חכמת המוזיקא שבחה הרבה | הרב שמואל ברוך גנוט

"מה הרב רוצה, מי ששר את זה הוא חרדי גמור!", אמר לי בן תשחורת צעיר, כשהערתי לו בנועם שהמוזיקה שהוא מקשיב לה צורמת, לא מתאימה, מבחינתי.

נכתוב הפעם על סוגיה עדינה ולא פשוטה בכלל. לא מדובר על איסור או על חומרא, לא על דקדוק הלכה ולא על אורחות מוסר. מדובר על נטייה דקה בעדינות הנפש, על צורת היהודי האותנטי.

מוזיקה בת זמנינו.

המלחינים מניחים תפילין בכל בוקר, בוודאי שומרי שבת. חלקם בוודאי גם קובעי עיתים לתורה. לא מדובר גם ב'תשובה' של ה'אגרות משה' (אבהע"ז ח"א סימן צו), הכותב "בדבר אחד שהיה בן תורה בחזקת כשרות כמה שנים, והיה מנגן שעשה ניגונים על שירי קודש ולשיר לחתונות, והורגלו כמה בני תורה לזמר אותם בשמחות של מצוה, ועתה אין שמועתו טובה, ש…, ושואל כבוד תורתו אם מותר עתה לזמר בניגוניו שעשה תחילה כשהיה בחזקת כשרות".

מדובר במוזיקה חדשנית, בסגנון שלא הורגלנו בו,  במקצבים שונים ובאופי אחר לגמרי ממה שאנו שרנו כשהיינו בני ישיבות. המלחינים, ככל הנראה והידוע, יהודים כשרים. המוזיקה? לא מתאימה. לא שלנו.

רבנו הגר"א מוילנא זי"ע אמר ש"חכמת המוזיקא שבחה הרבה, ורוב טעמי שירת הלווים וסודותיה, יסודות תיקוני הזוהר, אי אפשר בלעדיה".   נשים לב גם לדברי ה"הושענות" הנאמרות בחג הסוכות: "הושע נא למען חיך מכרכר בשיר, המלמד תורה בכל כלי השיר". השירים נועדו להבנת התורה, כדברי הגר"א ז"ל, ולכן "המלמד תורה בכל כלי השיר".  מרן הגרב"ד ליבוביץ' זצוק"ל, ה'ברכת שמואל', נודע בכח לחניו וזמרתו. כששאלוהו הכיצד מורו ורבו, מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל, לא הבין בחכמת הניגון והשירה, חשב רבי ברוך בער זמן רב, בצער ובריכוז. ולבסוף נאנח ואמר: "ותחסרו מעט מאלוקים"!!!…

הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זצוק"ל העיד שהמהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז, זכה למדרגות עליונות מפני שעבר לפני התיבה כשליח ציבור בכוונת הלב ובמנגינות יפות ומיוחדות, שהעלו את תפילות הקהל לפני הקב"ה. רבי פנחס מקוריץ אמר שאילו הוא עצמו היה "בעל מנגן", היה מקבל על עצמו לנסוע מעיר לעיר ולעבור לפני התיבה בבתי כנסיות, לכבוד ה' יתברך, ורבנו החתם סופר זי"ע אמר שמוכן הוא להעניק שליש מתורתו למי שילמדו את עולם הנגינה.

שמעתי פעם שבכתבי רבי נחמן מברסלב זצוק"ל מובא שלכל דת יש לה נגינות משלה, שהם חלק מהדת, ואי אפשר שיהיה דת בלי נגינה. פירוש הדבר: קיום חיי הדת סובבים סביב הכללים, העקרונות, המצוות והחוקים. אך עדיין כדי להגיע לחיבור פנימי לחיי הרוח, צריכים להיעזר במוזיקה, בשירה ובניגון.

לפני כתיבת המאמר שוחחתי עם ידידי איש החינוך הנודע הרה"ג רבי יחיאל פליסקין שליט"א, שכבר העשיר את קוראי 'יתד נאמן' במאמריו החינוכיים מספר פעמים. הרב פליסקין צייר לי את התחושה בנושא בדברים הבאים: נתאר לעצמנו יהודי שחי את כל חייו בין הגויים, ללא שראה שום סממן יהודי. הוא אמנם קיים תרי"ג מצוות ועסק בתורה, אך מעולם לא ראה מלבושי יהודים, לא התפלל בבית כנסת, לא ראה שולחן שבת כצורתו, לא שמע לחן יהודי, לא אכל אפילו מאכלים יהודים, לא ראה, חווה או שמע על כל ההווי היהודי האותנטי, המורכב מאלפי פרטים, ניחוחות ומראות, צבעים וטעמים. כיצד יהודי כזה ייראה?

בספרי ויאמר שמואל (סימן לה) הוכחתי בכמה הוכחות, שישנם שני דינים בדין חינוך: א-) חינוך פרטי הדינים והמצוות, וחיוב חינוך לזה הוא מגיל חינוך.  ב-) חינוך ילדים בדרך התורה. והיינו שצריך לחנכם במסלול יהודי-שורשי, כזה שיגרום להם להתעלות בגדלותם בדרך התורה והמצוות. וחינוך זה נוהג מיום שאפשר להרגילם בכך, (וכמו שאנו מחנכים זאטוטים לנשק ספר קודש שנפל, ומלבישים אותם כיפה וכדו', למרות שלא הגיעו כלל לדעת ולהבנת הלכות כבוד ספרים וכו'). לא ניכנס כעת לנושא התורני וההלכתי ולא באתי לקבוע כאן הלכות. אך הרעיון ברור הוא, שמלבד עצם קיום התורה והמצוות, שומה עלינו לחנך את בנינו ובנותינו לחיי הרוח וההווי היהודי השורשי המקיף את כל חיינו. זה כולל את ההגעה לבית הכנסת ובית המדרש, מנהגי ישראל, שירה יהודית, לבוש יהודי, השפה היהודית, מראה של בית יהודי, אוכל יהודי- שחלק גדול ממאכליו מבוסס על מנהגים המוזכרים בספרי המנהג ואפילו בספרי ההלכה. סגנון 'שיחת חולין של תלמידי חכמים' ואולי אפילו ווערטלאך יהודיים שנונים ושורשיים. ישנם דקויות, ניחוחות ואורח חיים שלם המאפיין יהודי שורשי, שליבו הפנימי חם ובוער לכל דבר שבקדושה.

מוזיקה אחרת, גם עם היא מורכבת ממילים תורניים להפליא או עם מילים העוסקים בעניינים רוחניים, משבשת את כל התדר היהודי שאמור לזרום לנו בעצמות. אוזן רגישה של יהודי, לפחות קצת בוגר, חשה בזה מיד.

מוזיקה היא לא רק כלי לסוג של 'מיעוט שיחה' נצרך והרפיית הגוף והנפש בזמנים נצרכים. לכן לא מספיק שרק לא נשמע מוזיקה פסולה, טרייף ממש. מוזיקה יהודית היא חלק מבנין האישיות שלנו כיהודים. לחנים ושירים טובים מסייעים לנו להרגיש. השאלה היא האם מוזיקה עכשוית, מודרנית, רעשנית ומאד מאד קצבית, בליווי כלים וסגנונות שהגיעו, ללא ספק, מעולם המוזיקה הגויי, החילוני והרחובי, תואמת לעולם הרגשות והתחושות שאנו רוצים להעניק לעצמנו ולילדינו.

מנהל ת"ת אחד, שבבתי תלמידיו לא מאזינים ל'מוזיקה חסידית' או 'מוזיקה ישיבתית', בגלל סגנון בתי התלמידים, סיפר לי פעם שהוא מקפיד שבכל אירועי הת"ת מושמעים ברמקולים רק מוזיקה חסידית- ישיבתית.

"אני יודע שזאת לא המוזיקה שגדלנו עליה, אבל המציאות היא שכשאנחנו משמיעים את המוזיקה הזאת, הילדים יותר נינוחים, יותר רציניים ומתנהגים יפה. יש אוירה מרוממת. אני רואה בחוש כיצד המוזיקה משפיעה על הילדים", הוא סיפר לי.

מנסיוני עם צעירים, קשה להסביר למי שלא מבין לבד, מה הבעיה והחסרון העצום במוזיקה לא מתאימה. מצד אחד, אנו לא רוצים שהצעירים יקשיבו אך ורק ללחנים שקטים ורגועים, הפורטים על נימי הנפש ומביאים אותנו להתעורר ולהתקרב יותר להקב"ה. אנו רוצים שהצעירים, בפרט אלו התוססים מטבעם (ולעיתים גם אלו שנשמח מאד שיתססו, שיתלהבו ויתעוררו קצת…), גם ישמחו, ישירו בשמחה שירים עליזים ושמחים. מצד שני, לאיזה שמחה אנו רוצים להגיע?

בדרך כלל, אלו שאינם מבינים היום, יבינו לבד בעוד שנתיים, שלש או ארבע. לבסוף הם, החיים באוירה תורנית גבוהה ומרוממת, יבינו.

האם תפקידנו, כהורים ומחנכים, ללחום מלחמת חורמה על כל לחן הנראה לנו לא מתאים לרגש היהודי הפועם בנו?

המחנך הרה"ג רבי יחיאל פליסקין שליט"א מצטט את דברי רבנו הגר"ח מוולוז'ין זיע"א, הכותב  ש'בזמן הזה קשות אינן נשמעות'. לכן האופן המומלץ הוא שההורים יסבירו את הנושא לילדיהם. אולי לא ניתן להסביר זאת לצעירים בפעם אחת ואולי גם לא כדאי להעמיס ולהוכיח ולשוב שוב ושוב ולהוכיח על כך, אך הילדים יקלטו את המסר העדין אט אט. הצעיר יתבגר יותר ויפנים, לפתע הוא יפקח את עיניו ויבין ש'זה לא מתאים לי'.

ואשרי מי שזכה להבין.