הרב אונגר זצ"ל היה רב בבית הכנסת של חוג חתם סופר בבני ברק, 350 מתפללים היו בבית הכנסת. רובם ניצולי שואה עם מספרים כחולים על היד. עקיבא שטיינברג, אחד ממתפללים בית הכנסת של חוג חת"ם סופר בבני ברק, היה ניצול שואה. שנות הזעם באירופה איבד את אשתו ושישה ילדים, ונותר אדם צעיר בן 30 גלמוד וחסר כל. בוקר אחד, בהיותו בן 60 ,הגיע עקיבא אל רב בית הכנסת, הרב אונגר, כשהוא רועד מבכי: "רבי, חלום נורא חלמתי בלילה", אמר בדמע, "אך כדי לספר אותו לרב, עלי להקדים ולספר את ההיסטוריה שלי. הגעתי לאושוויץ בחשוון תש"ה. את כל משפחתי איבדתי ביום שבו הגעתי לשם. נשלחתי מיד לעבודת פרך איומה בבית חרושת לפחים. בסוף היום הראשון לעבודתי שם, כשאני עדיין בתוך היממה הראשונה לרציחתם של אשתי וששת ילדי, שכבתי על הדרגש שבור ומיואש.
לפתע חשתי נגיעה רכה בכתפי. היה זה אברך בשם ר' אריה. 'עקיבא', הוא אומר לי, 'לא למדנו היום כלום, בא נלמד משהו'. "ר' אריה איבד באותו היום את שמונת ילדיו, הוא היה תלמיד חכם וידע גמרות בעל פה. התחלנו ללמוד יחד, ור' אריה פשוט העיר אותי לחיים. על בשרי חשתי את מובנו של הפסוק: 'כי הם חיינו… ובהם נהגה יומם ולילה'. ערב אחד, בחודש אדר, בשכבי על הדרגש אומר לי ר' אריה: 'עקיבא, עוד פחות מחודש פסח – איך נאכל כזית מצה? איך נקיים 'בערב תאכלו מצות'?!. 'ר' אריה', זעקתי בייאושי, 'על מה אתה מדבר, אנחנו פה באושוויץ! היכן נשיג כאן מצה?'. ממשיך עקיבא לספר לרב הקשוב. 'עקיבא', עונה לי ר' אריה במתינות, 'אל תגיד ככה, אנחנו אמנם באושוויץ, אבל הקב"ה הוא כל יכול, 'והבא ליטהר מסייעין בידו'. אל תדאג, עוד נזכה לאכול כזית מצה…' כל אותו הלילה לא פסקו ההפגזות. מטוסי האויב הפציצו מחסני נשק. למחרת פורים, כשאנו צועדים כהרגלנו לעבודה, גילינו, ששתי פצצות נפלו על מחסן החיטה. היה זה מחסן אדיר שהכיל טונות של חיטה שיועדו להזנת הצבא הגרמני.
החיטה התפזרה על פני כל השטח כמו מרבד קסום של גרעינים. הדבר היה לפלא: כמה חלמנו אתמול על מעט חיטה, והנה כל השטח מסביבנו מוצף בחיטה. "כשחזרנו מן העבודה בשעת לילה מאוחרת, מיהרתי להתכופף ולאסוף שני חופנים, אחד עבורי ואחד עבור ר' אריה. ר' אריה היה המאושר באדם. עקיבא הוסיף ותיאר לרב אונגר כיצד מצאו אבנים, טחנו עימם את החיטים והפכו אותם לקמח. "כל לילה טחנו, עד שהגיע ה' בניסן. מיהרנו להכין את הבצק: מים, קמח, לישה מהירה, והנה, הבצק מוכן. רידדנו את המצה במהירות, ועם מסמר עשינו בה חורים. הוצאנו את הפח מן התנור בזהירות, בעזרת סמרטוט, הדבקנו עליו את הבצק, ותוך 3 דקות כבר היתה לנו מצה למהדרין. שני כזיתים הכנו לכל אחד. החבאתי את המצה מתחת לחולצה, ושבנו למחנה, כשידי צמודה לגופי, ושומרת על המצה היקרה. "כשהגענו למחנה", ממשיך עקיבא לספר, "ראה אחד השומרים את תנוחתי המוזרה, וצעק: 'ז'יד, מה אתה מחביא שם?' בתנועה חדה הרחיק את ידיי מגופי, ושברי מצה צנחו להם בדממה על האדמה הקפואה.
הנאצי לא הסתפק בזאת, ובמגפיו המסומרות ריסק את המצה עד דק. לקינוח הוסיף להכות אותי במכות אדירות. "צנחתי על המצה מחוסר הכרה. כעבור מספר דקות שבתי להכרתי. הייתי מיוסר כולי, שברי שברים, אך נזכרתי שיש מתחתי אוצר. מצה מרוסקת אמנם, אבל גם בה אפשר לקיים מצות אכילת מצה. כשכולי זב דם זחלתי לדרגש ובידי האוצר היקר", ממשיך עקיבא לספר. "חזרתי לדרגש, וכשכולי כאוב הראיתי לר' אריה כי נותר כזית אחד בלבד. ר' אריה פרץ בבכי: 'אתה הבאת את החיטים, אתה חטפת מכות על המצה, אבל אנא, רחם עליי, איך אעבור את ליל הסדר בלי לאכול כזית מצה?' "ר' אריה", עניתי בתקיפות, "אני מוותר לך על ארוחת הערב של מחר ושל מחרתיים, אבל המצה – חייך קודמים, איני מוותר!" "ר' אריה המשיך להתחנן: "עקיבא, אנא, תן לי את המצה, אומר אתך את ההגדה של פסח, מילה במילה, מהא לחמא עניא עד הסוף, אני מתחנן, תן לי את המצה!" "אין על מה לדבר, המצה שלי!', התעקשתי.
ואז הזדקף אריה: "אתה יודע מה ? בא נעשה עסקה. אני אוכל את המצה ואתה – תקבל את השכר. שכר עצום של 'לפום צערה אגרא'!" הסכמתי לעסקה. הוא אוכל והשכר – שלי. הגיע ליל הסדר. שבנו מן העבודה שבורים ורצוצים, ארבע כוסות לא היו, מצה – בקושי פירורים של כזית, אבל מרור – היה לכולם בשפע. שכבנו יחד על הדרגש, ואמרנו את ההגדה בבכיות נוראות", מספר עקיבא. אני כבר לא החזקתי מעמד ונרדמתי מרוב בכי ותשישות. אך ר' אריה שאכל מצה, לא היה מסוגל להירדם מרוב התרגשות, וכי קלה היא בעיניכם, זכות היא לאכול כזית מצה בגיא צלמוות, באושוויץ. לפנות בוקר החל להתפלל שחרית בהודיה עצומה ובלחש. בתפילת הלל כבר שכח היכן הוא נמצא, באמרו 'אשר קידשנו' נתן צווחה של התרגשות, ממעמקי ליבו הטהור. השומר הגרמני זינק ממקומו, הצמיד את האקדח לראשו ולחץ על ההדק. נשמתו הטהורה והמזוככת יצאה על קידוש ד', ביום טוב ראשון של פסח. "נשברתי לרסיסים", מספר עקיבא בדמע. "ר' אריה היה הרב שלי, אבי הרוחני, הוא החזיק אותי בתוך הגיהנום הנורא, כיצד אוכל לשרוד בלעדיו? הקב"ה נתן לי כוחות עצומים במשך שלושים יום נוספים. בי"ז באייר הגיעו אמריקאים. המלחמה הסתיימה. שקלתי 36 קילו. עור ועצמות. לא מצאתי עוד טעם בחיי. "אך הקב"ה, אב הרחמים, הוא בעצמו מחיה המתים.
אט אט התאוששתי. הקמתי בית בפעם השניה, ב"ה זכיתי בארבעה ילדים וכבר עשרה נכדים כן ירבו. אתמול בלילה, הופיע ר' אריה בחלומי, כשכולו נורא הוד. 33 שנים אחרי אותו ליל סדר נורא הוד, הגיע אליי בחלום ר' אריה הקדוש, כשהוא לבוש בקיטל לבן. "איפה אתה, ר' אריה?", זעקתי. "אני במקום שכולו אור", הוא השיב. "זכיתי להיהרג על קידוש ד'. כבר 33 שנה אני מחכה להזדמנות שיתנו לי לגשת אליך. היום לראשונה קיבלתי אישור. עקיבא, על כל המצוות שעשיתי בעולם הזה יש לי שכר אדיר, אך מצוה אחת שעשיתי בעולם הזה, עד היום אין לי עליה שכר, וחסר לי מכך הרבה בשמיים, היא מצות אכילת מצה בליל הסדר תש"ה, כי היה הסכם בינינו, אני אוכל את המצה והשכר הולך לעקיבא. עקיבא, אם תוותר לי על השכר – אוכל לקבל אני את שכר המצווה האדירה הזו. אני מתחנן לפניך: אנא, וותר לי על השכר! השבתי לו: "אריה, אתן לך כל מה שתבקש ממני, אבל שכר של מצווה – אני לא מוכן!" "ר' אריה עזב אותי בפנים עצובות, וככה התעוררתי", מספר עקיבא לרב אונגר, ופונה אליו בשאלה: "האם עלי לוותר לו? הרי אני הוא זה שחטפתי מכות על המצה, אני הבאתי את החיטים, הסכם זה הסכם, למה עלי לוותר? מצד שני, נשמתו של אריה כל כך התחננה"… הרב אונגר שומע את השאלה ושותק.
לבסוף הוא אומר: "שאלה כזו יש לשאול צדיק מן הדור הקודם, גש לרבי ממכנובקא, יהודי קדוש של מסירות נפש ותשאל אותו". הרבי ממכנובקא שומע את הסיפור ועונה ברכות: "מן היושר עליך לוותר!" הוא משיב לעקיבא. ומסביר: "33 שנים עברו מן הסיפור הזה, האם ניסית לחשב כמה ברכות זכית להגיד ב-33 השנים האחרונות? כמה מצוות, הנחת תפילין, שבתות, ועוד תמשיך עוד ועוד בשנות חייך. ור' אריה המסכן – כבר לא נותרו לו הזדמנויות יותר. האם לא ראוי לוותר לו על הזכות הזו?" עקיבא שמע את דברי הרבי, והשיב מיד: "אם כך, אני מוותר על השכר". אך הרבי ממכנובקא לא מסתפק בזה: "היכנס לבית הכנסת הסמוך, פתח את ארון הקודש, ושם, בסמוך לספרי התורה הכרז בפה מלא ובלב שלם על מחילתך". היה זה שעת חצות הליל. עקיבא נכנס לבית הכנסת ומול ספרי התורה שבארון הקודש קרא: "ריבונו של עולם, אני מוותר לר' אריה בלב שלם על השכר של אכילת מצה בפסח תש"ה". באפיסת כוחות, שב עקיבא לביתו וצנח על מיטתו, כשהוא מותש ומלא מחשבות.
באותו הלילה, שוב נדהם לראות את ר' אריה בחלום, כאשר פניו מוארות מאוד: "יישר כח, עקיבא! הויתור התקבל, אני מודה לך מעומק ליבי, בזכותך העלו אותי לכאלה מקומות. אין לי מילים להודות לך". למחרת בבוקר שב עקיבא לרבי ממכנובקא וסיפר לו על החלום השני. הרבי התפרץ בבכי. "סיפרת לי על יהודי קדוש, שעבר ייסורי איוב, חי בקדושה ובטהרה, ידע ש"ס, נמצא בגן עדן במקום הכי נשגב, ושווה לו לעזוב את כל העולם הבא, לרדת פה לעולם ולהתחנן על עוד מצווה, כי שם הוא לא יכול לעשותה. ואנחנו חיים פה בעולם ומסביבנו מתגלגלות להן מצוות, בהישג יד, ומה נאמר למעלה ?! הרי יום אחד ניפגש, עם כל האפשרויות שהיו לנו. הבה ננצל כל רגע שאנו כאן כדי לחטוף מצוות". הבה נייקר את המצוות, לא נחמיץ הזדמנויות שבאות לידינו, ונזכה לצבור באמתחתנו שקים מלאים לעולם הבא.
וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה [שמות י"ד, כ"ב]
יציאת מצרים לא היתה רק יציאה מעבדות לחרות, העיקר ביציאת מצרים היה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" [שמות ג, יב] – העיקר להגיע לתכלית קבלת התורה במעמד הר סיני…
משל למה הדבר דומה? עני אחד היה ריק מדעת ומכל חכמה. ביום בהיר קנה כרטיס הגרלה, זכה בפרס הראשון, והפך בין רגע מעני לעשיר. האיש, שהיה פיקח, אמר לעצמו: עכשיו, כשיש לי כסף, יש לי אפשרות נפלאה. עד עתה לא היו לי שום ידיעות, לא היתה בי שום חכמה. עכשיו, שיש לי כסף, אני יכול לשכור את המלמדים הטובים ביותר שיש, והם ישבו וילמדו אותי. הלך ושכר את המלמדים המומחים והטובים ביותר. לימדו אותו חומש ומשניות, ואחר כך גם גמרא ופוסקים. תוך כמה שנים נעשה חכם גדול ובקי בש"ס ופוסקים. היתה לאותו אדם קביעות: פעם בשנה, בתאריך שבו זכה בהגרלה, היה עושה סעודת הודאה גדולה, והיה מכיר טובה לקב"ה שהשפיע עליו עושר רב. גלגל חוזר בעולם.
לאחר מספר שנים, הפך בחזרה להיות עני. אמרו חבריו וידידיו זה לזה: השנה כבר לא תהיה סעודה בתאריך של ההגרלה, שהרי הוא הפך שוב לעני". למרבה הפלא, ימים ספורים לפני היום המיועד, נתלתה בבית הכנסת מודעה, המזמינה את כולם לסעודה המתקיימת כבכל שנה ושנה. הוזמנו ובאו. נטלו ידיים והתישבו לאכול. באמצע הסעודה קם העני ששב להיות עני, ואמר: "כולם ודאי מתפלאים לשמחה מה זו עושה, הרי נעשיתי עני כבתחילה. רוצה אני אפוא להסביר את פשר הדבר. כל שנה, כשהייתי עושה את סעודת ההודיה – על מה ולמה עשיתיה? על שום הממון הרב שהיה לי מאחר שנעשיתי עשיר? לא. כסף זה שום דבר, לא כלום, אלא שעל ידי הכסף היתה לי האפשרות לשכור מלמדים ולהיות חכם. זו היתה הסיבה לסעודת ההודיה בכל שנה ושנה. ועתה, אמנם איבדתי את כספי, אבל החכמה נשארה אצלי. זו הסיבה שגם השנה עושה אני את סעודת ההודיה". אמר המגיד מדובנא זצ"ל, השמחה ביציאת מצרים היתה על כך שיצאנו מעבדות לחרות, משעבוד לגאולה, ומאפלה לאורה. אבל התכלית של כל אלו הלא היתה שנהיינו עם ה' וקיבלנו את התורה – "אתה בחרתנו מכל העמים". המתנות הללו – זכות התורה וקבלת עול מלכות שמים נותרו שלנו, ואף אומה לא לקחה ולא תוכל לקחת אותן מאיתנו לעולם. משום כך גם השמחה לא בטלה על אף שחזרנו וגלינו!
חז"ל מספרים לנו שהים סרב להיקרע לפני משה רבנו, כיון שהקב"ה הטביע טבע בבריאה, וכדי לשנות את סדרי הטבע צריך כוח מיוחד. עד כדי כך שאומרים חז"ל [תענית כ ע"ב]: כי כל העושים לו נס, מנכים לו מזכיותיו. זאת כיון שהקב"ה בבראו את העולם, סידר שהוא יונהג על פי מהלך טבעי, ואם אדם מצריך את הקב"ה, כביכול, לשנות את סדרי הטבע, הרי זה מוריד מזכיותיו. לכן כאשר ביקש משה רבינו לשנות את סדרי הבריאה ולהורות לים להיבקע, סרב הים לעשות כן, עד שנזקק הוא לעזרתו של הקב"ה.
שואל ה'אור החיים' הקדוש שאלה עצומה: הגמרא [חלין ז ע"א] מספרת על רבי פנחס בן יאיר, שהלך לפדיון שבויים. בדרך הוא הגיע לנהר גינאי, והורה לו להיבקע כדי שיוכל להמשיך בדרכו לקיים מצוות פדיון שבויים. סרב הנהר להבקע ואמר לו: "אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה". אמר לו רבי פנחס בן יאיר: "אם לא תבקע בפני, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם". נחלק הנהר לשניים. הזדמן שם עוד יהודי שהלך לטחון חטים לפסח, הורה רבי פנחס לנהר להחלק גם בפני יהודי זה. היה שם ישמעאלי שליווה את רבי פנחס, ושוב הורה לנהר להחלק גם לישמעאלי שליווה אותו. אמר רב יוסף: "כמה גדול רבי פנחס בן יאיר, אפילו ממשה רבנו, שאילו משה רבנו בקע את הים פעם אחת, ואלו רבי פנחס בן יאיר בקע את הנהר שלוש פעמים". לכאורה, אם רבי פנחס בן יאיר הצליח לבקוע את הנהר שלוש פעמים, אם כן מה היה הנס הגדול שחולל משה רבנו בקריעת ים סוף?
מתרץ ה'אור החיים' הקדוש תרוץ נפלא ויסודי עד מאד, ונצטט את לשונו: "אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא… והנה ביציאת ישראל ממצרים עדין לא קבלו התורה, ואין גזרתם על הנבראים גזרה, ולזה לא הסכים הים להחלק להם, וטען למשה: 'אתה נבראת בששי ואני בשלישי', זה רמז כי אינו בן תורה, שאם היה בן תורה – הנה הוא קודם לו, כי התורה קדמה לעולם כולו". לאחר מתן תורה, אין בכך כל רבותא שיכול גדול בתורה לחולל שנוי הטבע בבריאה. כאשר השי"ת נתן תורה לעם ישראל, הוא השליט את כח התורה על הטבע, ולכן גדולי התורה יכולים לחולל שנוי בטבע, ואין זה כלל בגדר נס. אם נשאל, האם ינכו לרבי פנחס בן יאיר מזכויותיו בגין הנס הגדול שחולל, התשובה תהיה שלילית, כיון שאין הוא עושה זאת מכחו אלא מכח התורה הקדושה. הוא הרי הולך לקים מצוה, ולכן הטבע חייב לכפוף עצמו לפני מקימי המצוות. ואין זה בגדר נס, אלא זהו כוחה של תורה. נמצא שכל הטבע כפוף לתורה הקדושה, ואדם העמל בתורה, הופך להיות שליט על העולם. כל זה, כאמור, לאחר מתן תורה, אבל קודם מתן תורה לא היתה מציאות כזאת, לכן היו זקוקים לניסים גדולים, כדי שיהיה שינוי הטבע בבריאה. זה היה הנס הגדול של קריעת ים סוף, שאף לפני מתן תורה, חולל משה רבנו שנוי בטבע הבריאה. כי לאחר מתן תורה, כח התורה בודאי גובר על כל מערכות הטבע.
אנו עדיין חיים, עדיין בעולם הזה – עולם העשיה, תייקר את המצוות. תחטוף כמה שרק נשמתך יכולה וכך תזכה להגיע לעולם הבא עם שקים אדירים של שכר ואושר נצחי". בורא עולם מרעיד את העולם ומראה לנו כי העולם הזה אינו קבע, הוא רק מעבר לעולם הבא. הכל יכול להתמוטט ח"ו ברגע אחד, תרתי משמע. זהו עולם המעשה, עלינו לחטוף מצוות, להתגבר על ניסיונות ולהתרחק מעבירות. שום דבר לא נשאר עם האדם לעולם הבא, אלא רק תורה, מצוות ומעשים טובים שעשה בחייו, הם יביאו לו את הנצח והאושר בעולם הבא!
ויהי רצון שנזכה כולנו לראות בגאולה השלמה במהרה בימינו אמן .
הדברים לעילוי נשמת אבי מורי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
וחג פסח כשר ושמח
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
