יו"ר ארגון רופאי המדינה: תפסיקו להאשים את החרדים, כולנו אשמים במצב הזה

איבדנו את הסולידריות. איבדנו את הערבות ההדדית – אנחנו שמים את הנוחות וההנאה האישית לפני הדאגה לזולת, לפני השמירה על קדושת החיים, כך פותח ד"ר זאב פלדמן מ"שיבא" בטור מיוחד שפרסם בעיתון 'ידיעות אחרונות'.

כי כשאנחנו נוסעים בסגר "רק לראות את הנכד שחזר מהצבא" אנחנו פוגשים גם את כל הגדוד שלו. כותב ד"ר פלדמן בטור שמיועד לציבור החילוני, וכשאנחנו קופצים "רק לראות את הילד שחי בתל אביב" אנחנו פוגשים גם את כל "הקפסולה" שלו ולפי מה שנראה ברחובות, הקפסולות גדולות מאוד. וכך, על הדרך, וממש מבלי להתכוון לכך, חוץ מלפגוש את הנכד, הגדוד, הילד והקפסולה אנחנו עלולים להיפגש גם עם הוירוס הבריטי שלא קונה את תירוצי ה"רק את" וממהר לקפוץ מאחד לשני ולשלישי, מדביק צעירים וגורם, לצערי, למותם של יותר ויותר מהם.

אז אם בסגר הראשון עוד נזהרנו ולמדנו להתמודד עם מציאות חדשה שבה "סבא-סבתא" לא יכולים לסייע לנו במירוץ החיים ו"צריך לשמור על המבוגרים", עכשיו כבר ויתרנו והורינו, הנחלצים לסייע ולשמור על ילדינו, נדבקים, מדביקים ולא פעם גם מתים.

התעייפנו מלוותר על ריצה בטיילת צפופה, על נסיעה לאילת, או על טיסה לדובאי – הנוחות האישית מעל לכל. זה מתחיל ב"זו סתם עוד שפעת", עובר ב"כי מה כבר יקרה?" ו"כמה זמן עוד אפשר לוותר" ו"אני בסדר", ומגיע ל"אז מה אם אנחנו משתעלים? ניכנס רק עוד לישיבה החשובה הזאת – אז מה אם נגרום ל-20 איש להיכנס לבידוד? קורה". משם הדרך קצרה ל"אופס נדבקנו, נשמור בסוד, נעלה למטוס והעיקר שנגיע הביתה".

אז מה אם בדרך נדביק עוד 100 איש? אז מה אם בגלל שהיינו חייבים להיפגש עם נכדים/ילדים/חברים "כי נמאס כבר" מספרי החולים עולים ומאריכים את הסגר? אז מה אם מאות אלפי משפחות קורסות כי אי אפשר לחזור לחנות/למסעדה/למפעל/ או לדוכן הפלפל? אז מה אם 33% מאיתנו איבדו את עבודתם, 22% דחו טיפול רפואי, 31% דיווחו שחשים עצבות או דיכאון ו-14% סבורים שמצבם הבריאותי הורע. אז מה אם מתו 1,444 איש מקורונה בחודש האחרון? אז מה אם שברנו את שיא מניין המתים של עצמנו מאוקטובר האחרון? אז מה אם בתי החולים מלאים באלפי חולים הנאבקים על כל נשימה, נלחמים על החיים?

אכן, אנחנו אלופי העולם בחיסונים, אבל לא נצא מהסכנה עד ששבעה מיליון מאיתנו אכן יחוסנו. אבל אם כל אחד ואחת מאיתנו לא יתעשת ויבין שאנחנו במרתון שכל קיצור דרך מאריך אותו, אז לפני שנחצה את קו הסיום עוד נספיק להגיע לסגר רביעי ואולי חמישי. אין ברירה, אם לא נתחיל לחשוב במונחים של אחריות וערבות הדדית, נגיע חס וחלילה גם למת ה-6,000 בישראל ולא עוד הרבה זמן.

נכון, ה"בון-טון" זה להיכנס בחרדים ובערבים, לצקצק בלשון ולהאשים את כל העולם מסביב, אבל עם יד על הלב – לאף אחד מאיתנו אסור לקחת לעצמו את הפריבילגיה של "חצי סגר". בואו נשים לעצמנו מראה ונבין, זה תלוי רק בנו, בכל אחת ואחד מאיתנו.

כותב הטור הוא ד"ר זאב פלדמן, מנהל היחידה לנוירוכירורגית ילדים ב"שיבא", יו"ר ארגון רופאי המדינה, הטור נכתב בעיתון ידיעות אחרונות.