שיחה מיוחדת ונדירה על ענייני התקופה, ממרן הגאון רבי משולם דוד סולוביציק זצוק"ל, ערב חג הסוכות תשע"ג, שנערכה על ידי הרב יעקב הייזלר וצוות עיתון 'המבשר'
מהפך בחינוך
"אנחנו צריכים לעשות מהפך בענין החינוך, כי בשיטת החינוך החרדי היום חסרה החדרת יראת שמים תמימה בלבבות הצעירים. וכן מצד ההורים, חייבת להיות מסירות. הם צריכים להתפלל, אין סוף תפילות צריכים ההורים להתפלל, אין תחליף לדמעות של הורים! אבל לצד התפילות, ההורים צריכים לדבר עם הילדים הרבה על נושא של לימוד התורה, להחדיר בהם אהבת תורה, את הנחישות ואת ההתמדה. אירע שפעם נכנס אחד ממקורבי אאמו"ר עם בנו הקטן, לבקש עבורו ברכה, שיגדל ויעלה מעלה מעלה בתורה וביר"ש. הביט אאמו"ר בעיניו הטובות בילד הקטן, ופנה לאבי הילד ואמר לו: 'הילד יהיה תלמיד חכם בעזה"י, כפי מה שהאבא ילמד אותו… וירא שמים יהיה הילד כפי הדמעות והתפילות, שאם הילד תתפלל ותעתיר עבורו דבר יום ביומו…'.
"אחד הדברים החשובים, שניתן על ידם להחדיר יראת שמים בקרב הילדים, הוא לספר את תולדות חייהם של גדולי ישראל, בשילוב עובדות והנהגות איך שהם גדלו והתעלו בתורה וביר"ש, ביגיעות גדולות ועצומות, כפי שאאמו"ר זי"ע היה נוהג אתנו בילדותנו, לספר לנו כסדר סיפורים על גדולי הדורות, כאשר סיפורים אלו, הגדושים ועמוסים באהבת וחשקת התורה, תוך שאיפה לגדלות בתורה משולבת ביראת שמים טהורה, ופחד מחומרת העבירה – מביאים לילד שאיפה עזה לצעוד בדרכם וללכת בעקבותיהם".
כאן בקשו לשמוע מראש הישיבה אם זכור לו אילו סיפורים ועובדות אותם סיפר האב הגדול מרן הגרי"ז זי"ע בבית בילדותו?
"כפי הזכור לי מילדותי, אאמו"ר זצוק"ל היה נוהג לספר עובדות וסיפורים מהגאון מווילנא, מרבי חיים וואלוזינ'ער ורבי זלמ'לע, מרבי יהושע לייב דיסקין ועוד גדולים, אודות ירה"ש והתמדת התורה שלהם, וכן על יראת החטא שלהם ועד כמה פחדו מלעבור את פי ה', ובכך קיבלנו שאיפות בעניינים אלו, וכל זאת בכדי להידמות אליהם ולו במקצת".
ראש הישיבה ממשיך ואומר: "וגם אתם, גם מנקיי הדעת שבירושלים ישנם הרבה עובדות וסיפורים שניתן להתעורר מהם, אותן דמויות מופלאות שאני עוד זכיתי לראות ולהכיר מקרוב. אני זוכר את החברותא הנפלאה שהיתה בין הצדיק ר' טודרוס הרשלר זצ"ל והצדיק ר' יודל הולצמן זצ"ל, כאלה צדיקים, וכן באיזו פשטות מופלאה הם חיו, כאשר למרות הדלות והענייות הנוראה שהעיקה על ביתם, הם גדלו בתורה ולא עניינו אותם כלל צרכיהם הגשמיים. דמויות שכאלו חושבני שרק בירושלים של אז ראו כמותן".
ומוסיף סיפור נפלא אשר בדידיה הווה עובדא: היה זה בהיותו ילד קטן כבן ד' או ה' שנים, אז ראה בביהמ"ד בבריסק שבו התגורר, יהודי זקן מברך ברכת 'אשר יצר' בדבקות עצומה ונוראה, ומתוך התרגשות נדירה, אשר עד היום, למרות שכבר עברו מאז למעלה משמונים שנים, אינו יכול למוש מזכרונו מתיקותו המיוחדת של אותו זקן… ראש הישיבה מגלה לנו, שכאשר שאל אח"כ את אחד מחבריו מי הוא הזקן שמברך כ"כ בדביקות עצומה את ברכת 'אשר יצר', ענה לו חברו כי זה הוא גאון הדור ושר התורה בדור הקודם, הגאון רבי ברוך בער מקמניץ זצוק"ל, אשר התפרסם בעולם התורה, מלבד גאונותו האדירה, גם בעוצם עבודת ה' ובקדושתו העצומה.
ראש הישיבה מפטיר בדבריו ואומר: "אם סיפורי צדיקים יכולים להשפיע מאוד על נפש הנוער, על אחת כמה וכמה שכאשר מסתובבים סביב תלמידי חכמים וצדיקים אמיתיים, הרי שמעשיהם והליכותיהם בקודש משפיעים עמוק עמוק על נפש האדם, ובמיוחד על לב הילדים הצעירים וכך עלינו לחנך אותם.
"אולם ההבדל בין שיטת החינוך שאנחנו ראינו אצל אבינו זצ"ל, וכפי שהיה בתקופתנו בכל בתי החרדים, אינו מסתכם רק בסיפורי מעשיות ובתפילות. המרחק בין סגנון החינוך של אז לשל היום – הוא פער אדיר וגדול".
רכישת צעצועים
"כל הנוהג של רכישת צעצועים ומשחקים המקובלת ונפוצה בימינו, לא היה בעבר. כשאבא רצה להעניק לילד פרס או תשומת לב, היה קונה לו חומש או סידור חדש! לא צעצוע! אני זוכר פעם, כשחברות הביאו לאחיות שלנו צעצועים, ואבינו חשש שאנחנו – הבנים – נשחק בהם – הוא זרק את הצעצועים מהבית. כך היה החינוך בבית שלנו, שמלבד תורה ויר"ש אין שום דבר רציני בעולם כלל!
"לילד קטן קונים סידור קטן וחמוד, וכך הוא יתחנך שמלבד תורה ותפלה שום דבר אינו שווה בעולם, ולאור זה יגדל בבחרותו, כאשר הבלי העוה"ז יהיו מאוסים ומשוקצים בעינינו!"
ומה בדבר טיולים לילדים במשך השנה וכן בימי חול המועד, וזאת בכדי לשחררם במקצת מלחץ הלימודים בו הם נתונים במשך ימות השנה?
ראש הישיבה משיב נחרצות: "קשה לענות על דברים כאלו, כי כל דבר צריך לראות ולהתייחס לגופו של ענין, אולם באופן כללי עלינו לדעת כי כל סגנון החינוך החרדי של היום, אימץ את שיטות החינוך הנכריות חלילה, כאילו ילדים צריכים 'שחרור' טיולים ובילויים, כל דרכי החינוך החדשות הללו אינן נכונות. בדור העבר לא ראינו את זה, ובודאי שלא בבית אבינו הגדול זצ"ל.
"לפני כמה שנים ביקר אצלי פרופ' לחינוך, זקן בן 85 ואמר לי: 'כל שנותיי עסקתי במציאת דרכי חינוך חדשות, את זה למדתי ואת זה לימדתי אחרים. והגעתי למסקנה שהדרך הישנה שנהגו המלמדים בחדרים, זוהי דרך החינוך הנכונה! כל מפעל חיי התגלה לי כטעות גדולה' – זו עדותו של איש מקצוע.
"לא צעצועים ולא שחרור לטיולים אלא להיפך, חינוך של מוסר אמיתי היא היא המחדירה את יראת השמים האמיתית, ואת עול התורה כראוי בקרב הנוער. סגנון החינוך שהיה נהוג בתלמודי התורה, שאתם עוד ראיתם בעצמכם בירושלים שלפני כיובל שנים, ב'עץ חיים' וב'חיי עולם'. כל דרכי החינוך החדשות של היום – הן יכולות להוות כשלון ח"ו.
"…על דברים גשמיים מעולם לא היכה את בני ביתו. גם בעת שמסר אאמו"ר שיעור, היו הילדים משחקים בחדרו, ואף לפעמים היו הופכים את החדר, כמנהגם של הילדים… ואאמו"ר זצוק"ל היה משים את עצמו אז כאילו הוא לא ראה כלל, כי על דברים שכאלו – הוא לא רק שלא היה מרביץ אלא אפי' לא היה גוער בילדים, כי הרי טבעו של ילד הוא לשחק, ומדוע לגעור בו אפי' שמבלבל את החדר?
"בכלל, אאמו"ר לא נהג כדרך העולם. בדרך העולם כשילד שובר כלי, מתהפך העולם! ההורים כועסים וגוערים בילד, על שהעז לשבור את כלי ולהסב להם הפסד. אולם אצלו – אם היה קורה שילד שובר כלי הוא לא היה מגיב כלום! אפילו לא היה מתייחס לזה! כשאני הייתי ילד ושברתי כלים, לא קיבלתי שום גערה ושום התייחסות, כאילו לא עשיתי כלום, אולם כשהגיע לנדנוד חטא וכדו' – אז היה יכול להכות, וכך חינך אותנו בבית ליראת חטא.
"בדומה לכך, אירע כאשר פעם ראה אאמו"ר ילד נוטל לתוך ידיו מוקצה בשבת, ואמר כשהוא רועד כל כולו 'הלא שבת היום!!!', והיו הדברים משתמעים, כאילו הוא זועק ובוכה בכאב לב: 'הלא בוערת כאן שריפה, ואיך מכניס את ידו לתוך האש 'עס ברענט דאך אפייער'…" (הרי בוערת פה אש).
ימים הנוראים במחיצת הגרי"ז
לאחר שראש הישיבה זצ"ל, סיים להציע את דברי המוסר ושיטות החינוך הטהור המוטל עלינו, נענה לדבר אודות הווי החיים בצל אביו הגדול זצוק"ל, בימים הנוראים של אלול ותשרי.
"אין לכם מושג על האווירה ששררה אצל אאמו"ר זצ"ל!", אמר ראש הישיבה.
"בתחילת אלול עוד היה מתנהג קצת כהרגלו, אמנם הפחד של הבחורים כבר החל מתחילתו של חודש, לנוכח סדרי התפילות והלמודים שנהגו. כי אווירת הרצינות לא הורגשה רק בין כתלי הישיבה, אלא בכל העיר 'בריסק' הורגשה חרדת יום הדין הקרב, אפילו אצל ה'בעלי בתים'.
"ובנוגע לסבי הגאון רבי יאשע בער זצ"ל בעל ה'בית הלוי', הוא הרי היה צם בכל חודש אלול! אפילו צל של חיוך לא עלה על פניו במשך כל חודש אלול. הנהגה שאפילו אאמו"ר זצ"ל כבר לא היו לו את הכוחות לכך.
"אבל גם אצל אאמו"ר הפחד היה עולה ומתגבר מיום ליום, ככל שקרב יום הדין. הפחד גבר והתבטא באמירת התהלים, ובלימוד התורה שהיה גובר יותר יותר, וכך חשו את חרדת יום הדין המתקרב. כך הלכה וגברה החרדה מיום ליום עד יום הכיפורים שאז הגיע שיאו של המתח והחרדה.
"לא אשכח איך שכולם בבית, היו אומרים תהילים כל הזמן בבכיות גדולות בימים אלו. פעם נכנס מישהו לבית אאמו"ר בראש השנה, וראה שכולם אומרים תהילים בבכיות גדולות ובאוויר שורה פחד נורא, עמד הלה ושאל האם קרה משהו? האם יש חולה מסוכן בבית? כל המהלך בראש השנה היה נורא ואיום. איפה רואים דבר כזה היום?", מתאנח ראש הישיבה שליט"א, והכאב ניכר על פניו. "קשה לדבר, היום לא רק שלא רואים פחד ברחובות, אלא להיפך, הרחוב מלא בליצנות!".
השמחה במוצאי יוה"כ
"המפליא היה", אמר ראש הישיבה: "איך שברגע אחד, כשהגיע מוצאי יוה"כ אחרי שעשה הבדלה, באותו רגע חל מהפך קיצוני באווירה, שהתחלפה באחת לאווירה של שמחה טהורה ואמיתית לקיום המצוות. זה היה מהפך מקצה אל קצה: באותה מידה של רצינות וחרדה ששררה במשך 40 הימים שמר"ח אלול, בדיוק באותה עוצמה אפפה שמחת קיום המצוות את כל ישותו של אאמו"ר זצ"ל. וכפי המובא במדרש (קהלת רבה, פ"ט) שבמוצאי יוה"כ יוצאת בת קול ואומרת 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוקים את מעשיך'".
האם גם בירור ארבעת המינים היה ענין רציני בבריסק, אנו שואלים?
"לא", אומר ראש הישיבה: "זה לא היה מתוך חרדה כלל, אלא להיפך, הוא אמנם השקיע את כל כולו בחיפוש אתרוגים והדסים מהודרים, אבל כל זה היה באווירה של שמחה עילאית, שהורגשה מאד בסביבתו. בדיוק כפי שבימים הקודמים הורגשה החרדה – כך הורגשה השמחה בימים הללו.
"גם במידת השמחה אבינו היה הולך ומתעצם, וככל שקרב חג הסוכות – עלתה וגאתה השמחה על גדותיה. השמחה בחג הסוכות בבית אבינו היתה עמוקה ומקרינה מאוד, הוא לא ארגן 'שמחת בית השואבה' כידוע, אלא שמחה תורנית. בכל ימות החג והלילות היו באים אל סוכתנו גדולי התורה ובחורי הישיבות מכל המקומות, והאווירה היתה אווירה של רוחניות ועילאית ביותר".
מי מגדולי ישראל הגיע בחג הסוכות לבקר בבית אבא?
"אני לא יודע מי מגדולי ירושלים, לא ניצל את ימי חול המועד כדי לבקר את אבינו בסוכה. גם המוני בני ירושלים ובני הישיבות, לא היה שום גבול או סייג. לדוגמה הרב שך זצ"ל היה אצלנו כל היום, הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל, ראש ישיבת חברון, גם היה מגיע כמה פעמים במשך החג. אבל אני מדבר על המוני עם ישראל, ולא רק אשכנזים, גם ספרדים ירושלמים. זה היה מצב כזה כאילו כל 'ירושלים' עולה לסוכתנו, לחסות בצלו הגדול של אאמו"ר ולהתבשם מאור תורתו וחסידותו".
ראש הישיבה מעלה בזכרונו אפיזודה אפיינית מאותם ימים: "באחד הימים נכנס מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל ר"י חברון, ובכניסתו אומר לאאמו"ר: 'היינו בביקור בכותל המערבי ועכשיו באנו לבקר במעונו של הרב מבריסק'.
"איך שאמר את הדברים הביע אאמו"ר השתוממות: 'מה? בכותל המערבי – ביקור?!', אמנם רבי יחזקאל סרנא אמר את דבריו לכבוד אבינו, אבל במקום זאת קיבל כאילו מנת מוסר…
"אח"כ סיפר לי הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שהתלווה אל רבי יחזקאל בדרכו הביתה, שבתחילה חשש שרבי יחזקאל נפגע מדברי אאמו"ר זצ"ל, אבל בדרך אמר לו רבי יחזקאל: 'הבריסק'ער רב צודק בדבריו!'.
"מעניין לציין, שביום שמחת תורה עצמו, כידוע ההקפות לא היו אורכות אצל אאמו"ר זמן רב. אבל במוצאי שמח"ת היתה השמחה מגיעה לשיאה. קהל רב היה מגיע, והיו שרים ורוקדים, בעיקר היו אלה בני 'ישיבת חברון' הסמוכה משכונת 'גאולה', שהיו מגיעים לרקוד בביתו בהתלהבות".
בנוגע לארבעה מינים, האם אווירת השמחה של מצוה היתה גם בפולין, שבה לא היה קיים שוק נרחב של אתרוגים?
ראש הישיבה הפתיע בתשובתו: "אמנם בחו"ל היה מחסור באתרוגים, ובדרך כלל רק בודדים בעיר היו להם ארבעת המינים, אבל דווקא בביתנו לא ידענו כלל מתח בענין, כי אנחנו היינו מקבלים בדואר כמה אתרוגים מובחרים מארץ ישראל, כי אבינו היה מזמין כל שנה ממרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שהיה גר כבר כאן, ורבי איסר זלמן היה שולח מכאן אתרוגים מהודרים ומובחרים לבית אבא לבריסק. אין ספק שכאן בארה"ק אאמו"ר זצ"ל היה מרוצה הרבה יותר מאיכותם ההלכתית של ארבעת המינים, כי הרי גם הדסים ולולבים לא היה בחו"ל מבחר כזה שיש כאן".
הקשר עם אדמור"י ויז'ניץ
ראש הישיבה חזר אל אווירת החג בסוכת אצל אביו הגרי"ז, כשנשאל אם היו גם 'חסידים' בין קהל המבקרים שראש הישיבה תיאר בסוכת אביו הגדול?
"מה השאלה", נענה לנו ראש הישיבה: "הרי גם תלמידי האבא זצ"ל היו חסידים מובהקים, כמו כ"ק מרן האדמו"ר מסטריקוב זצ"ל, הגה"ח ר' מרדכי אפל זצ"ל, שהיה מגדולי חסידי ויז'ניץ וממקורביו ונאמניו של בעל ה'דמשק אליעזר' מויז'ניץ זי"ע, אבל גם בין קהל בני הישיבות ויקירי ירושלים שבאו, היו חלקם חסידים, כי הרי זוהי ירושלים!
"עם הרבי מסערט ויזניץ זי"ע, הרי אין כל חידוש שהיינו מיודדים, הרי אני והוא היינו השושבינים בחתונתו של גיסי, הגאון רבי אלי' שטערנבוך ראב"ד אנטוורפן. אבל החידוש שאספר לכם הוא דווקא עם אחיו הרבי ה'אמרי חיים' מויזניץ זצ"ל, כי במשך כל השעות באותה חתונה, החזיק בכף ידי משל הייתי איזה אוצר. הרבי מויז'ניץ פשוט לא עזב אותי, ובעקבות אותה החתונה גם הגיע אח"כ הרבי מויז'ניץ לביקור ידידותי בבית אאמו"ר זצ"ל.
"עם האדמו"ר רבי אליעזר מויז'ניץ' זי"ע", אומר ראש הישיבה, "היתה לאבא רק פגישה אחת. היה זה כשאאמו"ר הגיע לחתונת הגיס שלנו שנערכה במלון באב"ד ושמע, שבאותה שעה שהה שם גם רבי אליעזר שהחלים אז ממחלתו. אאמו"ר הלך לבקרו שם בחדרו במלון. האדמו"ר רבי אליעזר הרי היה חשוב מאד (-תלמיד חכם נודע), הוא דיבר עם אבינו בלימוד, אבל רק מעט כי הוא היה חולה והדיבור היה קשה עליו".
עם הרבי מראדזין זי"ע
"ככלל יחסם של גדולי וחשובי האדמורי"ם כלפי אאמו"ר זצ"ל, היה תמיד בהערכה גבוהה מאד. זוכר כשהיינו באוטבוצק, היה אבינו הולך לשמוע קריאת התורה אצל הרבי מראדזין זצ"ל, וביום שישי הלך אבינו לבדוק אם העירוב כתיקונו כדי לדעת אם אפשר ללכת לשם, והבחין שאיזה חלק מהגדר היה שבור. אני זוכר איך שהרבי מראדזין קרא לבנו רבי שלמה הי"ד, שאח"כ מילא את מקום אביו באדמורו"ת, הוא קרא לו ואמר: 'שלמה, קח מיד פטיש ומסמרים ותקן מיד כפי שרב מבריסק אמר'.
"זה היה ביום שישי, אבל בשבת כשהלכנו לשמוע שם קריאת התורה, ונתן לאבא עליה ,תוך כדי הקריאה התעורר אצל אאמו"ר איזו שאלה על הספר. החסידים מאד לא נעם להם הדבר – לעורר שאלה על הס"ת של הרבי… ורצו לבטל את דבריו, אבל הרבי היסה אותם בקול וממש צעק בחזקה: 'מה אומר הרב מבריסק?', כך שלא היתה להם ברירה… הרבי בעצמו עלה ובדק את הערעור של אאמו"ר זצ"ל – בסוף אכן התברר שס"ת היה בסדר, אבל זה רק סיפור אחד, המראה על ה'דרך ארץ' של אדמורי"ם כלפי אאמו"ר זצ"ל.
"אבל שם באוטבוצק היה עוד סיפור עם האדמו"ר ה'חסדי דוד' מסוכטשוב זצ"ל, שפעם ערך איזו סעודת יא"צ, והזמין אליה הרבה אדמורי"ם. גם את אאמו"ר, עמו היה שרוי בידידות, הוא הזמין ליא"צ. והיה שם אחד מה'בעלי בתים' מבריסק שהיה חסיד ראדזין, והוא נתלווה לאבא כשהלך אל הרבי מסוכטשוב. אותו 'בעל הבית' סיפר לנו אח"כ, איזה כבוד שכל האדמורי"ם כיבדו את אבינו כשנכנס לסעודה – ממש כבוד מלכים, והוא התבטא אז: 'חבל שה'בעלי בתים' של בריסק לא ראו זאת'…".
בית בריסק ועולם החסידות
"בכלל, אחד הדברים שאפיין את בית בריסק, היה הקשר הנדיר והמיוחד עם הציבור החסידי. זה החל מה'בית הלוי,' ואח"כ אצל הגר"ח ואאמו"ר, שהיו בקשרים טובים עם גדולי האדמורי"ם זי"ע.
"לא אחת היה מתבטא אאמו"ר בשבח החסידים, באמרו כי מי שניהל את כל העניינים על הצד היותר טוב בבריסק, היו החסידים שהתגוררו בבריסק. מרן הגר"ח זצוק"ל אף היה נכד של אחד מגדולי חסידי הרבי מקוידינוב זצוק"ל.
"ידוע היה כי התלמידים הגדולים של אאמו"ר היו חסידים. היה יהודי שנקרא ר' מיכל ראשע'ס, ששמו המלא היה ר' מיכל רוזנברג. הוא היה תלמיד של בעל ה'תכלת' מראדזין זי"ע, והיה אחד התלמידים הגדולים בבריסק. הגר"ח היה אומר עליו: 'הביטו על ר' מיכל, כשהוא נכנס עם קושיה הוא מקבל תשובה וכל הזמן הוא חושב ומתעמק במה שאמרתי לו. ר' מיכל היה כ"כ מקורב אצל אאמו"ר, שאם בבריסק היו טענות על אאמו"ר, היו הטענות באופן טבעי גם על ר' מיכל…
"ההערכה כלפי אאמו"ר היתה נחלת הכלל גם פה בארץ ישראל, כמו לדוגמה מרן האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור זי"ע, שהיה בא לאאמו"ר זצ"ל כל ערב יוה"כ בכדי לברך ולהתברך. זה היה דבר קבוע, ולא בזה משהו יוצא דופן. וכן עוד רבים מחשובי האדמורי"ם עמם היה שרוי אאמו"ר בידידות איתנה, וגלי הערכה וכבוד היה מצידם תדיר כלפי אאמו"ר, ואף אאמו"ר השיב להם בהערכה מופלאה ביותר".
(מתוך שיחה של צוות סופרי עיתון 'המבשר' לקראת חג הסוכות תשע"ג)
