חמש שנים בתפקידו של הרב אשר לנדאו כרב המכון לרפואה משפטית באבו כביר, הפכו למסע של שכול, אמונה ומלאכת קודש בנקודות הכואבות ביותר של עם ישראל. בראיון מיוחד ל'המחדש' שפורסם במגזין החג של פסח, הרב לנדאו משחזר את הרגעים בהם נאלץ להתמודד עם היקפי חללים בלתי נתפסים, החל מאסון מירון ועד לתופת של שמחת תורה. "אני חושב שהחמש השנים האחרונות הן חמש שנים מכוננות לעם ישראל בכלל, גם בקשר בין המכון לבין הציבור החרדי," פותח הרב את המונולוג המטלטל שלו, ומסביר כיצד מצא את עצמו בלב האירועים כנציג ההלכה וכאיש המקצוע שמלווה את הרגעים האחרונים שלפני הקבורה.
לא נפתח לכם? נסו כאן
כשנזכר בבוקר השביעי באוקטובר, מתאר הרב לנדאו מציאות של תוהו ובוהו מוחלט שבה האסימון התחיל ליפול עוד לפני שהתקשורת הבינה את גודל האסון. "מוצאי שמחת תורה, אני שומע שיש מעל מאה נרצחים. בתקשורת דיברו על חמישים, ואז אני שואל את ד"ר חן קוגל, 'אתה בטוח במספרים?', הוא אמר לי 'זה מעל 200, יש לי את המקורות'. בשמונה בבוקר במתחם שורה, שתוכנן במקור ל-70 גופות לכל היותר, שכבו קרוב ל-200 גופות, אחת צמודה לשנייה, ועוד משאיות שנכנסות ויוצאות. המראה היה בלתי אפשרי, פשוט מראה בלתי אפשרי." הרב, ששירת בעבר כראש ענף זיהוי וקבורה בצה"ל, מעיד כי גם ניסיונו העשיר לא הכין אותו למראות הללו: "לראות מראות קשים, כאלה לא ראינו. להרגיש משפחות שלא ידעו כלום, ופתאום נחת עליהן אירוע כזה. בצה"ל, כשיש חלל, המשפחה ידעה שהבן חייל ובסיכון; פה אנשים הלכו למסיבה, גרו בבית, תכננו לעשות חג. לא הייתה שום מוכנות לטראומה הזאת."
אחד הרגעים המצמררים ביותר שחרוטים בזיכרונו של הרב קשור למפגש עם אבא שכול, כהן, שחיפש תשובה הלכתית בתוך השכול הפרטי שלו. "אחד החללים הוא ממשפחה של כהנים. אחרי הזיהוי מתקשר האבא ושואל אותי אם הבן שלו שלם. אסור לי לומר תשובה כזאת, אנחנו רק גוף זיהוי, אבל הוא הסביר: 'אני כהן, ואם הוא שלם מותר לי להיטמא לו, ואם חסר לו איבר אסור לי, אני צריך לדעת איפה למקם את עצמי בלוויה'. אבא שמאבד בן שיצא לקרב, וזה מה שעומד לו בראש – האם הוא שלם כדי שיוכל להיטמא לו – זו פשוט צמרמורת מטורפת שמלווה אותי עד עכשיו. איפה העוצמות האלה של עם ישראל?".
הרב לנדאו מדגיש כי מלאכת הזיהוי הייתה סיזיפית ומורכבת מאין כמותה, במיוחד בשל הצורך בדיוק הלכתי מוחלט שאינו מאפשר ספקות. "המלחמה תרמה לקידום המערכת של הזיהויים ב-DNA, שהיום בשעתיים-שעתיים וחצי מגיעים לזהויות, אבל בתחילת המלחמה זה לקח חמש שעות. ואני, כרב, אמון על זה שכל הזיהויים יהיו הלכתיים לחלוטין. אם אומרים לי שזה 80 אחוז – אני לא מקבל אותו. אין מקום לפספוסים." הוא מתאר גם את ההתמודדות הפסיכולוגית עם המשפחות בחדרי הזיהוי: "היה לנו מקרה שהאבא אמר 'זה לא הוא, אני מוכן לחתום בשתי ידיים', והאימא נכנסה ואמרה 'זה הוא'. האבא פשוט היה בהכחשה, זו תופעה פסיכולוגית טבעית. המפגשים האלו משאירים צלקות עמוקות מאוד."
בסיום דבריו, כשהוא מתייחס למחיר האישי ולתפקידו כגשר בין העולם המדעי לעולם ההלכתי, הוא מסכם: "כל אירוע כזה, אתה מרגיש שאתה סוג של מחובר. הלחץ מטורף, הריחות קשים, והמראות לא פשוטים, אבל המטרה היא אחת: להביא את החללים לקבורה בכבוד המרבי ובביטחון מוחלט בזהותם."
