הסיפור הבא התרחש בזמנו של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, שכיהן כרב בעיר קלויזנבורג, בימים שקדמו למלחמת העולם השניה. "שנים מעטות בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה, זכיתי ללמוד בעיר טראנוב שבגליציה. התגורר שם יהודי תמים וירא שמיים בשם עובדיה, בעל איטליז שנודע בפי כל בכינוי 'עובדיה קצב', ואשר היה רגיל לומר פרקי תהילים רבים.
יום אחד, בשבתו לפוש מעמל יומו בגינת גולדווסר – רחוב שנקרא על שמו של עורך דין מפורסם – התיישב לצידו צעיר בעל השקפות שמאלניות קיצוניות. אותה דמות החלה ללעוג לעובדיה על זקנו המעטר את פניו ועל אורח חייו והתנהגותו הדתית. במהלך חילופי הדברים פלט האיש הצעיר בזלזול כי הוא מוכן למכור את כל מצוותיו תמורת עשר אגורות בלבד. עובדיה התמים, שלא הבין חכמות וניסיונות התחכמות, שלף מכיסו מטבע של עשר אגורות ושילם לו מיד תמורת המצוות.
חלפה תקופה, ואותו פלוני שעובדיה כלל לא הכיר, חלה לפתע, הועבר לבית החולים בעיר קראקא ושם נפטר לבית עולמו. יומיים בלבד לאחר הקבורה, הופיעה אלמנתו הטרייה בפני ראש בית הדין בעיר טראנוב – שכן באותה עת לא כיהן רב בעיר, אך ראש בית הדין היה תלמיד חכם גדול בתורה ופוסק מומחה וידוע.
האלמנה סיפרה בקול רועד כי זהו הלילה השני ברציפות שבו בעלה המנוח מתגלה אליה בחלום. היא תיארה את דמותו בצבעים קודרים ביותר, וסיפרה כי הוא תובע ממנה בתוקף שתרכוש בחזרה את מצוותיו מידי עובדיה הקצב, תוך שהיא מצהירה בכנות שמעולם לא שמעה קודם לכן על פרשת מכירת המצוות. ראש בית הדין ניסה להרגיע את האלמנה הנסערת והסביר לה שאין מדובר אלא בדמיון שווא, ואין לה כל סיבה לפחד.
אולם כעבור יום נוסף שבה האלמנה והופיעה בבית הדין, כשהיא טוענת באימה שבעלה מאיים לחנוק אותה ממש אם לא תמלא את שליחותו. היא לא נתנה מנוח לדיינים, עד שלבסוף הוחלט להקים הרכב מיוחד של בית דין שידון בסוגיה מרעישה זו. בשל העניין הרב והסערה שעורר הדבר בקרב בני הקהילה, נקבע כי ישיבת בית הדין תתקיים בקלויז של חסידי צאנז – אולם רחב ידיים שאליו נהרו ונקהלו מאות אנשים.
בהגיע השעה היעודה, התאסף במקום קהל עצום, והדוחק היה כה רב עד שאנשים התעלפו. כותב שורות אלה, שאמנם היה צעיר לימים באותה עת אך ניחן בסקרנות גדולה, הצליח לפלס דרך ולעקוב אחר עובדיה הקצב, שנאלץ לעמוד מחוץ לאולם בשל מצבו הרפואי, שכן סבל ממחלת לב.
בניו של עובדיה היו שונים לחלוטין באופיים מאביהם התמים; הם היו קצבים טיפוסיים ובעלי חוש מעשי. הם אחזו באביהם והדריכו אותו בלהט: "אבא, אם כבר הזדמנה לידך הזדמנות שכזו, חובה לנצל אותה! דרוש מאה אלף זלוטי – הון תועפות בימים ההם – הקהילה עשירה והיא בהחלט מסוגלת לשלם על כך".
אך עובדיה השיב להם בפשטות ובאמונה: "מה שבית הדין הקדוש יאמר, ישמע עובדיה ויעשה". חילופי דברים אלה נשנו וחזרו חליפות פעמים מספר, עד שלפתע בקעו קולות מתוך הבניין הקוראים: "עובדיה, עובדיה, בית הדין מחכה לך".
לאחר הדיון, מסקנתו הברורה של בית הדין הייתה שלאותו סחר-מכר שנערך בין עובדיה לצעיר השמאלני אין כל תוקף הלכתי או ממשי, בדיוק כפי שלא היה כל תוקף להזיותיהם של בני הקצב על סכום של מאה אלף זלוטי.
בית הדין הבהיר כי הופעתו המבעיתה של הנפטר בחלום אשתו אינה נובעת מכוחה של תביעה משפטית אמיתית, אלא היא מהווה עונש משמיים על כך שזלזל במצוות הקדושות. לסיום קבע בית הדין כי תיקונו של המנוח יבוא על ידי פרסום העובדה המרעישה הזו ברבים, למען ישמעו ויראו.
עומק הדברים מתבאר היטב לאור הכתוב בפרשתנו. לאחר שעשו אכל את נזיד העדשים, מעידה התורה: "ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה". ויש להבין לעומק מה כוונת התורה בהדגישה: "ויקם וילך"? וכי עולה על הדעת שהיינו חושבים שעשו הרשע יוותר ויישאר לשבת במחיצת יעקב הצדיק לאחר שכבר סיים להשביע את רעבונו?!
המגיד מדובנא זצ"ל מבאר את התנהגותו התמוהה של עשו באמצעות משל נפלא ונוקב: מעשה בשיכור שהיה להוט כל ימיו אחר הטיפה המרה. בכל עת שנפלו לידיו פרוטות ספורות, היה ממהר לבית המרזח, רוכש משקאות חריפים ולוגם אותם בשקיקה. יום אחד, בעודו מהלך ברחוב, נגלתה לפתע לעיניו טבעת נוצצת המוטלת בתוך הבוץ. הרים האיש את הטבעת, התבונן בה קצרות והגיע למסקנה מוטעית כי מדובר בתכשיט צעצוע פשוט של ילדה קטנה, שככל הנראה נשמט מאצבעה במהלך משחק. תוך כדי כך גברה בו תאוות השתייה, ולפיכך גמר בליבו לפנות אל בית המרזח, להערים על המוזג ולשכנע אותו כי בידיו טבעת זהב יקרת ערך, כדי לקבל תמורתה כוס שיכר הגונה.
נכנס השיכור לבית המרזח, הציג בפני המוזג את הטבעת וביקש בעדה כוס שיכר. בעל בית המרזח, שהיה חד עין והבחין מיד כי מדובר בתכשיט אמיתי ורב ערך, נטל לרשותו את הטבעת היקרה והגיש לשיכור בתמורה שתי כוסות שיכר מלאות, כשהוא מתנה עמו מפורשות לבל יחזור בו לעולם מן העסקה. "בסדר גמור", השיב השיכור בשמחה, "עשינו עסק!". תיכף ומיד גמע את שתי הכוסות ומיהר להימלט מן המקום, מתוך חשש שבעל הבית יגלה את תרמיתו כביכול ויבקש ממנו החזר כספי. אולם למעשה, מי שיצא שכרו בהפסדו היה השיכור עצמו, אשר ברוב סכלותו המיר טבעת זהב יקרה מפז בעד שתי כוסות שיכר פחותות ערך.
והנמשל מאיר עיניים: בעת שעשו לגם את נזיד העדשים האדום, הוא חשב בליבו כי הצליח להערים על יעקב אחיו ולהשיג תבשיל חם ומשובח תמורת בכורה ערטילאית שלדעתו אינה שווה דבר. משום כך, תיכף לאחר שסיים לאכול, "ויקם וילך" – הוא מיהר להימלט מן המקום בטרם יתפכח יעקב, יחזור בו מן העסקה וידרוש תמורה כספית ממשית בעד הנזיד. אולם בפועל, מי שהפסיד הפסד נצחי בעסקה זו היה עשו עצמו, אשר המיר בכורה קדושה ונצחית בהנאה גשמית רגעית וחולפת.
חז"ל מלמדים אותנו כי "רשעים כל ימיהם חרטה" – בסופו של דבר הם מתחרטים על מעשיהם, אך אז כבר מאוחר מדי. עשו מכר את הבכורה במכירה גמורה, ובכך ויתר כדין על ברכתו של יצחק אבינו. אך לאחר שגילה כי יעקב נטל את הברכות, פרץ בזעקה גדולה ומרה עד מאוד והתחנן לאביו: "ברכני גם אני אבי".
על כך השיב יצחק: "ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (בראשית כ"ז, ל"ה), ובמילים אלו חתם יצחק אבינו ואישר סופית את הברכות שהעניק לבנו יעקב. ולא זו בלבד, אלא שעשו עצמו פיו הכשילו, עד שהודה בפה מלא ואמר: "את בכורתי לקח" (שם, ל"ו) – דהיינו לקח במקח וממכר ובקניין שלם על פי דין. וכן נרמז הדבר בחותמו של יצחק אבינו, אשר העיד ואמר על יעקב: "גם ברוך יהיה".
יהיו הדברים לע"נ מור אבי ר' מאיר חי בן ג'וליט זצ"ל
