פינדרוס: "בית המשפט מעוניין במלחמה"

ח"כ יצחק פינדרוס, כתב הבוקר טור דעה לעיתון משפחה:

אחים יקרים: אתם רוצים פשרה או מלחמה?
בית המשפט מסרב להכיר בפשרות. להחלטה הזו יש רק משמעות אחת: הוא מעוניין במלחמה.

אחיי האהובים, בני החברה החילונית, אני מודה שלעיתים אני מתקשה להבין באיזה מתווה אתם מבקשים לנהל את החיים המשותפים כאן, במדינה היהודית.

לעיתים אתם מבקשים מאיתנו להתפשר; כאשר אנו נכונים להתפשר, קם בית המשפט ומכריז שהוא רוצה מלחמה. וכאשר אנו נלחמים על שלנו, אתם זועקים שאנו מבקשים להפוך את המדינה למדינת הלכה, ושואלים מדוע שלא נתפשר. רק שתדעו שזה ממש מתסכל. בבקשה, נשמח מאוד אם תחליטו סופית מה אתם רוצים.

כן, אני יודע. אפשר לדקלם מתוך שינה את כל הדיבורים והסיסמאות על ערך השוויון, וחוק יסוד: כבוד האדם, ואת המונחים המשפטיים והחוקתיים שצריכים לעטוף כל פשרה באריזה נוצצת ומרשרשת. אני מכיר את כל זה. אבל כדי שנוכל לחיות פה יחד אנחנו חייבים להבין שבסוף יש משולש אחד עם שלושה קצוות שאין שום דרך להפוך אותם לעיגול: סטטוס קוו במהותו הוא פשרה בין תפיסות שונות שמבקשות לחיות יחד.

חוק הוא דרך שבה מי שמחזיק ברוב יכול להנציח את השליטה שלו על המיעוט שתחתיו. ובית משפט זהו מקום שבו קובעים האם החוק מוצא חן בעיני השופטים.

אין שום דרך שבית המשפט כאן ייתן גושפנקה לסטטוס-קוו. הסטטוס-קוו הוא פשרה בין תפיסות עולם, ולמרות שבמהותה היא מבטאת יותר מכל את הערך הדמוקרטי של רצון העם, בעיניים של בית המשפט אין שום דרך להכניס אותה לתוך הסד הצר של החוק היבש.

אם בכל זאת מישהו יתעקש להכניס אותה לשם זו כבר לא תהיה פשרה; זו תהיה פשוט מלחמה. אז כאשר בית המשפט מתעקש על כך שיהיה חוק, אנא אל תבואו אחר כך אלינו בתלונות על מדינת הלכה והקצנה פונדמנטליסטית. אלה לא היינו אנחנו; זה בית המשפט שביקש.

השבוע סערה המדינה בעקבות פסק הדין של הבג"ץ בנושא הכרה בגיורים הרפורמיים. בתוך בליל הקולות שנשמעו מאז, היו לא מעט מיתממים שהאשימו את נציגי הציבור החרדי על כך שנמנעו במשך השנים להביא חוק שיסדיר את נושא הגיור, וטענו שבהיעדר חוק שכזה בג"ץ מצא את עצמו אנוס על פי הדיבור ומחויב להכריע בתפוח האדמה הלוהט שהתגלגל לפתחו.

כמי שבמשך שנים היה שותף להעלאת הסוגיה בפני מו"ר הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ויבדלחט"א גדולי ומאורי הדור, אני מבקש להסביר מדוע הטענה הזו – שהושמעה אף בידי בית המשפט – משולה לבן שרצח את אביו המבקש כעת את רחמי בית המשפט, שהרי הוא נותר יתום; בג"ץ היה זה שהרס את ההסדר הקיים ובכך יצר את המשבר שמצריך פתרון חקיקתי.

עשרים שנה אחרי, הוא בוחר להאשים את חברי הכנסת בכך שלא נענו לדרישותיו לחוקק את החוק, ובשל כך מרשה לעצמו ליטול סמכות לא לו.

על מנת להבין מדוע בג"ץ הוא האשם בכל הסאגה החוקתית הקשה הזו, חשוב לחדד שוב את מונחי היסוד שעומדים בבסיס קיומנו כעם ומדינה.

מדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית דמוקרטית. הבעיה היא ששני המונחים הללו סותרים אחד את השני מעצם בריאתם. יהדות היא מערכת חוקים וכללים שניתנו בסיני ולא ניתנים לשום שינוי שהוא, ואילו מהותה של הדמוקרטיה היא שהכללים שלה ניתנים לשינוי על פי הכרעת הרוב – בכפוף כמובן למערכות של איזונים ובלמים, שנקבעים גם הם בכל מקום לפי דעת הקהל.

אז איך באמת בכל זאת אנחנו יכולים לחיות יחד ? איך ניתן לשמור על איזון במערכת כזאת?
כולם מכירים את הסכם הסטטוס-קוו שנקבע טרם הקמת המדינה, וכלל ארבעה נושאים שעל כל אחד מהם ראוי להקדיש מאמר נפרד.

העיקרון שעמד בבסיסו של ההסכם היה קביעת נוהל מוסכם שלא מבטא יישום מוחלט של אף אחת מהתפיסות של הצדדים השונים בניהול היומיומי של המדינה.

זהו אינו הסכם חוקתי-משפטי, וספק גדול האם אלו שניסחו אותו עסקו בכלל בהגדרות הללו. באופן אנושי מאוד הם עסקו בקיום הסדר מוסכם שיקבע כיצד ניתן בפועל לקיים חיים משותפים בין אנשים שאוחזים בתפיסות עולם מנוגדות במהותן.

מהסיבה הזו, הפתרונות שנקבעו במסגרת ההסדר הזה לא תמיד דמוקרטיים, וגם לא ממש יהודיים. כך לדוגמה: ההסדר שקבע כיצד תיראה השבת במרחב הציבורי לא ממש דמוקרטי בכך שהוא מגביל את זכויות הפרט, אך במקביל הוא גם לא בדיוק עומד בכפוף לכלל הלכתי מסוים. הוא בעיקר משקף פשרה בין תפיסות עולם שמקדשות את הערכים שחשובים להן, ומתגמשות במקומות שבהם הדבר אפשרי.
אחת ההבנות בהסדר הזה הייתה שנושא נישואין וגירושין, ולמעשה כלל ענייני הדת במדינה, ייקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל. גם כאן – זהו לא ממש הסדר דמוקרטי; איזה ערך דמוקרטי יש לגוף שנשען על תורת ישראל? זה גם לא ממש פתרון הלכתי, הרי בכל יום יכול להיבחר כרב אדם שלא עומד בשום קריטריון הלכתי בסיסי.

אין פה בסיס עקרוני מוסכם, יש כאן נוסחת פשרה אנושית שמבקשת להפוך את משימת החיים המשותפים כאן לאפשרית.

גם בנושא הגיור, אין שום טעם לנסות להידבר במונחים של דמוקרטיה. איזה מין דמוקרטיה היא זו שמקבצת לחבל ארץ מקודש במזרח התיכון, אנשים שונים מכל רחבי העולם: צרפתים, רוסים, אמריקאים, מרוקאים, תימנים עיראקים ופולנים?

מאז שנות התשעים, כשהחלק המיליטנטי בציבור החילוני הרגיש שהפנטזיה הישנה שלו על כך שהדתיים-הגלותיים-הללו ייעלמו או יהפכו לישראלים הולכת ומתפוגגת, החל תהליך שבו הועמד הסדר-פשרה זה למבחן משפטי על ידי בית המשפט העליון, המעוז האחרון שאינו משקף את קולו של העם; מגדל שן של אנשים שרוממות התפיסה הדמוקרטית, ובעיקר האיזונים בין המערכות, היא לחם חוקם, ושממנה הם שואבים את הגושפנקה לפעול כראות עיניהם תחת מסווה של שומרי-הסף ומכוח שמירת זכויות האדם וכללי השוויון.

בית המשפט הוא זה שבשנות התשעים ערער את הפרשנות המקובלת להסדרים החוקתיים שנהגו עד אז בעניין הגיור. בשם ערכי השוויון והפרשנות המשפטית, הוא קבע שהרבנות איננה הסמכות הבלעדית לקבוע אודות גיורים לגבי חוק השבות. במשך השנים הוא המשיך לכרסם בצעדים קטנים וערער את ההסדרים הקיימים עד שהיה מקום להגיש עתירה להכיר גם בגיורים רפורמיים.

ייתכן ובמונחים משפטיים בית המשפט צודק, אבל עצם החלתם של קריטריונים אלו מהווה סטייה מוחלטת מבסיס ההבנה המשותף שנועד לקיים את החיים במדינה הזו.

כמי שערער את הסדר הפשרה הקיים, אין לבית המשפט מנדט מוסרי להאשים את נציגי הציבור על כך שהם לא קידמו חוק שיסדיר את הנושא. הציבור לא רוצה לקדם כזה חוק. חוק משמעותו קיבוע מצב כלשהו; האם הציבור החילוני באמת רוצה שבאמצעות כוח פוליטי נבקש לכפות פתרונות חוקיים שיתאימו רק לתפיסת העולם שלנו?

אני מניח שהתשובה היא לא. ולכן אני שב ושואל: אז מה כן? את הפשרה בית המשפט לא מקבל. את החוק אתם ודאי לא תרצו לקבל. אז איך מתקדמים מכאן? אתם רוצים פשרה ששנינו נוכל לחיות איתה, או שאתם רוצים להגיע להכרעה רק באמצעות מלחמה?

בנקודת הזמן הזו, אנו מחויבים דווקא להכיר תודה לשופטי בג"ץ על כך שהם דחקו אותנו לפינה. הם מבקשים מלחמה, אבל בסופו של דבר החוצפה שלהם היא זו שדווקא תביא לכך שכל שותפות פוליטית עם הכוח הקטן של המפלגות החרדיות, תותנה בכך שהשותפים יסכימו גם הם, מתוך הבנה שלא נותרה כל ברירה אחרת, לחוקק חוקים ברורים שינציחו את ערכי היהדות שהתקיימו כאן במשך כל שנות המדינה.

כנציגי הציבור החרדי נדמה לי שדווקא היינו צריכים לשלוח לבג"ץ זר פרחים גדול כאות תודה. רוב פוליטי לחוקים הללו זהו משהו שלפני כמה שנים יכולנו רק לחלום עליו. הליכוד, שמייצג את הקהל המסורתי במדינה, לא היה מסכים למלחמה על הנצחת דמותה היהודית של המדינה כאשר המטרה היא לשנות מצב קיים.

אבל בג"ץ הוא זה שיצר את המצב שבו מי שירצה לכרות ברית עם הכוח הפוליטי הקטן של המפלגות החרדיות, יסכים לכך שאין להם דרך לגיטימית להתקיים מלבד לחוקק את החוקים הללו.

אבל מעבר להישג הפוליטי, אני מבקש לחדד גם בעיניים מוסריות וחברתיות מי הוא זה שהוביל למצב שבו אין לנו ברירה אלא לצאת למלחמה על דמותה היהודית של המדינה. בג"ץ נהג כמו פיל בחנות חרסינה כאשר הוא ביקש מלחמה במקום פשרה – בניגוד מוחלט לרצונו של העם.

במצב הנוכחי, בקדנציה הקרובה נידרש לחוקק את חוק הגיוס המלא, שיכיר במעמדם של בני הישיבות, וחוק גיור מלא שיכיר בהלכה היהודית הטהורה על פי השולחן ערוך, ולא תהיה לנו ברירה אלא לעשות זאת יחד עם פסקת התגברות ברורה מאוד, שתוציא את הכוח מידיו של בית המשפט ותמנע ממנו לקלקל את ההסדרים שגובשו בידי נציגי העם.