שלום וברכה מורי ורבותי!
חבר חדר שלי בישיבה הקדושה, בצעירותנו, עמד פעם אחת בפאתי העיר בני ברק ועצר טרמפ בדרכו לירושלים עיר הקודש.
עצר לו אדם של צורה והציע לו להיכנס לרכבו.
הוא נכנס לרכב ושוחח עם הנהג על דא ועל הא, כאשר תוך כדי נסיעה מתעניין הנהג במקום לימודיו, באוצר הספרים של הישיבה, ובדעתו האישית של ידידי וחברי על המכונים לחיבור וההדרת ספרים בדורנו.
וחברי מדבר פתוח, מרגיש בנוח, מספר על כל העולה על ליבו.
בסוף הנסיעה, שואל חברי וידידי את הנהג שהוביל אותו: "מה שמו של כבודו?", והנהג אומר לו: "שמי יוסף בוקסבוים".
הרב יוסף בוקסבוים, כל צורב, כל בן תורה, כל מי שפותח ספר בדורנו יודע שכולנו חבים לו הרבה מאוד.
הוא מי שזכה לעמוד ולייסד את 'מכון ירושלים', המכון להוצאת ספרים הגדול שדרכו זכינו לההדרת כל ספרי היסוד, כמעט ללא יוצא מן הכלל בדורנו.
בתקופה האחרונה נתקלתי באחד מספרי מכון ירושלים שאני רכשתי, שולחן ערוך יורה דעה, שהיו חסרים בו מספר דפים.
מתקבלים לפעמים דפים חלקים מבית הדפוס, והייתי אמור באותם ימים ללמוד בדפוסים הישנים, שם רק יכולתי להבין שוב עד כמה ניצלו חיינו כאשר זכינו לתורה מפוארת כל כך בכלי מפואר שכזה.
ביום הזה, יום פטירתו של הרב יוסף בוקסבוים, אני רוצה להעלות על נס, לא רק את הגדלות התורנית, לא רק את האכפתיות למען עם ישראל, אלא דבר אחד נוסף!
אדם עם עול כל כך גדול על הראש, אדם שמן הסתם היה מעדיף במהלך הנסיעה לערוך כמה שיחות טלפון או סתם "לסבול", במרכאות, משקט נפשי, יודע לקחת בחור ישיבה שזקוק לטרמפ ולומר: "בדקות הללו אני אותו אחד שמוביל בחור ישיבה למחוז חפצו".
זכר צדיק לברכה, ושנזכה כולנו ללכת בדרכים הנפלאות הללו.
ברוכים תהיו!
