מחפשים דרך מקורית להפוך את סעודת השבת לחוויה משפחתית מגבשת? אחרי הדגים והסלטים, רגע לפני המנה העיקרית, זה הזמן להפעיל את הילדים (וההורים) עם חידון מרתק שעובר בין כל אותיות ה-א' ב' ומסכם את אירועי הפרשה.
החידון מותאם לכל הגילאים, מהקטנטנים שיזהו את המכה הראשונה ועד למבוגרים שיוכלו לדייק בלשון המקרא. זו ההזדמנות שלכם להכניס את אווירת השבת והפרשה הביתה, לעורר סקרנות ולגרום לכולם להשתתף בשיח תורני מהנה וקליל.
רוצים את החידון שיהיה לכם לשולחן השבת? לחצו על הכפתור להורדה והדפיסו את הקובץ.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים שמשה רבנו אומר: למה אני קורא לבן שלי 'גרשון'? "כִּי גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (ב', כ"ב). פירוש הדבר: הוא מזכיר לעצמו; "אני פה לא קבוע, אני גר. גר – נמצא פה זמנית, זה לא המקום שלי". אם ככה, אז צריך להבין מה זה לשון "הייתי", לכאורה צריך לומר "כי גר אנכי בארץ נוכריה"?
פה נבין את הדברים על פי מעשה שהיה. פעם היה איזה שר יהודי חשוב בממלכה באירופה, והוא היה מאוד אהוב על המלך. בזמנם, היו רגילים שיש לכל אחד חותם בטבעת שלו, כך זה היה מקובל .ומשום מה אצל השר הזה החותם שלו היה אותיות עבריות ג' ז' י'? "מה זה? זה השם שלך?", "לא, זה הסמל המסחרי שלי". טוב, הייתה לו הצלחה כבירה, וזה גרם לקנאה ושנאה אצל השרים הגויים שהיו מסביב. והם חיפשו איך להפיל אותו. טיפטפו נגדו עד שהלשון הרע עשה את העבודה – המלך חשד בו על איזה דבר והשליך אותו לבור תחתיות. סבל נורא. אחר זמן, התברר למלך שהכל עורבא פרח – הכל שקר, אז העלה אותה חזרה לגדולה. והנה המלך מסתכל על הפנים שלו, לא רואה שום צער, שום שברון. אומר לו המלך: "תגיד, איך שרדת בתופת הזה כל-כך הרבה?", אמר לו: "אדוני המלך, אתה יודע מה זה ה-ג' ז' י'? ג'ם ז'ה י'עבור. גם כשהייתי בגדולה, אף פעם לא גבה לבי, כי תמיד הסתכלתי בזה. בכלא לא נשבר לבי. כי הסתכלתי ואמרתי: גם זה יעבור".
משה רבנו, לא רק בזמן שהוא היה בגלות מדין, הוא ציין לעצמו "אני גר". אלא "גם כאשר הייתי בארמון המלוכה – הבן של בתיה בת פרעה, אהוב, יש לי הכל". גם אז "גר הייתי" – גם בזמן ההוא "אני לא קבוע". זה סוד נפלא, איך תמיד תמיד להסתכל על החיים בצורת פרוזדור. לא להיתפס לדברים הגשמיים. לחיות את האמונה בבורא עולם ! וכל מה שמסביב זה הכל דרך מעבר. ככה החיים הרבה יותר מאושרים, הרבה יותר שמחים, חיים של אמונה וביטחון.
שבת שלום ומבורך!
פרשת שמות פותחת עבורנו לא רק ספר חדש, אלא צוהר להבנת המהות העמוקה של עם ישראל ושל הקשר הבלתי ניתן לניתוק בינו לבין בוראו. אנו רגילים לכך שפרשה נקראת על שם המילה הראשונה או השנייה הפותחת אותה, אך כאן השם "שמות" חולש על החומש כולו, דבר המלמד כי המושג "שם" טומן בחובו את כל פנימיותו של הספר.
הפסוק הראשון בחומש, פותח במילים "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". מיד עולה התמיהה מדוע התורה, הידועה בנטייתה לקצר במקום שניתן, מוצאת לנכון לשוב ולמנות את שמות השבטים. הרי שמותיהם כבר פורטו בהרחבה בפרשות ויצא, וישלח וויגש, ואם כן לשם מה הכפילות הזו.
ההסבר הראשון טמון בכך שהשם מבטא את המהות הפנימית של האדם. התורה באה לרמז לנו כי לאורך כל מאתים ועשר שנות הגלות המפרכת במצרים, לא שינו בני ישראל את שמותם. למרות עבודת הפרך, הניסיונות הקשים וגזרותיו האכזריות של פרעה שטבח בתינוקות, המהות היהודית נותרה איתנה כצור.
אנו רואים את הנקודה הזו מהדהדת גם בימינו אנו, כאשר לאחר המלחמה הקשה שעברנו, התגלה בסקרים כי שמות כמו דוד ומשה חזרו לקדמת הבמה. דווקא מתוך הקושי והחשיכה, הנקודה היהודית הקדושה שבתוכנו מצמיחה מחדש את הזהות המקורית שלנו, ומתברר שגם תחת עומס הצרות, השם והזהות אינם משתנים.
זווית נוספת להבנת עניין השמות נוגעת לאהבתו העצומה של הקדוש ברוך הוא לעמו. דרכו של עולם היא שכאשר אדם אוהב מישהו באמת, הוא קורא לו בשמו שוב ושוב, שכן השם מעניק חשיבות ומונע מן הדבר להישכח. הקדוש ברוך הוא מבקש להדגיש בפני בניו כי גם רגע לפני שהם נכנסים לחשכת השעבוד, הם רשומים לפניו באופן אישי. הוא מונה את ראובן, שמעון וכל השבטים כדי לומר להם כי גם כשבחיצוניות נראה שבעל הבית שכח את כרמו, ובתוך ייסורי הגלות עולה התחושה הקשה של הסתר פנים, בפנימיות הדברים הוא מעולם לא עזב.
החזרה על השמות ארבע פעמים בפרשות השונות היא הכנה רוחנית שנועדה להזכיר לנו שגם בתוך הניסיונות המרים ביותר, אנו הדבר החשוב לו ביותר בעולם, ולעולם לא נהיה הפקר. אנו רואים זאת בעדויות של החטופים ששבו, המספרים על שיחות עמוקות עם השם בתוך האפלה, רגעים שבהם דווקא מתוך המצוקה התגלה הקשר הפנימי והחי, כמו אותו חטוף שסיפר על הגעגוע לשיחות הנפש שהיו לו עם בורא עולם בתוך מנהרות החושך.
הטעם השלישי לחשיבות השמות טמון במדרש חז"ל המלמד שצדיקים דומים לבוראם. אצל הרשעים השם מופיע בסוף, כמו "נבל שמו", אך אצל הצדיקים והקדוש ברוך הוא, התואר והשם קודמים לאדם, כפי שכתוב "ושמי השם לא נודעתי להם" וכן "ואלה שמות" ורק לאחר מכן השמות הפרטיים. הדבר מלמד שכל יהודי הוא צדיק במהותו וקשור לאלוקות, גם אם בחיצוניות הדברים נראים אחרת. בתוכנו קיימים כוחות של צדיקים, נפש אלוקית שמפמפמת תמיד ומחכה שנבליט אותה.
דוגמה חיה לכך מצאתי בשיחה עם אמונה ניסים, אחותו של אליקים ליבמן הי"ד. אליקים נחשב במשך חודשים ארוכים לחטוף, ורק לאחר זמן התגלה כי נרצח ביום הטבח ונקבר יחד עם נפטר אחר, עד שהוצא ונקבר מחדש בלוויה קורעת לב. אמונה, שכשמה כן היא, גילתה תעצומות נפש שנובעות מהמהות של השם שלה.
היא סיפרה כיצד בשבת אחת קראה בהפטרה על המלחמות הקשות של עם ישראל, על הנרצחים והנופלים לאורך כל הדורות, ודווקא מתוך הכתובים הבינה שעם ישראל תמיד ממשיך להתקיים. תמיד עברנו פוגרומים וצרות, אך בסופו של דבר עם ישראל נשאר לעד וקיים לנצח.
זו הנקודה הפנימית שכל אחד מאיתנו צריך לאמץ – לא משנה מה קורה בחוץ, ולא משנה כמה הנפש הבהמית מנסה להפיל אותנו, הנפש האלוקית שלנו תמיד שם. עלינו לשים לב אליה, להבליט אותה ולתת לה מקום, ובכך נזכה לגלות את כוחנו האמיתי ולהתחבר לנצחיות של עם ישראל, אמן ואמן.
בסמטאותיה של ההיסטוריה היהודית, ניצב דמותו הפלאית של רבי ישכר בער בַּארון מרדושיץ, המוכר בפי כל כ"סבא קדישא". אך בשנותיו הראשונות, הודו היה חתום בשבעה חותמות; הוא נראה כאברך מן המניין, שקוע בתורה ועמל בעבודה, ללא כל גינוני מלכות או מופתים גלויים. דלותו הייתה משוועת, עוניו זעק מן הקירות, והוא היה רעב ללחם כפשוטו. אהבתו היוקדת לצדיקי הדור הריצה אותו בדרכים, צועד רגלית במשך שבועות, נודד בדרכי עפר כדי לחסות בצלם, לעיתים ללא צדה לדרך, כשכל גופו שחוח ומותש.
באחת מנסיעותיו אלו, תחת שמש קופחת ובגוף רצוץ, הרגיש הרבי כי כוחו עוזבו. הוא התיישב על סלע בצד הדרך, עיניו תרות אחר שביב של תקווה. והנה, קול גלגלי עגלה נשמע במרחק. חבורת יהודים צעדה לצדה, והרבי, בשארית כוחותיו, התחנן: "אני חלוש ותשוש, אין לי כוח להניע יד או רגל, אנא תנו לי לשבת קצת על העגלה".
אך האנשים השיבו בשלילה מצערת. על העגלה שכב בן משפחתם, חולה אנוש המפרפר בין חיים למוות, בדרכם לרופא בכיר בעיירה סמוכה. הם הסבירו כי כדי להקל על ייסוריו ולמנוע את טלטולי הדרך, ירדו כולם מהעגלה כדי להפחית ממשקלה. "אנחנו בעצמנו צועדים ברגל כדי שלא להפריע לחולה את מנוחתו, ואתה רוצה שנעלה אדם זר?", תהו בכאב.
הרבי מרדושיץ לא ויתר. הוא התחנן על נפשו והבהיר כי אם יישאר שם, ימצאו אותו ללא רוח חיים. בלית ברירה, העלו אותו לקצה העגלה בתנאי שלא יזוז. אך ברגע שעלה, ראה הרבי את החולה במצבו הנורא – גופו נפוח מייסורים, תמונה קורעת לב. בניגוד לכל סיכום, ניגש אליו הצדיק הנסתר ונגע בידו. "כואב לך כאן?", שאל. החולה הניד ראשו לשלילה. הכאב נעלם כלא היה. הרבי המשיך ונגע ביד השנייה, ברגליים, בראש ובכתפיים.
קרובי החולה זעקו בחרדה: "אל תיגע בו! הרופאים אמרו שזה מסוכן!". אך הפלא התחולל מול עיניהם. החולה התיישב, הבריא לחלוטין וביקש אוכל ושתייה. הנסיעה לרופא הפכה למיותרת. האנשים המשתוממים חיפשו הסברים: "כנראה המלאך רפאל המלווה את הרופא הבכיר הקדים לבוא אלינו בדרך", אמרו. לימים, סיפר הרבי את המעשה וצחק על שחיפשו הסברים מתחת לאדמה: "הם לא העלו על דעתם שהקב"ה פשוט שמע את תפילתו של 'בערל הבטלן' וריפא את החולה".
הדרמה הזו, של כוח התפילה המסתתר מאחורי השתדלות אנושית, שזורה לאורך כל דברי ימי עולם. בפרשתנו, מברך יעקב אבינו את דן: "יְהִי־דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ… הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבֹו אָחֹור". רש"י מגלה כי הכוונה לשמשון הגיבור. בתודעה הקולקטיבית, שמשון מצויר כענק בעל שרירי פלדה, אך שיא ניצחונו היה דווקא כשעמד חסר כוח לחלוטין, עיוור ואסור, וזעק: "וחזקני אך הפעם הזה". יעקב אבינו התנבא על הרגע הזה במשפט: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". הניצחון לא הגיע מהשרירים, אלא מהתקווה והתפילה.
כך היה גם בכיבוש שכם. יעקב אומר ליוסף: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". רש"י ואונקלוס מפרשים: "בצלותי ובבעותי" – בתפילתי ובבקשתי. ה"בן איש חי" ממחיש זאת במשל נפלא על אדם שזרק מקל על אריה שאיים לטורפו, ובדיוק אז ירה צייד נסתר חץ מורעל שהרג את החיה. האיש חשב שמקלו הכריע את האריה, אך האמת הייתה שאלמלא החץ, המקל לא היה מושיעו. שמעון ולוי היו נערים בני שלוש-עשרה שנכנסו לקן הצרעות של שכם. איך הצליחו? מגלה יעקב: "אתם פעלתם בשטח, אבל אני עמדתי והתפללתי עליכם".
מסר זה מהדהד גם בדברי יוסף לאחיו: "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה… לְהַחֲיֹת עַם־רָב". על פני השטח נדמה שהאחים גרמו לסבל, אך ה' הוא המושך בחוטים מאחורי הקלעים. האדם הוא כבובה שהמיתרים נשלטים על ידי אמן היקום; אנו מקבלים החלטות, אך רצון ה' הוא העומד ומבוצע תמיד.
היום, כשאנו בגלות ישמעאל הנוראה, אנו נזכרים בדברי חז"ל במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע: "הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהם מלך קשה כהמן, ומיד הן עושים תשובה ונגאלים". ישמעאל, אותם "אנשי מדבר" שאימתם נפלה על העולם כולו, נקראו כך לא על שם תפילתם הם, אלא על שם "יִשְׁמַע אֵ-ל וְיַעֲנֵם" – התפילה שלנו. המטרה של כל הצרות היא שנפתח את פינו בתפילה, נחזור להשי"ת, ונזכה לישועה הקרובה במהרה בימינו, אמן.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
יעקב אבינו עושה את אחרית ימיו בארץ מצרים, שם הוא מתאחד עם יוסף בנו לאחר שנים ארוכות שבהן לא נודע גורלו. בטרם פטירתו, מבקש יעקב להבטיח את עתידו הנצחי ומשביע את יוסף שבועה חמורה שלא יקבור אותו במצרים. דרישתו המפורשת היא להעלות את גופו לארץ כנען ולקוברו במערת המכפלה, המקום בו נטמנו אבותיו אברהם ויצחק ואמותיו שרה, רבקה ולאה.
בנקודה זו אנו נחשפים למידת חסידותו של יעקב, שכל מעייניו נתונים לאחריתו ולתכליתו האמיתית. עבור אדם של אמונה, אמת ויושר, הרגע הנוכחי אינו העיקר, אלא ההכנה לרגע שבו האדם כבר אינו יכול לפעול למען עצמו. יעקב משתמש בשבועה, שהיא הכלי המחייב והמכריח ביותר, כדי לוודא שצאצאיו יוציאו מן הכוח אל הפועל את רצונו הרוחני המזוקק.
כאשר יוסף מביא את בניו אל מיטת אביו החולה, מתרחשת דרמה רוחנית עמוקה. יעקב רואה את אפרים ומנשה ושואל "מי אלה", ועל כך מתעכב רש"י הקדוש ותמה האם אין זו הפעם הראשונה שיעקב רואה אותם. ההסבר טמון בכך שיעקב ביקש לברך את נכדיו, אך לפתע נסתלקה ממנו שכינה. ברכת האבות איננה תפילה רגילה או משאלת לב, אלא קביעת מציאות רוחנית ועובדתית הנעשית על פי שורש נשמתו של האדם.
הסתלקות השכינה הרתיעה את יעקב והעלתה בו ספק האם הבנים שלפניו הם אכן זרע קודש ושורשם מחובר לקדושה. בתגובה לכך, הוציא יוסף את שטרי האירוסין והכתובה כדי להוכיח לאביו כי נישואיו נעשו בכשרות מוחלטת ועל פי כל כללי התורה. יוסף התפלל שרוח הקודש תשוב לחופף על אביו, ואכן תפילתו התקבלה ויעקב זכה לחתום את ימיו בברכה המיוחדת לאפרים ומנשה.
ממעמדים אלו אנו למדים כי מבטם של האבות הופנה תמיד אל העתיד ואל התכלית הרוחנית. הם לא הסתכלו על הרגע החולף, אלא חיפשו לראות בנים ישרים ויראים שהשכינה שורה עליהם וששורשם אינו מחובר למקורות זרים. גם אנו, הנמצאים בדורות האחרונים של ההיסטוריה ובערב אחרית הימים, יכולים לשאוב השראה מהנהגתם.
אף שאנו רחוקים ממעלתם של האבות, מחובתנו לשאוף לכך שצאצאינו יהיו מחוברים לקדושה בלבד. הצלחה זו תלויה בראש ובראשונה בתפילותינו, בדוגמה האישית שאנו מקרינים ובדאגה הכנה מהשפעת הסביבה האפלה המלאה רוח של חילוניות וזרות. כשם שיוסף הצדיק הצליח לשמור על קדושת בניו בלב מצרים שהייתה ערוות הארץ, כך גם עלינו לאמץ את מידת ההיבדלות והשמירה כדי לזכות שהברכה תחול על דורותינו.
בפרשת ויחי אנו פוגשים את בקשתו הנרגשת של יעקב אבינו מיוסף בנו: "ועשית עימדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים". על המילים "חסד ואמת" מעיר רש"י כי חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת. קביעה זו מעוררת תהייה, שהרי לכאורה עולה ממנה שישנו חסד שאינו "של אמת". מכאן אנו למדים יסוד גדול בעבודת השם: חשיבותו המכרעת של חסד הנעשה ללא שמץ של מחשבה על טובת הנאה או קבלת תמורה. רק כאשר האדם פועל מבלי לצפות להכרת טוב או לתועלת אישית כלשהי מהזולת, מעשהו מתעלה לדרגת חסד של אמת.
התביעה המוסרית מאיתנו היא לפעול לשם שמיים בלבד. כאשר אנו מקיימים את רצון הבורא, כפי שנאמר "מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם עשות משפט ואהבת חסד", המניע צריך להיות אהבת החסד כשלעצמה. הקדוש ברוך הוא חפץ שנעשה חסד לא מפני שזה מעניק לנו הרגשה טובה או משום שאנו מצפים למילת תודה מהמקבל. כל אלו הם שיקולים צדדיים שאינם מעיקר העניין. התפקיד המוטל עלינו בעולם הזה הוא לעשות חסד פשוט מפני שזהו רצון השם יתברך, וזוהי הנקודה שבה החסד הופך לאמיתי ומזוקק, כשהוא מנותק לחלוטין מציפייה לתמורה אנושית.
עיקרון זה בא לידי ביטוי מובהק בשבח הגדול שחלקו חז"ל למצוות "מתן בסתר". הגמרא מספרת על מסירות נפשו המופלאה של מר עוקבא, שהיה מוכן להסתכן ולהכניס עצמו למצבים קשים ובלבד שהאדם לו סייע לא ידע מי הוא המיטיב עמו. הנהגה זו נובעת מההבנה שאם אנו חפצים באמת לעשות את רצון הקדוש ברוך הוא, עלינו לנטרל את הרצון שהשני ישיב לנו כגמולנו או אפילו יידע על עזרתנו. הקדוש ברוך הוא רוצה שנאהב את הטוב המוחלט, וכאשר אנו פועלים ללא מחשבה על קבלת פרס, אנו מוכיחים כי מעשינו נובעים מאהבת חסד טהורה. יהי רצון שיהיו כל מעשינו לשם שמיים ונזכה לדבוק במידותיו של בורא עולם.
ערב שבת שלום – פרשת ויחי.
אני רוצה לגלות היום איזה מתכון נפלא לחיים בריאים מתורתו של אבינו הגדול מרן זצוק"ל הכ"מ: אומר הפסוק בפרשה "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (מ"ט, י"ב). רבותינו מסבירים (כתובות קי"א ע"ב) ש"ולבן שינים" – זה ביטוי לחיוך. כותב אבינו הגדול בפירושו הנפלא 'בית נאמן' עה"ת (ח"ב עמ' תרמ"ה), ואני מצטט את לשונו: "מחלב" – אותיות 'מח לב'. שמי שרגיל בחיוך ומלבין שינים לעצמו ולאחרים, שומר על עצמו מאירוע מוחי ומהתקף לב כנודע".
ואני רוצה לשתף אתכם למחזה שהיה לנגד עיני. היינו באלול תשפ"ד – שבעה חודשים קודם הלקח מאיתנו ארון האלוקים – אצל איזה פרופסור מיוחד, שפעם ראשונה הוא פגש את מרן. והוא מסתכל, מסתכל ואומר למרן: "אתה לא לוקח שום דבר לתפקודי לב? דילולי דם – שנוגע לאירוע מוחי?", "לא, שום דבר!". באמת באותו זמן זה היה… הפרופסור ממש הוכה בתדהמה; איך יכול להיות, אדם שעבר כל כך הרבה בחיים, רק כדורים לסכרת?! זהו זה?! שום דבר אחר לא?! הסוד הוא לשמור על הלב ועל המוח.
מרן היה חוזר הרבה פעמים על דברים שלפעמים היו מכאיבים לו. אחרי שהיה כואב, היה זורק איזו בדיחה והיה אומר: "אני מחייך לעצמי. כי הכל הכל הכל הבל". וזו הלשון של מרן כאן: "מי שרגיל בחיוך לעצמו ולאחרים" – זה שומר על הדברים האלו.
יהי רצון שיהיו לנו חיים בריאים, טובים ומתוקנים ושמחים.
שבת שלום ומבורך!
פרשת ויגש מעמידה אותנו מול רגע השיא של המפגש בין יהודה ליוסף, כאשר יהודה ניגש אל השליט במטרה להציל את בנימין אחיו הצעיר. יהודה, שקיבל על עצמו ערבות להשיב את הנער לאביו, מכין את עצמו לכל האפשרויות: הוא ניגש לתפילה, מביא דורון ומכין את עצמו למלחמה. בדבריו אל יוסף, בעודו סבור כי הוא עומד מול שליט מצרי נכרי, הוא שוטח את טענת הערבות ומסיים במילים המהדהדות עד היום: כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי. יוסף, בתפקידו כשליט מצרים, מייצג בעולם הרוחני את ערוות הארץ ואת כוחו של היצר הרע המבקש לפתות את האדם. כאשר היצר אומר ליהודה להשאיר את הנער במצרים ולעלות לשלום אל אביו, יהודה יוצא מגדרו ומסרב בכל תוקף, שכן אחריותו על הנער היא מוחלטת.
רבותינו בעלי הרמז ובעלי המוסר למדו מכאן יסוד עצום לחייו של כל יהודי, הנקרא על שמו של יהודה. עלינו להתבונן בעולם היצרי המקיף אותנו, עולם של פיתויים ובלבולים הגורם לאדם לפעמים לשכוח את ילדיו הצעירים. לעיתים הילדים נעלמים לנו מתחת לרדאר, כאשר הם נרשמים לבתי ספר ולמקומות שאינם ראויים לחנך לתורת ישראל. אלו מקומות שלא ניתן להוציא מהם את המיטב הרוחני האפשרי, אותו מטען שיהודי מוכרח למסור לבניו אחריו כחלק מתכליתו בעולם. כל יהודי חייב לשאול את עצמו בחרדה: כי איך אעלה אל אבי שבשמיים והנער איננו איתי?
אנו מוצאים לפעמים מצבים בהם ההורים מקפידים על קלה כבחמורה, האב הולך לבית הכנסת ומניח תפילין, והאם שומרת טהרה, מברכת ומדקדקת בכשרות, אך עליהם לשאול: היכן הם ילדיי? כאשר הילדים לומדים במוסדות חינוך שאינם מובילים אותם למקום אליו ההורים באמת שואפים, נוצר פער רוחני כואב. לאחר שנים רבות עלולים ההורים למצוא את עצמם במקום אחד, בעוד הילדים נמצאים במקום אחר לגמרי מבחינה רוחנית. כל אדם חייב לשנן לעצמו כיצד יתייצב באחרית הימים, לאחר מאה ועשרים שנה, לפני אביו שבשמיים, אם הנער לא יהיה איתו בדרך התורה.
יהודה ידע לומר את הדברים הללו במסירות נפש, וכל יהודי מחויב לשנן זאת. גידול הילדים בתלמודי תורה ובמוסדות חינוך תורניים, אצל מחנכים יראי השם, הוא הערובה האמיתית לכך שהילדים יישארו יראי שמיים, יעסקו בתורה ובמצוות וימשיכו את שושלת ישראל היקרה שניתנה לנו בהר סיני. על כל אחד להתחזק, להיות גיבור המתגבר על יצריו ועל הבלבולים האופפים אותו, להתייעץ עם רב ולהבטיח שילדיו יזכו לחינוך הנכון והאמיתי. היו ברוכים, שבת שלום ומבורך.
