שלום וברכה מורי ורבותי!
יום חמישי, היום של שלום הבית שלנו.
והערב ראש חודש אדר.
ושימו לב טוב!
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ"ט ע"א).
גם בשנים בהן ישנם שני אדרים, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", וכבר באדר ראשון מתחילים להרבות שמחה קצת יותר מכל השנה כולה.
אבל באיזו שמחה מדובר?
זו לא השמחה הרגילה שיש לנו בימים טובים שעליהם נאמר "אין שמחה אלא בבשר ויין" (פסחים ק"ט ע"א).
על פורים אנחנו אומרים: "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז' ע"ב).
ולדעת רוב הראשונים, בפשטות, המדובר הוא להשתכר ממש.
מה זאת אומרת?
מה המקום לשיכרון חושים ביהדות?
למה אנחנו צריכים את השמחה שלכאורה גובלת כבר בהוללות?
מלמדים אותך רבותינו הקדושים: "אנחנו מתקרבים לימים של ניסים מאוד גדולים שנעשו לעם ישראל. הניסים הללו נעשו שלא בדרך הטבע. אם אני ארצה אותך כאדם שמאמין בניסים, זה יראה לך מאוד לא אינטליגנטי, מאוד לא ריאלי, מאוד לא מתאים לאדם שיושב וחושב ומנהל את חייו בצורה מסודרת, שיסתמך על ניסים".
אומר לך הקדוש ברוך הוא: "אני רוצה אותך ברמה הגבוהה הזו שאתה מבין שישנם גם דברים למעלה מדרך הטבע, ואני יודע שקשה מאוד לבחור רציני כמוך להשלים עם זה.
"אני רוצה שתשאיר קצת שוליים לדברים לא כל כך הגיוניים. תתנהג איתי בצורה קצת לא הגיונית בכדי להבין עד כמה אני יכול לעשות למענך גם דברים שאינם הגיוניים".
זה נכון בחיי הרוחניות, זה נכון בחיי הגשמיות, וזה נכון בכפל כפליים בבית אותו העניק הקדוש ברוך הוא לכל אחד מאיתנו.
כל בן זוג שיודע להשאיר שוליים לא כל כך הגיוניים, שיודע להשאיר שוליים שבהם הוא מוכן לקבל פספוסים וחוסר הבנה, שוליים שבהם הוא מוכן למחול ולסלוח שלא בדרך הטבע, ובאותה מידה גם שוליים של ניסים ונפלאות שהוא יודע להעניק לבית גם כאשר לא באמת מגיע לצד השני.
שם נמצאת וטמונה המצווה הגדולה, הזכות הגדולה, והיכולת העצומה של להגיע לאהבה ואחווה, שלום ורעות.
"מילי דשטותא", במקום הנכון, בזמן הנכון, ובשוליים הנכונים, מעניקים לבית את הכחות הגדולים והעצומים שלא צריכים להביא מבחוץ בכדי להכניס לבית, אלא להיפך, לוקחים מהבית, ובהם מממנים את חיי הרוחניות והגשמיות שבחוץ.
ברוכים תהיו!
