סיפור מופלא על כוחה של צדקה

במכתב שנשלח לחיזוק הרבים, פרסם ראב"ד מרוקו האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו סיפור מדהים, על סבו "רבי חיים פינטו", וסיפור דומה שהתרחש שנים רבות לאחר מכן בלומדו אצל מרן הגר"ש אויערבאך זצוק"ל.

במסגרת השיעור הכתוב, עמד הרב פינטו על חובת נתינת הצדקה, כשהוא מזכיר את מסירותו של סבו, רבי חיים פינטו שהיה מבזה את עצמו לאסוף כספים עבור עניים, ואת מסירותו של מרן הגר"ש אויערבאך זצוק"ל, שחילק בימי חייו סכומי עתק לאלפי אלמנות יתומים ונצרכים, כשהוא מחלק את את הכסף שקיבל עבור דירתו שנמכרה, כאשר מרן הגר"ש דאג לחלק את כל כספי הצדקה באופן מיידי, לנזקקים רבים ושונים.

הרב פינטו סיפר עובדה מדהימה שאירעה לנגד עיניו, כשהוא מקדים ומספר כי "כאשר באים לאדם לבקש צדקה, מיד שיתן ולא ימתין. כי אם מיד נותן אז אולי יש לו קושי אחד, אבל כשממתינים ומבקשים ועובר זמן עד שהולכים לקחת, הכאב כפול. גם בזמן שתרם, גם בזמן שחשב וגם בזמן שנתן. לכן התורה אומרת, נתון תיתן, מיד תיתן את הצדקה, שלא ח״ו ירע לבבך, עוד פעם יכאב לך בתתך לו. אלא הצדקה צריכה להיות מהר, בלי עיכובים.

וזה יום של צדקה, יום של ברכה, יום של הצלחה, יום של שפע. וביום הזה בע״ה מקבלים על עצמנו להקים קופה של צדקה, לכבוד רבי חיים פינטו הקטן זצוק״ל, שהיה אבי יתומים ואלמנות. והיה בכל יום מסתובב במלאח היהודי והיה מבקש צדקה מכולם, לכבוד שבת קודש לעניים.

וכך סיפר הרב פינטו, כי "מספרים אנשים שעדיין זכרו וראו מכלי ראשון, על אחד הימים שרבנו זצוק״ל בא לאדם וביקש צדקה. והאדם אמר אין לי. וידוע שרבנו זצוק״ל היה יודע ורואה ומרגיש בדיוק, כמה כסף יש לאדם, וזה כח שניתן לצדיקים."

בשלב זה סיפר הרב עדות אישית : ואנו ראינו אצל מורי ורבי, רב שמואל אוירבך זצוק״ל שביקש מאיתנו מאה אלף דולר למצווה חשובה, ואנחנו הקפדנו כל מה שרבי ביקש עשינו ככתבו וכלשונו, לא החסרנו דבר מכל אשר אמר לנו. והימים היו קשים, היינו צעירים בימים ורק ״שובה ישראל״ קמה, ומאין יבוא עזרי. הלכנו לווינו מאה אלף דולר וכאשר הגענו אליו עם עוד אדם מ.פ שעד לדבר, לקח הרב את החבילה של הכסף והריח אותה לשניה קצרה ואמר, לא יש פה תשעים ושבע אלף דולר. ואנחנו לא ידענו, מימי חיינו לא ספרנו כסף, משתדלים כמה שפחות לנגוע בכסף ורק הגבאים נוגעים. ובקשנו מ מ.פ לספור ונכנס למטבח של ביתו וספר ובאמת כך היה..

וכך רבנו חיים פינטו הסתובב במלאח ופגש אדם, אמר לו תתן לי צדקה לשבת לעניים, אמר האדם אין לי. אמר רבנו לגבאי שלו לך אחריו, ואיך שיגיע לפתח ביתו, תקרא עליו ״שמע ישראל״. וכך היה, הגיע לפתח ביתו הגבאי, קרא ״שמע ישראל״ והאדם נפטר.

בשבעה הלך רבנו לנחם את המשפחה, והמשפחה היו בצער. למה רבי חיים פינטו קילל את אביהם, על צדקה שלא נתן. אמר רבי חיים, ח״ו לעולם לא קיללתי, אבל ראיתי את מלאך המוות עליו וביקשתי צדקה שתציל אותו ממוות והוא לא עזר לי, לעזור לו.

את מכתבו מסיים הרב בע״ה שנים רבות כל יום שישי, מקפידים אנו שכל פדיון שקבלנו על ברכות, הלך רק לעניים. ואם באותו רגע היה דעת אחרת שיש צורך לעניני הישיבה, רשמנו את הפדיון הזה כחוב לעניים והשתדלנו עד שבת להחזיר את זה לעניים. וגם בימים, ימי הזעם, לא פסק רגע אחד מעשרות ומאות עניים שמקבלים כל יום שישי, כסף לשבת קודש.