו ניצב קלף גדול עליו נכתב בדיו שם הוי"ה, הרבי הרים את עיניו הטהורות וחייך את חיוכו הכובש, והורה להושיב אותנו לצידו סביב השולחן, פתחתי והצגתי את עצמי: אני כבר תקופה ארוכה עוקב ומתעניין במה שקורה פה, בכל העולם עוקבים בסקרנות ופליאה על הבית הזה, קוראינו באתר "המחדש" הם מסלתה ומשמנה של הציבור החרדי, וגם הם רוצים להבין את פשר הדבר המופלא הזה.

הרבי מאיר פנים ומשיב לי: "הייתי רואה הרבה ב'המחדש' בשביל לדעת מה קורה בעולם. זה אתר נקי מאוד, המילה 'המחדש' בעצמה היא שם מחייב, רבי נחמן מברסלב אומר שכל עניין העולם הוא התחדשות, עצם זה שיש אתר שהוא פתוח בסינונים הכי גבוהים, הוא דבר גדול מאוד. זה בעצמו עושה שלאנשים לא יהיה תירוץ ללכת למקומות פסולים, יהי רצון שתצליחו בכל מעשה ידיכם ויהיה לכם הרבה סייעתא דשמיא והצלחה ברוחניות ובגשמיות".

אך רגע לפני שנמשיך בשיחה המרתקת במעונו של האדמו"ר, נעצור לרגע ונביט על מסע חייו המעניין והלא שגרתי של האדמו״ר הצעיר, שהדרך אל ההנהגה לא הייתה סלולה לו מראש, אלא נבנתה נדבך על גבי נדבך, מתוך התמודדויות, נדודים והרבה כאב.

הילדות, העליה לארץ ישראל, וההתקרבות לסבא הגדול

האדמו״ר מקרעטשניף כפר עטה, או בשמו רבי ניסן חיים מרדכי רוזנבוים, נולד בחודש חשוון שנת תשמ״ב בארצות הברית, לאביו, הרה״צ רבי זיידא אליעזר זאב רוזנבוים זצ״ל, ששימש כרב קהילת קרעטשניף בוויליאמסבורג ובהמשך נתמנה לאדמו״ר מקרעטשניף סיגעט, בן לשושלת האדמו"רים לבית נדבורנה, ולאמו, הרבנית פרומט ע״ה, בתו של הרה"ח רבי יחזקאל מרץ זצ״ל.

כבר בשנת תשמ"ד בהיותו בן שנתיים עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, כשגדל הכניסו אותו לתלמוד תורה סאטמאר בעיר, הילדות בירושלים הייתה נקודת ההתחלה של הקשר המיוחד עם סבו, האדמו״ר רבי הרשל׳ה מקרעטשניף רבי צבי הירש רוזנבוים זצ״ל, הקשר הזה הלך והתפתח, כאשר הנכד סופג מסבו הגדול תורה והנהגה, כבר בגיל אחת עשרה, בשנת תשנ״ג, החל לשהות תקופות ממושכות בבית סבו, ובשלב מסוים אף עבר להתגורר אצלו באופן קבע, שנים שהיוו בית יוצר לדמותו המיוחדת.

בגיל שתים עשרה, בשנת תשנ״ד, החל הרבי שליט"א לכתוב חידושי תורה משלו, הוא נבחן תדיר על תורות ששמע מסבו, והתרגל להעמיק בדבריו.

וכעת נשוב אל חדרו של הרבי במאה שערים, הרבי מצביע ברגש על ערימת כתבים עבה שמונחת לפניו ואומר: "את זה אני כתבתי, יש לי הרבה כתבים בבית מכל השנים, כתבתי הרבה, כולל את החידושים של סבא שלי זצ"ל ששימשתי אצלו בקודש 6 שנים".

אני שואל: וזה ייצא לאור?

הרבי משיב: "אני רוצה, אבל זו הרבה עבודה, תמיד ידעתי שיום אחד זה יתפרסם בעולם, אני חולם גם לבנות בניין וישיבה לחסידות, כרגע עוד אין לי מקום של קבע".

היתמות, השבר, והחיים באומן

אך המסלול הבטוח לפתע נקטע, בגיל חמש עשרה, בשנת תשנ״ח לאחר תקופה ממושכת של מחלה קשה, נפטרה אמו מרת פרומט ע"ה, עבורו כנער צעיר היה זה שבר עמוק, הבית התערער, המשפחה התמודדה עם מציאות חדשה, אך הרבי במקום לפנות החוצה פנה פנימה, אלו היו שנים של שתיקה יחסית, של התכנסות, של שקיעה בלימוד ובתפילה כאמצעי להתמודד עם הכאב הרב.

לאחר פטירת אמו המשיך להתגורר אצל סבו, ושם עוצבה תקופת הבחרות שלו, בשנים אלו נהג בסגנון חיים סגפני יחסית, שעות ארוכות של לימוד, התבודדות, ומיעוט בשיחה עם הסביבה, לצד זאת, בגילאי העשרה המאוחרים נסע לתקופות שונות לארצות הברית, שם שהה בקרבת אביו, ובהמשך אף למד תקופה בישיבת “תורת חסד” בלונדון, סביב שנת תש"ס שם נחשף לסגנון לימוד שונה, הרחיב אופקים, ואף העמיק בלימוד ההלכה.

לאחר תקופה זו חזר שוב ושוב לירושלים אל מרכז חייו הרוחני, אל סבו, אך במקביל, הלך והתחזק אצלו תהליך נוסף, פחות שגרתי ביחס לרקע שממנו הגיע: התקרבות לדרכה של חסידות ברסלב, כבר סביב גיל ארבע עשרה החל להיחשף לתורת רבי נחמן, אך בשנים שלאחר מכן הפך הדבר לחלק בלתי נפרד מחייו.

בשנת תש"ע, אף עבר לגור תקופה ממושכת בעיר אומן שבאוקראינה, לצד ציונו הקדוש של רבי נחמן מברסלב זי"ע, במשך כארבע וחצי שנים חי שם בתנאים פשוטים, כמעט בבדידות, והקדיש את זמנו להתבודדות, תפילה ועבודת ה' בדרך יחודית, כאשר התחבר לזרם ה"ננחים" ואף היה מקפץ ומרקד איתם בציון, עבור מי שגדל בבית אדמו״רי מסודר, הייתה זו בחירה חריגה, במשך שנים כינו אותו "הרבי מקרעטשניף ברסלב".

לאחר שנות הנדודים והחיפוש, ולאחר שעבר גירושין, שב בהדרגה לחיים מסודרים יותר, הוא נישא לבת ממשפחה פשוטה מעדות המזרח.

במשך השנים שלאחר מכן פעל בשקט יחסי, הוא לא עמד בראש חצר, לא חיפש להנהיג חצר, אך סביבו תדיר התקבצו מעגל של אנשים שחיפשו את דרכו הססגונית.

נקודת המפנה הגיעה עם פטירת אביו האדמו"ר מקרעטשניף סיגעט זצ"ל בשנה האחרונה בתאריך ב' אלול תשפ״ה, במלאת השבעה להסתלקותו הפתאומית התכנסו החסידים לעצרת חיזוק והתעוררות בבית המדרש זוועהיל בשכונת בית ישראל בירושלים.

בעצרת המספד הכתיר בנו ממלא מקומו את אחיו הצעיר ר' מרדכל'ה לשמש כאדמו"ר מקרעטשניף כפר עטה על שם הישוב כפר עטה שהפך לימים לקרית אתא, אשר שם ששימש סבם האדמו"ר רבי הרשל'ה זצ"ל.

בתחילה היו לא מעט סימני שאלה על המינוי, הן בשל גילו הצעיר יחסית, והן בשל הדרך הלא שגרתית שעבר, אך מה שהתחיל כסוג של בדיחה הפך לדיבור החם ביותר ברחוב החרדי, תוך זמן קצר הטישים של הרבי הטרי הפכו למוקד עליה לרגל מכל קצוות ירושלים ואף מחוצה לה, בחנוכה האחרון נהרו אלפים לצפות ברבי מדליק נרות חנוכה בדבקות עצומה תוך כדי שזועק "ניסים ונפלאות" בבכיות אדירות, לאחר מכן המשיך את המסורת וניגן בכינור כמנהג זקיניו, באחד הימים ערך מעמד הדלקה בישיבת "אורייתא" עם טיש לאחר מכן בהשתתפות אלפים.

בט"ו בשבט ערך את הטיש באוהל של פינסק קרלין בירושלים גם לשם נהרו אלפים לטיש המיוחד.

לאחר מכן יצא הרבי למסע הקודש לארצות הברית שם התקבל בכבוד מלכים על ידי הנגידים בגולה, שיירות רכבים עם סירנות וצ'קלקות הסיעו את הרבי מביקור אחד למשנהו, בטישים שהתקיימו בברוקלין השתתפו אלפים, כאשר רבים הגיעו במיוחד אפילו מלייקווד הרחוקה לחזות בפלא העצום.

בפורים האחרון גם כן ערך טיש פורים רב משתתפים סמוך לצומת בר אילן בירושלים, באמצע טיש פורים אמר הרבי: "דעו לכם, יש כאן מיליוני משתתפים בטיש הזה, אמנם לא את כולם רואים בחוש, אבל הם כאן איתנו", וכשהציבור לא שר מספיק חזק נשכב על רצפת השולחן עד אשר הציבור התעורר, ורק אז ניאות לקום, והשמחה נמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.

ונחזור בחזרה לחדרו של הרבי במאה שערים, אני אוזר אומץ ושואל את הרבי ישירות: באותן שנים שהרבי היה גר באומן, האם הרבי רואה זאת כ'פאשלה' או משהו שמתבייש בו, או שזה חלק מהדרך היחודית של הרבי בחייו? לאחרונה הופצו סרטונים משנים עברו שבהם רואים את הרבי רוקד יחד עם "הננחים" באומן האם הרבי מתחרט על כך?

הרבי שותק לרגע, שולף את חפיסת הסיגריות, ולוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה ועונה בכנות מצמררת: "אני לא מכחיש את זה שהייתי באומן, הרבה 'ננחים' מכירים אותי, כל מי שיש לו עסק או משהו גדול באומן הכיר אותי, כל מה שקשור לאומן באותם שנים אני הייתי בפנים, ואפשר להגיד שאלו היו השנים הכי טובות שלי, חייתי כחמש שנים באומן (משנת תש"ע עד תשע"ד) והייתי שם מעין 'רב'ה', היו לי מניינים וטישים, עכשיו אמרו לי שהוציאו סרטון שלי רוקד בציון עם כיפת 'ננח', לא קרה שום דבר, אני זוכר בדיוק מתי זה אירע, זה היה בהילולא של רבינו, כבר גרתי בארץ והייתי נשוי, לא היו לי ילדים הרבה שנים (סבלתי הרבה בחיים ועברתי לא מעט, כולל גירושין), הייתי שם אצל רבינו, ולפני שהלכתי לרקוד עם כל הננחים הסתפקתי מאוד, אבל אז אמרתי לעצמי: בשביל רבינו אני אעשה את זה.

הרבי מוסיף בהחלטיות: כל סרטון שיוציאו עליי, אין לי בו שום הפתעות, אני זוכר הכל ויודע כל מה שהיה איתי.

אני מקשה: הרבי יגיע לאומן גם בשנה הקרובה?

הרבי משיב: "אני מקווה מאוד, אני נוסע ברציפות כבר 22 שנה לאומן, גם בתקופת הקורונה, כל שנה יש לי שם תפילה וטיש עם כמה חסידים, השנה היה טיש גדול מאוד בלילה השני של ראש השנה, הוא אמנם היה סגור, אבל השתתפו בו מאות איש, לשנה הקרובה כבר יש לי שני מקומות שהציעו לי לעשות בהם את השהות".

קרעטשניף פינת ברסלב

השילוב הזה מעורר פליאה, כיצד מחברים בין אצילות קנאית מוקפדת לבין הדרך הצבעונית והססגונית של ברסלב, וכאן אני שואל: אם רוצים להגדיר את החסידות הזאת של הרבי, האם זה יותר קרעטשניף או יותר ברסלב?

הרבי: "זה המנהגים והנוסח של קרעטשניף, יחד עם התורה של רבינו רבי נחמן מברסלב, אני ברסלב בנשמה. החזון שלי הוא שזו תהיה הנהגה של קרעטשניף עם התורה של ברסלב, החיות שלי זה ברסלב, אני יודע את כל ה'ליקוטי מוהר"ן', למדתי גם את ה'ליקוטי הלכות' וסיימתי שלוש פעמים את כל שמונת הכרכים, "כמו שסבא שלי ינק מתורת 'בעל התניא' למרות שסבא שלו לא 'אחז' מתניא, ועוד שמעתי ממנו שלמד את הספר 'משיבת נפש' בילדותו, כך אני הולך בדרכו, אבל עם תורה משלי שהיא תורת ברסלב, כל דבר ביהדות אני מסתכל על מה שטוב לי, אבל מה שאסור זה לשנות מדרך רבותינו".

אני מנסה להבין: חסידות קרעטשניף ידועה כחסידות קנאית, איך זה מסתדר היום עם הפתיחות והפרסום?

הרבי מבהיר: "אני קנאי" חסידות קרעטשניף הייתה קנאית מאז ומתמיד, עוד לפני סאטמאר, סבא שלי למשל, לא הלך לכותל המערבי משלושה טעמים: א. משום שבשביל לשחרר את הכותל נשפך דם של ישראל. ב. כדי לא לתת כבוד לציונים. ואת הטעם השלישי איני זוכר כרגע, הוא גם מעולם לא לקח תקציבים מהציונים למרות שרצו לתת לו.

"אני עקרונית לא רוצה להתראיין, היום מקיפים אותי הרבה יועצים, שאומרים לי אל תעשה כך כך, זה לא שאני עושה כל מה שהם אומרים, אבל יש לי כלל אם אדם מגיע אליך, תיתן לו."

"הכל יצא משליטה" – ההכתרה בהשתתפות אלפים

העלייה המטאורית של הרבי להנהגה התרחשה בשנה האחרונה, לאחר פטירת אביו זצ"ל.

אני שואל: מתי בעצם הרבי החליט לפתוח חצר משלו?

הרבי חושף: "האמת היא שלא רציתי להיות אדמו"ר באופן רשמי, אבל מאז שהאבא נפטר, לא היה לי איפה להתפלל, אז לא הייתה לי ברירה ופתחתי לעצמי, הטעות שלי הייתה בטיש הראשון, אך הרבי מייד חוזר בו ואומר "אין טעות הכל משמיים", כל האחים שלי הגיעו, ואני בכלל לא רציתי ללכת לטיש הזה, אנשים כבר הכירו אותי לפני כן, אבל משם הכל פשוט יצא משליטה והתפתח לבד".

ה"יציאה משליטה" הזו הביאה המונים.

אני מציין: ראינו בחנוכה האחרון את הרבי ממרר בבכי בהדלקת הנרות וחוזר ברגש על המילים "ניסים ונפלאות", מהיכן הנוסח היחודי?

הרבי מחייך: את המילים "ניסים ונפלאות" אני אומר כך תמיד בכל שנה, אני יכול להשמיע לך הקלטות, (כאן מוסיף הרבי בהלצה:) "אני גם 'צינור השפע', וגם יודע מה קורה מתחת לשפע…"

ואז הרבי פונה אלי: שמעתם על המופתים שלי? "הרבה אנשים באים לבקש ברכה ואני מתפלל עליהם מעומק הלב ושומע את כל הצרות שלהם, הבעיה היא שכשהעניינים מסתדרים ומגיעה הישועה הם שוכחים להגיע ולספר לי, לכן היום אני כבר כמעט ולא מברך, למעט בשידוכים, שם אני מברך, כי אני יודע שבוודאות אשמע כשהחתן מתארס בשעה טובה, המעלה בקרעטשניף היא שיש לנו זכות אבות, וזה מה ששומר עלינו, אנחנו נכדים של רבי מאיר הגדול מפרימישלאן, בלי זכות אבות, זו סכנה גדולה להיות מפורסם, ולכן אי אפשר ללכת כל כך רחוק בלי השמירה הזו.

"לקפוץ למים לא לחשוב הרבה"

לקראת סיום, אני מבקש מהרבי צידה לדרך: איזה מסר הרבי רוצה למסור לקוראים שלנו באתר "המחדש" לחג הפסח? אנחנו לא מחפשים את מה שכולם מדברים, אנחנו רוצים דווקא את הזווית של הרבי מהנקודה הזאת של השילוב בין קרעטשניף וברסלב?

הרבי פותח במסר מרתק: "העניין של פסח הוא כך: יש את תורת 'אזמרה', שבטח שמעתם עליה, שבה רבינו אומר שצריך למצוא בכל דבר את הנקודות הטובות. למצוא איפה יש באדם דברים שבהם הוא כן טוב. ישנם מקורבים שלי שבאים אליי אחרי כל טיש שאני עושה, עם טענות: 'למה עשית ככה ולמה התנהגת ככה?'. אני שואל אותם: 'היה משהו שכן היה טוב?'. ואז כשהם שמים לב, הם פתאום מוצאים ואומרים כמה דברים שכן היו טובים.

"רבי נתן אומר שאם הקב"ה היה מסתכל על עם ישראל לפי המצב שלהם ביציאת מצרים, הוא לא היה מוציא אותם, כי הם היו בשפל המדרגה, לכן הוא הביא להם את דם הפסח ודם המילה, בשביל שיהיו להם נקודות טובות שבזכותן יוכל להוציא אותם, וזה כל העניין של פסח!, הראשון שעשה מצות זה אברהם אבינו, למה אברהם אבינו עשה מצות? מכיוון שאברהם היה מידת החסד, בחינת 'מטה כלפי חסד', כל העניין של הפסח, ארבע הכוסות והמצות, הוא שמסתכלים על הנקודות הטובות של היהודי, ככה אפשר לצאת ממצרים, מכל הצרות הרוחניות והגשמיות.

"יש לי ראיה לקשר שבין יציאת מצרים לעניינים של רוחניות, הרי כתוב: 'אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם', לכאורה, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים בשביל לשכון בתוכנו, מה הקשר? אלא שאומרים שמצרים הוא עניין של הסתרת השכינה, וכשיוצאים ממצרים זוכים לכל הישועות ממילא, וגם, צריכים להסתכל על כל ההרחבות ברוחניות ובגשמיות, רבי נחמן כותב שבגשמיות צריך להסתכל על ההרחבות, וברוחניות צריך להסתכל על כל מה שעשיתי טוב: אם יש משהו טוב שעבר עליי, יש לי ציצית, אני רוצה לעבוד את ה', אני מתגעגע.

"עוד עניין של פסח אומר רבי צדוק הכהן מלובלין: זה לצאת מרגע לרגע, בעשיית המצה אסור לחשוב הרבה, הכל צריך להיעשות בזריזות, 'פסח' זה לשון דילוג וקפיצה, 'לפי שפסח', פסח זה עניין של לקפוץ, כשיצאו ממצרים הם לא חשבו הרבה, רש"י אומר, למה הייתה קריעת ים סוף? לפי שהאמינו בי כשיצאו ממצרים, תראו, במצרים כמה שהיה להם קשה, בסוף כל אחד ידע כמה עולה לו השכירות וכמה הוא צריך לשלם כל חודש למחיתו, הוא ידע מתי הוא קם כל בוקר ומתי הוא הולך לישון, אבל כשאומרים להם פתאום לצאת למדבר בן אדם לא יודע לקראת מה הוא הולך, והם יצאו בלי לחשוב הרבה.

"לכן גם קריעת ים סוף זה סגולה לשידוך – לקפוץ למים, לא לחשוב הרבה, זה כל העניין של פסח, קודם כל צריך לקפוץ ורק אחר כך לחשוב.

"אך לעתיד לבוא זה לא יהיה כך,לעתיד לבוא, משיח לא יבוא בקפיצה, זה יהיה במתינות, כפי שכתוב: 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו, אני ה' ההולך לפניכם', עכשיו, בימים אלו, צריכה להיות גם הגאולה האחרונה וגם פסח, אני לא יודע איך משלבים את זה, אבל מה שצריך לקחת זה שבפסח אפשר לצאת מהרגע להרגע. וכשמסתכלים על הנקודות הטובות – כך יוצאים מהגלות."

השיחה המרתקת הגיעה לסיומה הרבי מברך אותנו בחום ואף מעניק לאחד מהפמליה שלנו סיגריה כ"שיריים" אנחנו יוצאים חזרה לרחובותיה הקרירים של ירושלים של מעלה, אך בתוך הלב יש הרבה חום מדבריו המרתקים של "צינור השפע", מעיין חי של תקוה לאלפי נשמות שמחפשות את דרכן, איש שידע את חשכת המיצרים, שנדד בשוליים ושילם מחירים אישיים כבדים, עומד היום ומלמד אותנו את הנוסחה, כיצד לקפוץ אל המים הקרים, ולמצוא בהם את הישועה.

השקט המוחלט ששורר בחדר בו אנו יושבים עומד בניגוד צורם, כמעט אבסורדי, לסערה המתחוללת בתוך מילותיו של קובי שירה. הוא יושב מולי, איש משפחה נינוח, סב לנכדים, שפניו משדרות שלווה עמוקה של אדם שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אבל כשהוא מתחיל לדבר, הזמן כמו נעצר, הקירות סביבנו נעלמים, ואנחנו נשאבים עשרות שנים אחורה, אל סמטאותיה של שיראז, אל מרתפי העינויים נוטפי הדם של איראן החומייניסטית, ואל מרחבי המדבר האינסופיים והאכזריים של הגבול הפקיסטני.

שיראז – בין פאר השאה לצללי המהפכה

כדי להבין את גודל השבר ואת עוצמת המסע, יש לחזור אל נקודת ההתחלה. קובי יליד שיראז, העיר הרביעית בגודלה ברפובליקה האסלאמית של איראן. באותם ימים, טרם התהפוכות שזעזעו את המזרח התיכון כולו, פרחה במדינה קהילה יהודית ענפה שמנתה בין שבעים לשמונים אלף נפש. העיר שיראז לבדה הכילה בקרבה קהילה חיה ותוססת של כעשרים עד עשרים וחמישה אלף יהודים – מספר בלתי נתפס במושגים של ימינו, כאשר כיום נותרו בעיר כולה בקושי ששת אלפים יהודים . קובי מישיר את מבטו, חוזר אל ימי ילדותו, שבהם מספרם של היהודים באיראן כולה הגיע בשיאו לכמאה וחמישים עד מאתיים אלף איש.

"הייתי ילד קטן, אולי בן שש או שבע, כשהעולם שהכרנו התהפך על פיו", הוא פותח. באותה תקופה שלט באיראן השאה, שניהל מדינה חילונית מובהקת. השאה אמנם היה ידיד אמת של מדינת ישראל, אך רוח החילון שהנהיג לא תמיד היטיבה עם הקהילה היהודית. "היהודים שלנו באיראן היו אנשים פשוטים, שומרי מסורת אמיתיים, כאלה שאוהבים את הצניעות, את בית הכנסת, את התפילות", קובי מסביר, וקולו מתרכך בגעגוע ניכר. "האנשים הפשוטים של פעם היו דבקים בכל שיעור, בכל תפילה. בית הכנסת היה עבורם הכל. תן להם לחיות שם, לאכול שם. הם לא חיפשו פלפולים מורכבים בגמרא. תן להם ספר תהילים וכוס תה, והם היו יושבים שעות על גבי שעות בבית הכנסת, מתענגים על כל אות ועל כל מילה" .

אך השלווה הזו הייתה רעועה. מתוך שבעים מיליון תושבי איראן, חיו עשרה מיליון מוסלמים פנאטים במיוחד. עבורם, היהודים היו 'נאג'ס' – טמאים . השנאה הזו פעפעה מתחת לפני השטח והתפרצה לא פעם. "אם היית נוגע בטעות באוכל שמוסלמי רצה לאכול, הוא היה זורק אותו מיד לפח, נגעל מעצם המגע שלך", נזכר קובי בצריבה. פשוטי העם המוסלמים, במיוחד בפריפריה ובאזורים העניים יותר, היו מוציאים את התסכול ורגשי הנחיתות שלהם על היהודים, מתעללים בהם ומכים אותם "בעדינות" רבה או באלימות בוטה, תלוי במצב הרוח . המעמדות הגבוהים לא התערבו, והפחד שלט ברחובות.

ואז, כאילו משום מקום, נחתו ענני המהפכה האסלאמית. חומייני הגיע. בעיני ההמון המוסלמי המוסת, חומייני לא היה רק מנהיג פוליטי; הוא נתפס כ'מהדי', האימאם השלושה-עשר, הדמות המשיחית האמורה להוביל את מלחמת הקודש נגד "השטן הגדול" – השאה והמערב – ולהפוך את איראן למדינת הלכה איסלאמית נוקשה . "ההמונים התמימים שסבלו תחת שלטון השאה קפצו על הרעיון הזה בהיסטריה", קובי מתאר את הטירוף ההמוני. "לילה אחד פשטה שמועה אדירה בעיר שכולם יכולים לראות את דמותו של חומייני משתקפת על פני הירח בשמיים. אנשים עלו לגגות הבתים, צרחו בטירוף חושים 'אללה אכבר! הנה הדמות של המהדי!'. הם יצאו לרחובות בהמוניהם, השאה ברח כדי לא לטבוח בעמו, וחומייני תפס את השלטון" .

באופן פרדוקסלי כמעט, המהפכה הזו נתפסה בתחילה בקרב חלק מהיהודים כברכה של ממש. השאה החילוני בנה ערי קזינו וניסה לעקור את הדת מהמרחב הציבורי, מה שפגע עמוקות ברגשותיהם של היהודים המסורתיים . כשחומייני נכנס והחיל חוקי צניעות נוקשים – רעלות, צ'אדור לנשים, חולצות ארוכות שרוולים לגברים – הנשים היהודיות, שחיפשו את הצניעות והמסורת, שמחו. הן הרגישו שסוף סוף הדת חוזרת למרכז הבמה . "היהודים בדרך כלל לא התערבו בפוליטיקה", מציין קובי, "הוראת הרבנים הייתה ברורה: אל תלכו נגד השלטון. כשהשאה שלט, היינו איתו. רק כשראו שחומייני ניצח בוודאות ושהשאה לא יחזור לנקום, ראשי הקהילה יצאו בזהירות לתמוך במהפכה" .

אבל האשליה התנפצה במהירות מחרידה, ובדם רב. שבוע בלבד לאחר שחזר לאיראן, הכריז חומייני במפתיע כי דמו של כל מי שאינו מאמין באלוקים – מותר. ההשלכות היו קטסטרופליות. הקהילה הבהאית באיראן, שמנתה באותם ימים למעלה ממאה וחמישים אלף איש ונחשבה לכזו שאינה מאמינה באל אחד אלא בטבע ובכוכבים, חוותה שואה של ממש. "ביום אחד אנשים פשוט קמו ורצחו את השכנים הבהאים שלהם", קובי מספר בזעזוע שמסרב להרפות, גם בחלוף השנים. "קרוב למאה וחמישים עד מאתיים אלף איש נטבחו באכזריות מזוויעה" . למרבה האירוניה והטרגדיה, הטבח הזה יצר 'נקודה חיובית' עבור היהודים; חומייני ראה בהם כמי שמאמינים בבורא עולם, ולפיכך חייהם ניצלו באותו גל רציחות .

נס בתחנת הקמח – כשהטילים העיראקיים החטיאו

כאילו לא די היה באימת המהפכה מבית, המדינה נגררה למרחץ דמים מחוץ. סדאם חוסיין, השליט העיראקי, זיהה את ההזדמנות והחולשה האיראנית לאחר שחומייני, בפרנויה מחרידה, הוציא להורג את טייסיו ומפקדיו הבכירים כדי למנוע הפיכה צבאית נגדו. סדאם פלש לאיראן במלוא העוצמה, כבש ערים במהירות, והצית מלחמת התשה אכזרית שנמשכה קרוב לעשור וגבתה את חייהם של שלושה עד ארבעה מיליון בני אדם . "הכל היה מותר שם במלחמה הזאת", קובי נאנח. "הפצצות של ריכוזי אוכלוסייה אזרחיים היו עניין שבשגרה".

כשהוא משרטט את קווי המתאר של אותה מציאות פסיכוטית, אי אפשר שלא להשוות אותה למציאות הישראלית. "היום נופלים פה טילים וזה לא מובן מאליו הנס שקורה לנו", הוא משווה. "היינו עדים לנס יומיומי. השאריות של הטילים היו מתפוררות ונופלות עלינו כמו גשם של ברזל" .

קובי, שבגיל 13 כבר ניהל חנות עבור אביו שהיה איש עסקים פרסי ממולח, זוכר היטב אירוע אחד שנחרט בבשרו. יום אחד, בעודו יושב בחנות, הבחין במטוס עיראקי צולל ממש מעל ראשו לעבר השכונה היהודית. המטוס זרק פצצה ונעלם. מיד לאחר מכן, ענן עצום של אבק לבן היתמר מעל בתי היהודים. הפאניקה שאחזה ברחוב הייתה משתקת. שבועיים קודם לכן, התפשטה שמועה מצמררת שהעיראקים השתמשו בנשק כימי באזור הגבול והשמידו המונים. כולם היו בטוחים: העיראקים זרקו פצצה כימית והקהילה היהודית הושמדה .

"אני רץ לכיוון השכונה בטירוף, הלב שלי דופק מחוץ לחזה", הוא מתאר, מעביר לקוראי 'המחדש' את התחושה הממשית של אוויר עומד. "כולם בורחים לכיוון ההפוך, דוהרים אחוזי אמוק, אמבולנסים מייללים. לא ידעתי מה קרה להורים שלי, למשפחה". כשהגיע למקום, התברר גודל הנס המגוחך: הפצצה לא הייתה כימית. היא פגעה ישירות בתחנת קמח מקומית, וכל האבק הלבן שעלה לשמיים היה פשוט, למרבה הפלא, קמח .

אבל הניסים היו לעיתים גלויים ומפעימים הרבה יותר מהתרסקות משעשעת של שקי קמח. "הטיל שנפל פגע בדיוק על התפר שבין השכונה היהודית לשכונה המוסלמית", הוא משחזר בהתלהבות. "הצד המוסלמי של הרחוב נחרב כליל. בניינים קרסו, בתים נהרסו, המון אנשים נהרגו בתוך ההריסות. ומה קרה בצד היהודי? כלום. אפילו הביצים במקררים של האנשים לא נשברו! זה היה בלתי נתפס. אפילו בטלוויזיה האיראנית עשו על זה כתבה מרוב תדהמה. המונים של גויים הגיעו לראות את הפלא בעיניים, נעמדו שם ואמרו ביראת כבוד: 'מוג'זה' – אלוקים עשה פה נס ליהודים" .

קליע באפלה: החטיפה למרתפי ה'קומיטה'

אלא שהניסים ההיקפיים האלו לא הגנו על קובי מהרשע האנושי המזוקק של השלטונות. אנו מגיעים לשלב בראיון בו האוויר בחדר כאילו הופך דליל יותר. בגיל 12 עד 13, קובי היה חלק מקבוצה מיוחדת שנקראה 'תלמוד תורה של שיראז'. חמישה עשר נערים יהודים צעירים שביקשו בסך הכל דבר אחד: ללמוד את שפת הקודש, לקרוא גמרא ולהתחבר ליהדות שלהם. אך בעיראק של חומייני, זה היה פשע שדינו מוות. אנשי ה'בסיג", המיליציה האכזרית והמושמצת (שרבים ממפקדיה, כפי שמציין קובי בסיפוק מריר, מחוסלים כיום על ידי ישראל מהאוויר במבצע שאגת הארי), החליטו שלימוד עברית הוא למעשה ריגול וציונות. "הם אמרו שאם אנחנו לומדים תורה, סימן שלמדנו את השפה העברית מישראל. הגמרא, שהייתה שפה זרה לחלוטין עבורם, נתפסה כספר של קודים סודיים שדרכם אנחנו מעבירים מידע לציונים. מבחינתם, אנחנו היינו מרגלים לכל דבר" . שנים מאוחר יותר, לאחר שקובי נמלט מאיראן, הקבוצה הזו נתפסה, וכמעט כולם נידונו לתלייה באשמת ריגול, באירוע שהסעיר את כל העולם היהודי .

באחד הימים, בעודו שוהה בבית הכנסת, פשטו אנשי משמרות המהפכה על המקום. שניים מחבריו הצליחו להעמיד פנים שאינם קשורים, אך קובי נתפס "על חם", ספר תהילים בידו. "מה אתה עושה?" נבחו עליו. "אני יהודי, אני לומד תורה," השיב הנער בן ה-13. התשובה התמימה הזו חרצה את גורלו המיידי. הוא נלקח באלימות והושלך לתוך רכב יחד עם עוד מספר נערים שנאספו באקראי מהרחוב. היעד: ה'קומיטה' .

"לקומיטה מגיעים כדי לחקור אותך על בגידה. מתוך עשרה שנכנסים לשם, בקושי שלושה יוצאים בחיים", מסביר קובי ביובש מצמרר, וכמובן קובי מציין לנו כי ההורים שלו לא ידעו היכן הוא. הוא פשוט "נעלם" בתוך מערכת הבליעה של המשטר .

עם הגיעם לבניין הקומיטה, נחשף קובי לרשע בלתי נתפס, סדיסטי ומחושב. השומרים החלו במלאכת הדה-הומניזציה. ידו השמאלית של קובי נקשרה בחבל עבה לרגל הימין של האסיר שעמד לפניו בשרשרת של עשרה נערים מבועתים. עיניהם נקשרו. החוקרים הודיעו: "אנחנו יורדים למרתף. מי שידבר, אפילו מילה אחת, יקבל כדור בראש" .

בחושך המוחלט של העיוורון, הם החלו לרדת במדרגות. יורדים ויורדים, שלוש או ארבע קומות מתחת לאדמה. הדממה הייתה כה כבדה ומעיקה, עד שקובי מתאר כי יכול היה לשמוע את הנשימות של השומרים מרוב שקט. הם הועמדו בשורה למשך כעשרים דקות מייסרות, מחכים למפקד שיחקור אותם. שקט מוות. ואז, מתוך הדממה, אחד הנערים בשרשרת לא הצליח לעצור את עצמו, והשתעל קלות .

"אתה שומע שיעול, ומיד, באותה שנייה – יריית כדור", מתאר קובי, מעביר יד רועדת על פניו. "אתה שומע מישהו צועק 'אההה!', ואז קול חבטה כבדה של גוף צונח על הרצפה. ובגלל שכולנו קשורים זה לזה, החבל נמתח. ההוא נופל, מושך את מי שלפניו, שנמשך ונופל בתורו, וגם אני נמשך בעוצמה ונופל על הרצפה. כולם נופלים כמו באפקט דומינו". עשר דקות לאחר מכן, צעקה נוספת, שוב קול נפילה של שק עצמות על בטון קר. שני אסירים פשוט חוסלו כדי להעביר מסר .

לאחר מכן, הובילו אותם לחדר החקירות. "תראה", אמרו לו החוקרים, "שניים כבר מתו. הסיכוי היחיד שלך לצאת מפה חי הוא לגלות לנו: מי לימד אותך יהדות? מי לימד אותך תורה ושפה עברית?". קובי דבק באמת: "כמו שאתם קוראים בקוראן, אני קורא בעברית. זה הספר שלי, בסך הכל אני קורא" . אבל החוקרים לא הסתפקו בזה. הם רצו להשתיק את נשמתו.

כאן החלה מסכת עינויים פיזית ופסיכולוגית מהקשות שאפשר להעלות על הדעת. החוקרים קשרו את ידו של קובי לרגלו עם חבל הדוק, הותירו את כיסוי העיניים, והציבו אותו מול מטרה בלתי נראית. "יש לך שלוש דקות לרוץ 100 מטר לצד השני. אם תגיע – אתה חי. אם לא – נקרע אותך מכות". ילד בן 13, שעבר טראומה ושמע שני אנשים נרצחים בסמוך לו, נאלץ לברוח על חייו .

"אני שם ריצה, ריצה של החיים שלי", מתאר קובי את החוויה הפיזית עד לפרט האחרון. "אבל כשהיד קשורה לרגל, אתה לא יכול לרוץ. אתה קופץ בדילוגים מסורבלים. אחרי כמה צעדים אני חוטף מכה בעוצמה, משהו חד חודר לי לתוך הבשר. אני עף ונמתח על הרצפה בכאבי תופת. אני מנסה לקום, קופץ שוב, ושוב משהו חותך אותי בבשר, עוד דקירה, עוד פציעה". מכיסוי העיניים שזז מעט מהנפילות, זיהה קובי את הסיוט האמיתי: החוקרים הציבו סביבו עמודי עץ שעליהם נמתחו חוטי תיל דוקרניים. הוא פשוט הושלך לתוך מבוך של גדרות תיל, נדקר, מדמם, נופל וקם שוב, בזמן ששוביו נהנים מהמחזה הסדיסטי שבו נער צעיר הופך ל"כלום" ולעפר תחת רגליהם .

כשהבחינו החוקרים שראה את חוטי התיל, הם החליטו להעלות את רף האכזריות. הם התירו את החבל מידו לרגלו, קשרו שוב את עיניו והעבירו אותו לנקודה אחרת. הפעם, הם פקדו עליו לרוץ 100 מטר, אך ברגע שהחל בריצה העיוורת, שמע לפתע קולות נהמה מחרידים. גל של כלבי רוטוויילר אכזריים ומשוסים שוחרר היישר בעקבותיו. הפחד שיתק את מחשבתו אך הניע את רגליו במהירות שיא. "אני רץ, רץ, רץ בטירוף, פתאום הרצפה נעלמת לי מתחת לרגליים. אני באוויר, ונוחת בבום אדיר לתוך בריכה של מים קפואים כקרח", הוא משחזר . "אני צולל עמוק, המים חודרים לי לריאות, אני מנסה נואשות לעלות למעלה לשאוף אוויר. איך שהראש שלי מבצבץ, חוטף מכה עצומה. הם עמדו שם למעלה עם כפות ענקיות של פינוי שלג והכו אותי ישר בראש בכל פעם שניסיתי לנשום. צולל שוב פנימה, כמעט נחנק, עולה שוב – וחובטים בי בחזרה". ההתעללות הזו חזרה על עצמה שוב ושוב .

היה זה מסע לחצים מחושב במטרה לפרק את צלם האנוש שבו. אך השיא של הרוע הטהור הגיע במתקן כליאה אחר, שאליו הובאו הוא ועוד כמה נערים יהודים נוספים. אחד מחבריהם הטובים נלקח אל מרכז החדר ונקשר באכזריות לשולחן כשהוא מרותק לחלוטין. קובי וחבריו הוכנסו כל אחד לתא זכוכית קטן ואטום מסביב לחדר. מעל ראשו של הנער הקשור, תלו החוקרים בלוק קרח עצום, מהסוג שהיו מוכרים פעם, באורך של מטר שלם. הקרח החל לטפטף אט-אט טיפות מים קפואים, בקצב קבוע ומטריד, היישר על מצחו של הנער. זהו עינוי סיני קלאסי וידוע לשמצה, המיועד להביא את הקורבן לשיגעון מוחלט ולמוות איטי בייסורי תופת של חירור הגולגולת בעקבות הטפטוף הבלתי פוסק .

החוקרים הותירו להם הודעה צינית ואכזרית: "אם אתם רוצים להציל אותו, תחשבו מה צריך לעשות. בידיכם הבחירה". ליד כל נער בתאו, הונחו קרשים, זרדים יבשים, קופסת גפרורים וצינור ארוך שהתחבר בסופו לקוביית הקרח. המחשבה הראשונית והנואשת של הנערים הייתה אחת: צריך להדליק אש, החום יעלה דרך הצינור, ימיס את הקרח, וכך יצילו את חברם מהטפטוף הקטלני. "אתה לא חושב פעמיים", קובי אומר, עיניו עדיין משדרות את תחושת הדחיפות של אותו רגע. "אתה ממהר להצית את המקלות שיש לך. אתה שוכח לחלוטין שאתה נמצא בתוך תא זכוכית קטן, אטום לחלוטין לאוויר. האש נדלקת, מתחילה לבעור, החום עולה. הקרשים נשרפים, האש נאחזת לי ברגל וגורמת לכוויות. העשן הסמיך מתחיל למלא את החלל הקטן. אני נחנק, משתעל, אין לי אוויר לנשום".

בינתיים, הטרגדיה רק הלכה והחריפה: החום שנוצר באמת הגיע דרך הצינור לבלוק הקרח, אך במקום להמיס אותו בעדינות, הוא רק גרם לו לטפטף מים קפואים בקצב מסחרר וחזק יותר על ראשו של חברם הקשור, שצרח והשתולל מכאבים ומטירוף. "היינו שם אולי חצי שעה, ארבעים דקות. כמעט נשרפנו חיים ונחנקנו. התעלפנו כולנו מעשן ומכאב עד שהוציאו אותנו. החבר שלי נותר במצב אנוש לתקופה ארוכה מאוד" .

איך שרדו את המעצרים התכופים הללו? השחיתות השלטונית הייתה קו החיים היחיד. פעם אחר פעם, לאחר שנחטף מבית הכנסת או מהרחוב, הגיעו הוריו של קובי עם סכומי עתק, שילמו "דמי כופר" מופקעים למפקדי ה'קומיטה', ופדו אותו. "הם שחררו אותי רק בגלל הכסף, זה היה הסוד. או שאתה משתחרר מת, או שמשלמים עליך כופר עצום ואתה משתחרר חי", הוא מסביר .

חייל בעל כורחו ונקמת המואזין

ככל שהמלחמה נגד עיראק גבתה קורבנות רבים יותר, כך גברה הנואשות של משמרות המהפכה האיראניים. כשהגיע קובי לגיל 15 ומעט, המציאות טפחה שוב על פניו, הפעם במתכונת של 'גיוס חובה' בגרסתו האכזרית ביותר. בעודו הולך ברחוב לתמוו, הוא נתפס באלימות והושלך, יחד עם עשרות נערים נוספים, לתוך משאית צבאית . הם נשלחו לחזית מלחמת איראן-עיראק, לחממה של מוות ודם. "לא נותנים לך נשק כדי שתילחם חלילה", מבהיר קובי את הזוועה לקוראי 'המחדש'. "לוקחים אותך בתור בשר תותחים – ילד שנועד לרוץ על שדות מוקשים כדי לפנות את הדרך לטנקים שמאחוריו. קראו לזה ג'יהאד, מלחמת קודש. אתה הולך למות, חד משמעית. ככה נשלחו ארבעה או חמישה מיליון איראנים למותם" .

אבל קובי לא התכוון להיות קורבן. כשהמשאית החלה להתקרב לאזורי החזית, מראות הזוועה, הגופות המרוטשות בצידי הדרכים וריח המוות שכנעו אותו שהוא חייב לפעול. מתוך שלושים ילדים במשאית, הוא זינק למטה באומץ אדיר אל תוך גיהנום של ממש. השומרים אפילו לא טרחו לרדוף אחריו באזור מוכה האסון הזה. מכאן החל מסע רגלי מפרך חזרה לעירו; יומיים של הליכה בלתי פוסקת באזורי קרב, התחמקות ממשמרות פטרול, התחננות לטרמפים מנהגים שחששו לחייהם שמא יואשמו בסיוע לעריק, עד שהגיע תשוש ושבור בחזרה אל בית הוריו .

אבל הקש ששבר את גב הגמל, זה שהפך את ההימלטות מאיראן לאופציה היחידה להישרדות, הגיע ממקום אחר לחלוטין. בשכונה שבה התגוררו, שלט פחד שזרע בנו של המואזין המקומי – בחור חסון, רשע ואכזרי להחריד כבן עשרים ושבע. הוא נהג לארוב לנשים יהודיות כשיצאו מביתן ולהתעלל בהן, והפך את חיי משפחתו של קובי לסיוט. הוא הציק לאימו, התעלל באחותו הקטנה, והכה את קובי מכות נמרצות בכל הזדמנות. "תמיד הייתה לי מחשבה בראש, זעם בוער – מה אני אעשה לו כשאמצא את ההזדמנות", מספר קובי בכנות מצמררת .

היום הזה הגיע כשאימו ביקשה ממנו ללכת למלא בלון גז של חמישה קילוגרמים בקרבת הבית. "איך שאני יוצא מהבית, רותח ומלא בפחדים, אני רואה את הרשע הזה מגיע. הוא נעץ בי מבט אכזרי ממרחק ועשה לי תנועה ביד: 'חכה, אני אראה לך מה זה'", מתאר קובי את רגע העימות. המואזין נכנס רגע לביתו. כשפתח את הדלת לצאת, הוא לא ציפה למה שיקרה. הנער היהודי העדין התפרץ. "איך שהוא יצא, הונפתי את בלון הגז הענק, ודפקתי לו אותו ישר לראש בעוצמה אדירה", חושף קובי. הפורע קרס על הרצפה שותת דם, אך קובי, אחוז בזעם נשלט של שנים, הכה בו עוד מספר פעמים עם הבלון. כשהבין שהמצב הפך לאנוש ואולי אף קטלני, השליך את הבלון ונס על נפשו חזרה הביתה .

"אמרתי לאמא שלי: 'המצב נורא, זה מה שקרה'", הוא משחזר. "ההורים שלי החווירו. 'אוי ואבוי, זה הבן של המואזין! הם הולכים לשחוט את כל השכונה היהודית אם יוודע להם מי עשה את זה!'". ברגע הזה, הפור נפל. זו כבר לא הייתה שאלת נוחות, אלא עניין של חיים ומוות. "אין ברירה", פסקו ההורים בלב קרוע. "הגיע הזמן להבריח אותך מחוץ למדינה. אי אפשר לחכות שהזעם יירגע. חיים ומוות" . קובי הובהל באישון לילה לבית אחותו, שהתגוררה סמוך לגבול האיראני, שם הסתתר במשך חודש וחצי בחרדה משתקת. אחותו, שפעלה באומץ רב להברחת פליטים והסתרתם, סיכנה את חייה מדי יום .

בינתיים, הוריו יצרו קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, ששילמו שוחד והעסיקו מבריחים מדבריים מקומיים ('בלוצ'ים') שיעבירו אותו את הגבול תמורת הון עתק. "הסיכוי להגיע לישראל בדרך הזו היה עשרים אחוז במקרה הטוב", אומר קובי. הפרידה מהוריו לפני היציאה אל הלא נודע היא רגע שצרוב בנשמתו לנצח. "אבא שלי חיבק אותי, קרע את החולצה שלו, קרא עליי 'קדיש' בבכי תמרורים, כי ידע שהסיכוי שישמע ממני שוב קלוש. הוא שלח אותי אל המדבר במחשבה שאני הולך אל מותי" .

בגיא צלמוות: גולגולות, חושך מצרים ותולעים במי השתייה

מסע ההימלטות של קובי הפך לפרק של הישרדות מזוקקת, בו כל נשימה יכלה להיות האחרונה. גבול איראן-פקיסטן הוא רצועת אדמה שוממה, אכזרית ומאובקת באורך של 100 קילומטרים. "עבור מי שיודע, פקיסטן מסוכנת וגרועה עשרת מונים מאיראן. שם שולטים אנשי הטליבאן והפושעים האכזריים ביותר", קובי מדגיש. ההוראות של המבריח הבלוצ'י היו ברורות ואכזריות: אין מזוודות, אין חפצים. מימייה אחת ותיק קטן של אוכל בסיסי, זה כל מה שאפשר לשאת . "מבחינת משמרות הגבול, כל מי שמשוטט במדבר בלילה הוא מבריח או מרגל. הם לא חוקרים – הם פשוט יורים בך במקום, מחזירים את הגופה להורים ודורשים סכום עתק על כל כדור שהם 'בזבזו' עליך" .

"המבריח אמר לנו: 'אני עוזב אתכם כאן. יש לכם הליכה של שש שעות בחושך אל גבעה מסוימת שצורתה כך וכך. אני אפגוש את מי שיגיע. מי שלא – ימות במדבר'". המבריח פשוט עלה על הגמל שלו ונעלם באפלה, מותיר את קובי ועוד שני נערים לגורלם .

ההליכה במדבר הייתה סיוט חי ונושם. "מדבר זה לא טיילת או פארק", הוא מסביר. "אתה דורך על אבנים, מתמודד עם עקרבים, נחשים, חיות בר מפחידות שמעולם לא ראית, ואתה הטרף הכי קל שיש". בראשו של הנער בן ה-15 וחצי הדהד רק דבר אחד, פסוק שאותו גירס שוב ושוב עד ששפתיו יבשו ממים. "קראתי את כל ספר התהילים שהכרתי מהתלמוד תורה. אבל היה מזמור אחד שעד היום, כסבא, אני אומר לפני כל צעד שאני עושה – 'מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר'. צעד אחר צעד במדבר השומם, כשכל צל נראה כמו שומר גבול וכל רעש נשמע כמו קליע, חזרתי על זה. רק אחר כך נודע לי שאנשי קבלה רואים בזה מזמור עצום של שמירה" .

"אתה צועד שעות, בוכה, ומרגיש בעצם שאתה מת מהלך", מתאר קובי את שבירת הרוח. מה שהחזיק אותו הייתה תשוקה בוערת להגיע לארץ הקודש. "זו לא סתם יציאה לטיול. אתה הולך על קידוש השם, להגיע לאדמה הקדושה של אברהם יצחק ויעקב, לאדמה שהיה בה בית מקדש. זה מה שהחזיק אותנו, התקווה לארץ ישראל" .

הלילות הפכו למופע אימים פסיכולוגי. "תחשוב על חושך מצרים ממש", הוא מתאר לקוראי 'המחדש' את האימה. "זה לא סתם לילה. זה חושך כבד, סמיך, שחור משחור שאתה מרגיש אותו על העור שלך. אין אור בטווח של מאה קילומטרים. הכוכבים מעל נראים עצומים, בגודל של אבטיח, מאירים את האפלה בצורה מעוותת. מרוב עייפות, חושך ופחד, המוח התחיל לייצר הזיות. ראינו חיות עצומות מולנו, שמענו קולות. עד היום יש לי טראומות מהלילות האלה, סיוטים שגורמים לי להבין שהיינו מונחים על כפות ידיו של בורא עולם. אך ורק הוא שמר עלינו שם, מול כל כדור הארץ המאיים" .

בוקר אחד, לאחר לילה של צעידה, הגיע למקום שהיה אמור להיות נקודת המפגש. הוא מצא שם מערה גדולה. בעודו ממתין למבריח, השמש זרחה והמדבר הפך לכבשן יוקד של 40 מעלות. הגוף התחיל להתבשל. מחוסר ברירה, קובי התגבר על פחדיו מחיות הבר והעז להיכנס למערה כדי למצוא מעט צל. "אני נכנס פנימה, העיניים שלי מתרגלות לאפלולית, ולפתע אני קופא במקום. המערה הייתה מלאה עד אפס מקום בגולגולות ועצמות של בני אדם", קובי מספר, קולו נחלש. "הבנתי שאלה פליטים קודמים שניסו לברוח בדיוק כמונו – ומצאו שם את מותם". מחשבות של ייאוש מוחלט הציפו אותו. "המוח שלך, בגיל 16, מתחיל לעבוד כמו איינשטיין. אתה מתחיל לחשב את סופך. 'כמה שעות נשארו לי לחיות? כמה מים נשארו לי בקומקום? אולי המבריח פשוט לקח את הכסף ונטש אותנו למות כמו את השלדים שכאן?' אתה צועק אל השמיים מזעזע את כיסא הכבוד בתפילות, פשוטו כמשמעו" . בסופו של דבר, רק לקראת השקיעה, הופיע המבריח עם מעט מזון והורה להם להמשיך את המסע .

אבל הסבל הפיזי הגיע לשיאו דווקא בשלב ה'תחבורה'. באחת מנקודות הציון, סיפק להם המבריח בגדי בלוצ'ים מסורתיים קרועים כדי להסוותם, והעלה אותם על גמלים. "עשר הדקות הראשונות על הגמל היו נחמדות", נזכר קובי בחיוך עגום. "אבל אחרי רבע שעה, הסיוט מתחיל. הגמל צועד בצעדים שמטלטלים אותך קדימה, אחורה, קדימה, אחורה. עכשיו תדמיין את זה במשך חמש, שש, שבע שעות רצופות! השמש הקופחת על הראש מטגנת לך את המוח. אתה חוטף סחרחורות מטורפות, מחלת ים של ממש, אתה רואה את כדור הארץ זז ימינה ושמאלה. כשהגמל עצר ונאלצתי לרדת ממנו, פשוט עשיתי סלטה ונפלתי ארצה, הגוף שלי איבד כל תחושה של איזון או כיוון, לא הצלחתי לעמוד. אתה מקיא את נשמתך על החול מרוב טלטולים" .

הצמא היה בלתי נסבל. שפתיים סדוקות, גרון ניחר, וללא כל מקור מים נקי. לבסוף, הגיעו לשלולית בוצית במדבר, שארית של מעיין שהתייבש. חוקי המדבר נוקשים: קודם כל, הגמל שאחראי להישרדות כולם – שותה. "הגמל פותח את הרגליים כמו בשפגאט, מתכופף, שותה מהמעיין… ותוך כדי, מטיל את מימיו היישר לתוך אותה שלולית שממנה כולנו אמורים לשתות. ארבעה גמלים עשו את זה", מתאר קובי בסלידה שניכרת גם היום. "אבל כשאתה מיובש ברמה שאתה גוסס, זה כבר לא מעניין אותך. אין ברירה". קובי השפוף הכניס את שתי כפות ידיו לתוך המים הבוציים העכורים כדי לדלות חופן מים להחיות את נפשו. להוותו, גילה שחופן ה'מים' היה מלא בתולעים אדומות קטנות ששרצו שם. "הייתי בטירוף חושים, אני אומר לעצמי – אין מה לעשות. אתה מכניס את זה לפה ושותה מים עם תולעים אדומות קטנות".

ההשלכות של הבליעה המזעזעת הזו לא איחרו לבוא. "הגוף מתחיל לקרוס. זה כבר לא קלקול קיבה רגיל, זה הרס עצמי. הבטן שלך נאכלת מבפנים. הגוף מתחיל לבגוד בך בצורה איומה". כדי לנסות להרגיע את הכאבים, ולאחר שלא אכל כראוי ימים ארוכים, הגיעו לפרדס בננות בפקיסטן שם זלל מרוב רעב עשר בננות בבת אחת. השילוב של הבננות עם המים המזוהמים הוביל למערבולת של כאבי תופת והקאות אלימות עד שעמד על סף אובדן הכרה. "אמרתי לעצמי: 'השם, קח אותי. עזוב, מספיק. לא צריך להגיע לשום מקום. הגעתי לקצה גבול היכולת האנושית'" .

באורח פלא, בכוח שרק שמיים מבינים, הוא שרד. מסע התלאות נמשך דרך העיר קראצ'י האלימה בפקיסטן, משם עברו גבולות בסיכון עצום לתוך אפגניסטן, חצו את הודו, ולבסוף עלו על טיסה לשווייץ. פקידי ההגירה בשווייץ שאלו את הנער הפליט לאן פניו מועדות, ובעוד רבים מחבריו לבריחה בחרו להגר לארצות הברית אל החיים הטובים, קובי לא היסס: "אני רוצה להגיע לישראל. זה כל מה שחלמתי עליו מתוך החשיכה. זו ישראל הקדושה" . ארבעה חודשים תמימים ארך המסע מביתו בשיראז ועד שדרך על אדמת אירופה כבן חורין ממעגל האימה של משמרות המהפכה.

הסטירה המצלצלת של ארץ הקודש והנחמה של בני ברק

שנת 1988. קובי נוחת סוף סוף במדינת ישראל, חלום חייו. בשדה התעופה המתינה לו דודתו. להפתעתו העצומה והמשמחת, התברר לו שבמהלך חודשי המסע המפרך שלו, הוריו סבלו מהצקות בלתי פוסקות מהמשטר שחיפש אחריו, נאלצו להשאיר את כל רכושם העצום מאחור, קנו דרכונים וכרטיסי טיסה מזויפים תחת שם המשפחה של שכן מאיראן ונמלטו לטורקיה ומשם לישראל. הם כבר המתינו לו חודשיים וחצי במלון לעולים חדשים בתל אביב. המפגש המרגש עם הוריו ואחיו הקטן היה עמוס בדמעות של הקלה ושמחה אמיתית שאין שנייה לה בעולם . אבל ההקלה הזו, התברר עד מהרה, לוותה בשבר עמוק ובלתי צפוי שזיעזע את יסודות עולמו.

לגולשי 'המחדש' אומר קובי: "כשאני מסתכל אחורה, קרה דבר נורא. הגעתי לארץ – והתחרטתי שהגעתי לכאן. התחרטתי על ההגעה שלי לישראל" . מדוע? הסיבה הייתה טרגדיה של פער ציפיות אכזרי.

דודתו של קובי הייתה תושבת הארץ, אישה חילונית מובהקת שהתרחקה מכל סממן של דת. כשהוריו הגיעו אליה, היא לחצה על אימו, שסבלה רבות באיראן בשביל אמונתה, להסיר את כיסוי הראש "כדי להרגיש חופשייה, ליהנות מהעולם ולהיות מודרנית" . עבור יהודי פרס, זה היה חילול הקודש של ממש. "באיראן היינו יותר חרדים מהחרדים של בני ברק", קובי מסביר בלהט. "הנשים היו מכסות כל טפח, אפילו לבשו כפפות ברחוב. ההקפדה הייתה מחמירה ביותר. ופתאום בישראל, הארץ הקדושה של אברהם יצחק ויעקב, ככה נראים הדברים?" .

השבר המוחלט התרחש כעבור יומיים. דודתו לקחה את הנער בן ה-16, שעבר זוועות והרעבה במדבר כדי לשמור על יהדותו, לסיבוב באזור התחנה המרכזית בתל אביב. קובי המורעב ראה דוכן שווארמה מגרה, לקח שטר מהדודה וניגש לקנות לאפה חמה וריחנית מלאה בבשר בקר נוטף שומן. אבל לפני שהספיק לנעוץ בה את שיניו, הדודה עטה עליו. היא צבטה באוזנו באלימות וסטר לו בעוצמה על עורפו: "מה אתה עושה משוגע?! אני בתור חילונית לא נוגעת באוכל הזה! זה בשר של חמורים, של גויים! כל החיים שלכם באיראן שמרתם כשרות בחירוף נפש, ואתה בא לארץ ישראל ואוכל בשר טרף של חמורים?" .

קובי קפא על מקומו. הלאפה נפלה מידיו, ומוחו לא הצליח לעבד את המידע. "הרגשתי שקיבלתי את סטירת הלחי המצלצלת והחזקה ביותר בחיים שלי", מתאר קובי וקולו רוטט מהעלבון שנצרב בו באותו הרגע. "בא לי לבכות! אני מסתכל עליה ולא מאמין. איך זה יכול להיות שבארץ ישראל, מדינת היהודים, יש אוכל שהוא לא כשר? מה, לא כולם שומרים שבת? עברתי את גיהנום ההתעללויות, צעדתי על גולגולות במדבריות פקיסטן, נאבקתי בתולעים במי מעיין בוציים, הכל כדי להגיע לארץ הקודש של היהודים – ובסוף כאן יהודים מחללים שבת ואוכלים טרף? חשבתי לעצמי: אז בשביל מה עברתי את כל העינויים האלה? עדיף היה לי להישאר בדת באיראן! החלומות הכי עמוקים שלי התנפצו לרסיסים של זכוכית על מדרכות תל אביב" .

אבל אז, מתוך השבר, הופיעה קרן האור שהצילה את מסלול חייו ועיצבה אותם מחדש. אימו של קובי, אשת חיל פרסייה עקשנית, עמדה על שלה והכריזה בפני הדודה החילונית: "אני לא נשארת לגור פה. אני רוצה למצוא מקום דתי אמיתי, כמו שהיינו באיראן, מקום של תורה וקדושה". הדודה צחקה עליה בלעג מזלזל: "אה, אתם רוצים להיות דוסים? אין בעיה. בואו, ניקח אתכם למקום של הדוסים השחורים, תראו מה זה". הדודה, בניסיון ללגלג על המשפחה התמימה, הסיעה אותם לעיר בני ברק, היישר ללב הפועם של העולם החרדי – שטיבלאך איצקוביץ' המפורסמים שברחוב הרב שך, שקקו אז חיים עם חסידים, ליטאים, שטריימלים וחליפות שחורות .

"האוטו נעצר מול איצקוביץ'. יצאנו החוצה והבטנו סביב. ראינו יהודים מתפללים, בחורי ישיבה עם גמרות, ענווה וצניעות באוויר, פשוט קדושה שמרחפת מעל הרחוב", קובי מחייך, והברק חוזר לעיניו. "אימא שלי ירדה מהרכב, התכופפה, ופשוט נישקה את האדמה והאספלט המלוכלך של בני ברק. היא הרימה את ראשה ואמרה לדודה שלי, שחשבה שהיא עשתה עלינו סיבוב: 'אני לא זזה מפה צעד אחד!'. הדודה צחקה, קראה לה משוגעת, אבל אמא הייתה החלטית" .

אימו של קובי הרימה את מבטה לבניין שממול, ברחוב רש"י מספר 5. היא הבחינה בשלט תלוי על החלון: "דירה להשכרה". היא עלתה לשם מיד בלווית הדודה שהייתה צריכה לתרגם עבורה את העברית, שכרה את הדירה הקטנה, ושם, ממש מעל בתי המדרש הסואנים של איצקוביץ', התגוררה המשפחה באושר גדול ובצניעות אמיתית במשך חמש שנים .

משם, הדרך חזרה לחיים של תורה ומשמעות נסללה. אביו של קובי, הטבח המוכשר, מצא את מקומו במטבח של ישיבת פוניבז' המעטירה, והתקדם עד שהפך להיות הטבח האישי ואיש אמונו של מרן מנהיג עולם הישיבות, ראש הישיבה הרב שך זצוק"ל. המשפחה הסתובבה בחצרות גדולי הדור ושאבה מהם הוד. קובי הצעיר, שניצל מזרועות האימה האיראניות, נכנס ללמוד בישיבות קדושות בארץ ישראל.

היום, במבט לאחור על עשרות השנים שעברו מאז אותו נער רץ יחף במבוכי חוטי התיל וטעם מתולעי המדבר, התמונה המנצחת ברורה ומשתקפת מחיוכו. קובי שירה הוא מנהלו של ארגון חסד עצום הפועל לרווחת הקהילה. בכל 'בין הזמנים' הוא מארגן ישיבות תוססות לעשרות בחורי ישיבה הממיתים עצמם באוהלה של תורה – אותה תורה שבגינה כמעט קיבל כדור בראש במרתפי משמרות המהפכה האיראניים. מעגל הדמים שנסגר בקול רינה של לימוד, וסיפור חיים שמוכיח את נצח ישראל בצורה הפלאית והעוצמתית ביותר. "גדלתי בבני ברק, וברוך השם, השתבח שמו לעד, נשארתי עם הצביון הזה, בדיוק כמו שחלמתי במדבר", הוא מסכם, ואנחנו ב'המחדש', שמחים להביא את סיפור הגבורה הזה לקהל קוראינו, שידעו כי כל רגע של תורה וקדושה על אדמת ארץ ישראל, נקנה במסירות נפש של ממש .

מימין לשמאל, אביו זצ"ל של קובי, רבה של אלעד הגר"מ מלכא, ראש העיר יהודה בוטבול, וקובי שירה, באחד מסיומי המסכת שעורך.