שלום וברכה מורי ורבותי!
רבי צבי יעקובזון הנערץ, מספר בשם מרן הרב שלום כהן את הסיפור הבא:
בבית כנסת מסויים, ניגש גבאי לאחד המתפללים והזמין אותו לעליית מפטיר, עלייה מאוד מכובדת, כאשר הוא נוקב בשמו ואומר: "יעמוד מורינו, הגאון הגדול, רבי נחשון הלוי, מפטיר".
כאשר עולה נחשון לכיוון הבמה, הוא צועק בקול גדול: "אני בכלל לא לוי, למה אתה קורא לי לוי?"
והגבאי מחזיר לו: "אני מבין שהמילים 'מורינו, הגאון הגדול', לא הפריעו לך. רק המילה 'הלוי' היא זו שהפריעה לך?".
כל כך הרבה ניתן ללמוד מהסיפור הזה.
כל כך הרבה תובנות ניתן להבין מהמשל הזה.
אבל אני חושב שמה ששייך אלינו הוא דבר אחד.
ישנם אנשים שיש יותר מידי הרבה דברים שמפריעים להם.
ישנם יותר מידי הרבה מילים שהם לא מסוגלים לשמוע.
ישנם יותר מידי הרבה מקומות שבהם הם לא מסוגלים לדרוך.
האדם הטוב, האדם המצליח, האדם המאושר, הוא אותו אחד שזוכה והמילים הללו ממש נדירות אצלו.
כי ממש, אבל ממש, שום דבר לא מפריע לו.
אחד מהאנשים שעליהם אומרת הגמרא הקדושה (פסחים קי"ג ע"ב) שחייהם אינם חיים, הם האיסטניסטים, אלו שרגישים ונגעלים, ויש יותר מידי הרבה דברים שמפריעים להם בחיים.
זה נכון בגוף וזה נכון גם בנפש.
ככל שאתה משכיל להיות מחוספס יותר, ככל שאתה משכיל להיות מחוסן נפשית יותר, ופחות דברים מפריעים לך, פחות "מה אמרו עליי", פחות היכן נמצא כל דבר בבית, ופחות "מי חושב מה עליי או על החברים שלי", אתה זוכר להיות מאושר יותר.
יש לך את העולם הפנימי האמיתי שלך.
יש לך את הדברים שאתה מאמין בהם, וכל מה שמסביב, מבחינתך כמעט ולא קיים.
בהצלחה רבה באחד ממבחני החיים הגדולים, הקשים, המורכבים והמספקים ביותר,
וברוכים תהיו!
