אני מנחם טוקר, שדר וכוכב רדיו ומנחה אירועים פופולרי, חרדי ואבא לילדים. לא, אני לא נראה כמו החרדי הקלאסי, ולא תמיד חושב כמוהו. הפוליטיקאים החרדים אוהבים לקטלג אותי אי שם בשוליים: מודרני, נער ברזלים, צ'חצ'ח.
ככזה, מעולם לא הבעתי תמיכהבאי מי מהמפלגות החרדיות, גם אם תמיד הייתי ואהיה יהודי מאמין ושומר מצוות.
עד שהגעת אתה, מר ליברמן, ויחד עם חבריך מהתקשורת שיניתם את הלך רוחי, יצרתם אצלי מהפך שמעולם לא הסכנתי לו.
אתה יצרת מאזן אימה אשר הוליד את ההסתה האנטישמית הגדולה ביותר בארץ ישראל בשנים האחרונות.
התחלת בסיסמה של "סוף לשלטון החרדים", וגמרת בשליחת החרדים על מריצות למזבלה, לקול צחוקו הלועג של ברקו. ההסתה הזו הולידה רק אתמול פשע בריוני בהכאתו האכזרית של עובד שלנו בתחנת הרדיו.
נכון שאתה לא היחיד. לצידך קיימת רינה המכלילה, יש את שרקי והאובססיה, ועשה זאת רק השבוע חיים אתגר שהעלה דווקא את האיפכא מסתברא החרדי לכתבת סיקור הזויה.
תחבתם לנו, הציבור החרדי, אצבע בעיניים וחרב בלב, וחשבתם שכמו עדר עיזים נקבל ונמשיך הלאה. אז זהו, שלא. מאחורי הלבוש השחור שלנו יש אנשים, יש לבבות, יש חיים ויש אהבה, יש כאב ויש פגיעה.
כשזרקתם אותנו בלגלוג על מריצה אחת לא רק פגעתם בעומק לבבנו, גם חיברתם אותנו כולנו בתוך מריצה אחת. מריצה של ציבור חרדי אחד גדול שיכול להתאחד ולהשיב מנה אחת אפיים לרודפיו, לא עוד עדר נכנע.
לכן איווט, אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי לשוב להיות חרדי, ובפעם הראשונה בהיסטוריה אשים את האות ג', האות החרדית הכי שמרנית – בקלפי שלי, אות שגם תביע תודה לביבי שהביא את החיסונים לעמנו.
אז תודה לכם רינה ויאיר, חיים, אופירה וברקוביץ', תודה לכם קשת ומעריב, שהחזרתם אותי הביתה. אני שוב קודם כל חרדי.
הכותב הוא מגיש תוכנית הצהריים המרכזית ברדיו קול חי
