מיקום כתבה: שבת

החפץ חיים זצ"ל נהג לספר סיפור מדהים, הממחיש עד כמה המבט האנושי עלול להיות מוטעה וחיצוני:

מעשה ביהודי פשוט, בור ועם הארץ, שהגיע לבית הכנסת וראה כיצד פלוני זוכה לכבוד רב: הוא קיבל 'מפטיר' בשבת, ושוב הוזמן ל'עליה' ביום שני. קנאתו של היהודי בערה בו. הוא ניגש לגבאי ודרש הסבר לאפליה. הגבאי הסביר בסבלנות: "לאותו יהודי יש 'יארצייט' (יום שנה) השבוע, לכן הוא קיבל מפטיר בשבת ועליה ביום שני, שחל בדיוק ביום השנה".

"אם כך," הכריז היהודי, "גם לי יש יארצייט ביום שלישי הקרוב, דאג שגם אני אקבל עליה!". הגבאי חייך בביטול: "אבל ביום שלישי אין קריאת התורה". היהודי, שלא האמין לגבאי, הלך לברר אצל מתפלל אחר, שהסביר לו כי קוראים בתורה רק בשני, חמישי, ראש חודש, חנוכה ובתענית ציבור.

באותו רגע נרקם במוחו של האיש רעיון נורא. הוא ניצל את ידידותו עם הפריץ המקומי, הגיע לביקור, והשקה אותו לשוכרה. כשהיה הפריץ שיכור כלוט, הצליח היהודי לחלץ ממנו צו גירוש חתום לכל יהודי הכפר. הוא שב לכפר והציג את האיגרת בדרמטיות. התושבים המבוהלים התכנסו ובכו על הגזירה, והיהודי – בשיא צביעותו – בכה יחד איתם. הוא הבטיח שיש לו קשרים ושאם יאספו אלף רובל כשוחד, הוא ינסה לבטל את הגזירה.

הכסף נאסף במהירות. "כדי שאצליח בשליחותי," הוסיף הרשע, "עליכם להכריז על תענית ציבור ותפילה". למחרת, הכפר כולו צם והתפלל. קראו בתורה, והיהודי קיבל בשמחה את ה'עליה' הנכספת ביום היארצייט שלו… לאחר התפילה, עם אלף הרובל בכיסו, הלך לפריץ וסיפר לו על הנייר עליו חתם בשכרותו. הפריץ, שמעולם לא התכוון לגרשם, ביטל את הצו מיד. היהודי חזר כמנצח ובפיו הבשורה הטובה.

אמר החפץ חיים: אחרי מאה ועשרים של אותו אדם, בוודאי יספידו אותו בקהילה כצדיק ומושיע. ישבחו את יראת השמים שלו, שהרי לא הסתפק בכסף אלא גם קרא לציבור לצום ולהתפלל. אבל בשמים יודעים את האמת המרה: בבית דין של מעלה הוא ייענש על שחיתות איומה – על כך שבשביל גאווה אישית של 'עליה לתורה', הוא התעלל בקהילה שלמה, גרם להם צער נורא והוציא מהם הון עתק במרמה.

"האדם יראה לעיניים ואלוקים ללבב". לפעמים, מה שנראה כמעשה נשגב, מסתיר תחתיו שחיתות נוראה.

תובנה זו זורקת אור חדש על המפגש המטלטל בפרשתנו: "אֲנִי יֹוסֵף, הַעֹוד אָבִי חָי? וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו".

המדרש אומר: "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא – על אחת כמה וכמה". והשאלה מתבקשת: היכן בדברי יוסף מונחת תוכחה? הוא בסך הכל שאל "העוד אבי חי?", זו שאלה, לא תוכחה!

כדי להבין זאת, עלינו לצייר את המעמד: יהודה עומד לפני יוסף ונושא נאום נרגש. הוא מתאר את הקשר הנפשי העמוק של אביו הזקן לבנימין, בן זקוניו שנותר יחיד מאמו. הוא מסביר שאם יקרה לנער אסון, האב ימות ביגון. דבריו היו כה נוגעים ללב, עד שהנוכחים בוודאי הזילו דמעה מול אהבת הבן המופלאה והנכונות שלו להפוך לעבד במקום אחיו.

אך ברגע שיוסף חושף את זהותו ואומר: "העוד אבי חי?", הוא דוקר בסיכה את הבלון הנפוח של יהודה. במילים אלו הוא אומר לו: "האם עכשיו אבא כל כך חשוב לך? האם הוא עדיין חי אחרי מה שעשיתם לו כשמכרתם אותי? האם דאגתם לשלומו כששלחתם לו את כותנת הפסים טבולה בדם ושאלתם 'הכר נא הכתונת בנך היא?'… עכשיו אתה מדבר על רחמים על האב, אבל בדותן החלטתם שהדין גובר על הרחמים!".

זו הייתה תוכחה שאי אפשר לעמוד בפניה. כשאדם מעומת עם הסתירה הפנימית של עצמו – אין לו פתחון פה. רש"י מבאר שהם לא ענו לו "מפני הבושה". אין בושה גדולה יותר מאשר לגלות שאתה סותר את עצמך.

וזוהי התוכחה שתהיה לעתיד לבוא. יבוא יהודי לפני הקב"ה ויישאל: "מדוע ברחת מהתפילה לפני 'עלינו לשבח'?" והוא יענה: "ריבונו של עולם, הייתי חייב לרוץ לעבודה, לא היה לי זמן!". ואז יראו לו איך באותו ערב הוא עמד עשרים דקות ברחוב ופטפט בנחת עם מכר ותיק על "דא ועל הא"… פתאום היה לו זמן.

נוראותה של התוכחה היא שהאדם הוא המוכיח של עצמו. כשתופסים אדם בסתירה בין מעשיו לדיבוריו – הקליפות נופלות. כשיוכיח הקדוש ברוך הוא כל אדם "לפי מה שהוא", לא תהיה תשובה, כי האמת תזרח מתוך מעשינו שלנו.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

נדוניה מכובדת העניק רבי משולם אויערבך, בנו של הגאון רבי מאיר אויערבך מקאליש ורבה של ירושלים, בעל ה-'אמרי בינה', לעילוי המפורסם שנשא את נכדתו. שמעו הגדול של הגאון הצעיר רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זיע״א, בן רבו של בריסק, יצא למרחוק, והכול היללוהו ושיבחוהו. כאשר זכה רבי משולם באוצר זה לנכדתו מרת הענדל, לא חסך מממונו והעניק לחתן, מלבד הנדוניה, אף בית דירות גדול בוורשה, כדי שיוכל לשקוד על התורה בנחת ואת פרנסתו להפיק מדמי השכירות החודשיים.

כמה שנים לאחר מכן, כאשר האמירו מחירי הנדל״ן בוורשה ושוויו של הנכס עלה מאוד, החליט רבי יצחק זאב למכור את הבניין ולחסוך את הטירדות הכרוכות בגביית דמי השכירות ובטיפול בשוכרים. הוא מצא איש עסקים מקומי שגילה עניין בקניית הנכס, ונכנס עמו במשא ומתן. אלא שעיכובים שונים צצו, והעסקה לא יצאה אל הפועל עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה, אשר טרפה את כל סדרי החיים והשביתה לחלוטין את המסחר.

לאחר שוך הקרבות, כאשר חזר העולם מעט לסדרו, זינק ערך הדירות בעיר ורשה לגבהים חדשים, שכן בתים רבים נחרבו במהלך המלחמה והביקוש הגיע לשיא. כעת התפנה הרב מבריסק למכור את הבית שמחירו עלה בינתיים עוד יותר, ובכסף זה קיווה שיוכל לשבת על התורה במנוחה. שוב תר אחר קונים, ומיד נמצאו כאלה, וביקש לגמור את העסקה. אולם כאשר באו שני הצדדים אל בניין העירייה כדי להעביר את הבעלות, הופתעו לגלות שהבית כלל אינו רשום על שמו. הנכס שהיה שלו לרשות גמורה, רשום היה על שמו של אדם זר, שאותו לא הכיר כלל.

לאחר דרישה וחקירה התבררה תרמית קשה: אותו איש עסקים שניהל עם הגרי״ז את המשא ומתן לפני המלחמה זייף את חתימתו של הרב, העביר את הבית לרשותו למרות שהעסקה לא בוצעה מעולם, מכר אותו לאחר – וכך נותר הרב מבריסק נקי מנכסיו. הרב קרא אליו את אותו סוחר והציג בפניו את המסמכים המוכיחים את הגזל. השאלה שניצבה מולו הייתה חריפה: כיצד מכרת את ביתי שלי לאדם אחר? חוורו פני הסוחר שנחשף בקלונו, והוא הודה במבוכה עצומה: הצרה שפקדה אותו והפסדו הגדול דחפוהו למעשה חמור זה. הוא זייף את החתימה, העביר את הבית לשמו וגרף הון רב, אך לא שרתה בו ברכה ובתוך זמן קצר הפסיד את הכול. אילו היה הכסף בידו היה משיבו לרב בשלמות, אך עתה נותר חסר כל, ובוש הוא במעשיו אך את הנעשה אין להשיב.

באותה שעה שבה נודע לרב מבריסק שאיבד את כל הונו, לא אבדו עשתונותיו ולא בא לידי כעס. הוא הרהר: מה אעשה לאדם זה שגזל ממני את כל רכושי? וכי אמסור אותו לשלטונות? מוטב שאעסוק ב״שער הבטחון״ שבחובות הלבבות, וכך אדע להאמין ולבטוח בבורא שהכול נעשה ברצונו. לימים סיפר לתלמידיו: אנשים סבורים שעשיר הוא מי שיש לו בית דירות גדול בוורשה. אבל האמת היא שעשיר הוא מי שיש בליבו ובאמונתו את ״שער הביטחון״ שבחובות הלבבות.

לימים, כאשר סיפר זאת לתלמידיו, אמר להם: "אנשים סבורים שעשיר הוא זה שיש לו בית דירות גדול בוורשה, אולם כך האמת היא עשיר הוא מי שיש לו בליבו ובאמונתו את 'שער הבטחון' שבספר 'חובות הלבבות'…"

דברים אלו מאירים את פרשת יוסף, שנאמר בה: ״כי אם זכרתני… והזכרתני אל פרעה… ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו״. וכתב רש״י: מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר ״אשרי הגבר אשר שם מבטחו בד׳ ולא פנה אל רהבים״. במדרש נאמר: ״אשרי הגבר אשר שם ד׳ מבטחו – זה יוסף; ולא פנה אל רהבים – זה יוסף שפנה לשר המשקים״. ותמוה: אם יוסף בעל ביטחון, מדוע נענש? וביאר הבית הלוי יסוד גדול: ההשתדלות הותרה לאדם כדי להשקיט את לבו, אך מי ששלם במידת הביטחון, ככל שמדרגתו גבוהה כך עליו למעט בהשתדלות. מה שמותר לאחד אסור לחברו. אדם גדול בביטחון נדרש להישען על ה׳ לבדו. משום כך דווקא מפני שיוסף היה בעל ביטחון גמור ועליו נאמר ״אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו״ – לכך נתבע על פנייתו לשר המשקים, כי מדרגתו חייבה שלא לפנות כלל ואף לא בדיבור קל.

בספר 'יחל ומחוללו' מובא בשם האדמו״ר מצ׳ורטקוב פירוש נוסף: יוסף ביקש בתחילה משר המשקים ״זכרתני״, אך מיד חזר בו והתפלל שהקב״ה יסיר מלב השר את זכר הבקשה. וכך היה – ״ולא זכר שר המשקים את יוסף״ – מפני ש״וישכחהו״, הקב״ה נענה לתפילתו של יוסף שישכח.

מכאן הכלל הגדול: בענייני ביטחון והשתדלות יש לכל אדם את השולחן ערוך שלו. מרן הגאון רבי משה שטרנבוך שליט״א העיד כמה פעמים שראה את הגרי״ז שוקל היטב אם פעולה מסוימת היא השתדלות הכרחית או מיותרת לפי מדרגתו, ולבסוף נמנע מפעולה שראתה לו כפוגמת בביטחון. אמו סיפרה ששאלה פעם את הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל על גבולות ההשתדלות, והשיב שאין כלל אחד לזה, אך בוודאי אין להרבות יתר על המידה בענייני העולם הזה ולהפסיד זמן מחיי נצח. אם עסק הפרנסה נעשה לשם שמים, כדי לחנך ילדים לתורה וליראת שמים, הרי הוא עצמו נהפך לרוחניות ממש.

ובכך מיושבת גם הנהגתו של מרן הגראי״ל שטיינמן זצ״ל. ראש כולל שהתאנח בפניו על קשיי התקציב ועל כך שאינו מסוגל להחזיק מאה ועשרים אברכים, קיבל ממנו עידוד וברכה ואף עצה להוסיף עוד עשרים. לאחר זמן שב שוב לראש הישיבה וסיפר ששמחו של ה׳ סייע בידו וכעת הוא קרוב למאתיים אברכים. כעת שאל אם כדאי להוסיף עוד. אמר לו הרב: לא, אל תוסיף, ואף המאתיים בסכנה. תמה ראש הכולל: מה נשתנה? והשיב הרב בפשטות: אז הרגשת שאינך יכול כלל והיית תלוי בבורא בלבד, ולכן יכולת להוסיף; כעת אמרת שהתבססת, ונשמעה בקולך תחושה שאתה מסתדר לבד. וכיון שכך – יש סכנה אף למצב הקיים.

מכל הדברים הללו מתברר מהי מידת העושר האמיתי: לא נכסים חיצוניים, אלא בטחון אמיתי בה׳ יתברך, הבוקע מלב מי שהפנים את דברי שער הביטחון וידע כי כל אשר יעשה ה׳ – לטובה.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל

הגאון רבי יהודה צדקה זכר צדיק לברכה, ראש ישיבת פורת יוסף, מבאר בספרו 'וזאת ליהודה' טעם נכון למנהג להדליק את נרות החנוכה בצד שמאל של הנכנס לבית. מימין ניצבת המזוזה ומשמאל נרות החנוכה, והדבר איננו מקרי. יסודו שיש בנרות החנוכה כוח פנימי להאיר את החושך הגדול.

כשאדם מתבונן במעשה ההדלקה הוא רואה פלא: שלהבת זכה ומאירה יוצאת מתוך חומר גשמי חשוך – שמן גס ופתילה שאין בהם אור מצד עצמם. דווקא מתוך אותו חומר עכור בוקעת השלהבת הנפלאה. בכך מתגלה תוכנו העמוק של חג החנוכה כפי שתיקנו לנו חז״ל, משום שבאותם ימים האיר אור גדול בתוך חשכת הגלות.

זו הייתה תקופה קשה שבה התפתחו מינים ואפיקורסים בישראל, שכפרו בתורה שבעל פה ואף בעצם מציאותו של אלוקים בישראל, שלפירושו שהשפע האלוקי שורה בליבות חכמי ישראל. בתוך אותו חושך בקע כוחם של בני חשמונאי, הכוהנים הגיבורים שהתמודדו עם האפלה הרוחנית והאירו את הנשמות. מהות הנס, מהלך הישועה, משתקפים בהדלקת הנר – שלהבת קטנה היוצאת ממעמקי החושך ומאירה את המציאות.

רבי יהודה צדקה מוסיף ומבאר שכאשר יהודי יוצא מביתו הוא מביט באופן טבעי לצד ימין, ושם הוא פוגש את נרות החנוכה. בכך הוא לומד מסר יסודי: ביתו של יהודי הוא מבצרו הרוחני, המקום שבו הוא מגדל את ילדיו ושומר על הגחלת מפני הרוחות הזרות שבחוץ. עם זאת, יש צורך לצאת לרחוב, אל רחובה של עיר, ושם עליו לזכור שתפקידו להביא עמו את האור שטיפח בביתו. כשהוא יוצא עם אור זה אל החוץ הוא זוכה להאיר את עיניהם של ישראל, את אחינו שאולי רחוקים יותר, לקרב אותם, ובו בזמן להישמר מפני חשכת הרחוב שלא תיגע בו חלילה.

ומשום כך, כאשר האדם שב אל ביתו, מימינו עומדת המזוזה, השומרת את הפתח ומגבילה את כוחם של המזיקים. הרחוב מגיע עד מקום המזוזה, אך משם ואילך האדם נכנס אל תחום טהרתו, כשהוא נקי מחלאת הרחוב ומן הדברים המחשיכים שבו.

ימי החנוכה מטילים עלינו חובה נפלאה לפרסם את הנס ועניינו, לפרסם בעולם וברבים שיש אלוקים בישראל, שיש אור אלוקי החבוי בתוך עולם מלא חושך. צריך רק לחפשו, וכשיהודי מבקש את האור באמת, הוא בוקע ועולה מאליו ומאיר לכל העולם.

שבת שלום ומבורך.