שלום וברכה מורי ורבותי!
התקופה לא פשוטה.
לא פשוטה לאף אחד מאיתנו ובעיקר לא פשוטה למי שרואה את חבריו, מכריו ובני משפחתו, לא עלינו ולא על אף אחד מעם ישראל, נופלים למשכב, או אף במקרים חמורים יותר, עולים לישיבה של מעלה.
איך אפשר לצאת מזה?
איך אפשר לשמוח?
איך אפשר לבטוח בקדוש ברוך הוא ולהאמין שהוא יודע מה שהוא עושה, עד כדי כך שזה הדבר הטוב ביותר בשבילנו?
הרי גם ברמות של האמונה הגבוהות ביותר, כאשר נמצאים בתוך ניסיון, זה כואב, זה קשה.
כאשר רוצים להיחלץ מאותו ניסיון, צריך שמישהו יעניק לנו כחות, מישהו שיתן לנו יד.
ובתקופה הזו קשה מאוד למצוא את אותו אחד שיתן לנו את היד.
יש פחות שיעורי תורה, פחות חיזוקים, פחות התאספויות, פחות חברותות.
איך ניתן לבד לצאת ממשבר?
שימו לב טוב מורי ורבותי!
ספר החינוך (פרשת בא מצוה טז) מלמד אותנו ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", זה אומר שאם אתה עושה משהו, גם אם השכל והלב שלך עדיין לא שלמים איתו, הפעולה תגרום ללב להימשך אחריה.
כלומר, בניגוד למה שחשבנו עד היום שהלב הוא זה שגורם לפעולות להיעשות, הרי שהפעולות הן אלו שגורמות ללב לצאת מאותה דרך ולהגיע לדרך טובה יותר.
זה אומר שאם אתה פוצח בריקוד עם שיר טוב, אם אתה עושה משהו שמשמח אותך, אפילו מקלחת חמה שגורמת לך לשכוח מכל מה שהיה עד לפני רבע שעה, יש לך את הכחות לשנות לעצמך את מצב הרוח ולגרום לעצמך גם להיות חזק יותר באמונה.
על רבי עקיבא מספרת הגמרא בכמה מקומות בש"ס, שבכל פעם שהוא עמד בפני אסון, וחבריו היו רואים ובוכים – כמו שועל שיצא מבית קודשי הקדשים; כמו קול שאונה של העיר רומי שהחריבה את בית המקדש; כמו מורו ורבו שחלה ונטה למות – תמיד הוא היה צוחק בעוד הם בוכים.
וכאשר היו שואלים אותו מדוע הוא צוחק, הוא היה מסביר להם עד כמה יש כאן סיבה טובה לראות את האור בקצה המנהרה.
אבל למה הוא צוחק? למה הוא לא הסתפק בשמחה פנימית בלב?
אומר לך רבי עקיבא: "גם לי קשה לשמוח בשעה קשה זו. הצחוק שאני מוציא מהפה שלי, זה מעשה שיגרום ללב להטות את הדרך מדרך רעה לדרך טובה.
מדרך של עצב לדרך של שמחה".
"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", זהו קוד שעובד בכל מקרה –
בשמחה, בתורה, בתפילה. ומי שזוכה לעשות זאת, זוכה להתחיל באותו רגע את היום שלו מחדש.
ברוכים תהיו!
אהבתי! כמה נכון ככה חזקקק