ארבעים שנה לפריצת המשטרה לרעב'אהרלך • ארכיון העיתונים והפאשקוילים

היה זה שעת שקיעת החמה של שבת קודש פרשת פיקודי, א' אדר תשמ"א. כבכל שבת בשעת רעווא דרעווין ביהמ"ד תולדות אהרון של הרעב'אהרלך מלא מפה לפה בישישים, זקנים, אברכים, בחורים וילדי התלמוד תורה, לסעודה שלישית בצילו של האדמו"ר ר' אברהם יצחק זצוק"ל. כפי מנהג החסידויות, כל האורות בבית המדרש כבויים בכדי לגרום להתרוממות הנפש בשירה ובגעגועים.

לפתע קול רעש המון, צרחות, ופרצי צחוק נשמעו מחוץ לבניין בית המדרש, כשגבאיי האדמו"ר יצאו אל מחוץ לביהמ"ד השוכן בשכונת מאה שערים, לברר את מקור הרעש, מצאו גדודי משטרה גדולים חמושים באלות, ובמאות רימנוי גז, צועדים בהתלהבות ובצעקות מתחנת הדלק הסמוכה שברחוב שבטי ישראל, דרך השביל הצר שמוביל לבית המדרש תולדות אהרון.

הגבאים חזרו מיד ובמהירות לבית המדרש, והתריעו בפני הציבור על כוונת המשטרה לפרוץ לביהמ"ד, עם בואה של הידיעה החסידים סיימו מיד את סעודה שלישית והחלו כבר בזריזות תפילת מעריב, תוך כדי שנועלים את כל כניסות בית המדרש.

עם תחילתה של תפילת מעריב כוח המשטרה המונה מאות שוטרים שחלקם בני מיעוטים, הקיף את בית המדרש, השוטרים השליכו אבנים לדלות הכניסה, ניפצו את השמשות, ודרך החלונת ירו עשרות רימוני גז ורימוני עשן, הבהלה והאידרלמוסיה היתה גדולה, מאות ילדים בכו וצעקו, תוך כדי מנוסת ההמון מהדלת האחורית הפונה לשכונת בתי אונגרין, שם גם הוברח האדמו"ר זצוק"ל, במקביל השוטרים הצליחו לפרוץ ולנסר את דלתות הבית מדרש, כשרבים מהחסידים לא הספיקו לברוח, ובמקום זאת הסתגרו בחדרי הפנימיה שבקומה השלישית, בנתיים השוטרים המשיכו לירות רימוני גז גם בתוככי הבניין, הכו ילדים וזקנים, הסבו נזקים לריהוט, שברו והרסו ספסלים ושולחנות, השליכו מאות ספרי קודש ותפילין של הבחורים על הרצפה,עקרו את כל דלתות חדרי הפנימיה, בנוסף פרצו לחדרו של האדמו"ר שם הסבו נזקים לספרים, לכתבי יד, ולחפצי נוי וכלי כסף, מהמקום נלקחו עשרות שטריימלים, וכך במשך שעות ארוכות עד השעה 23:30 בלילה, אז ניתנה הפקודה ממפקד הכוח רחמים קומפורט לעזוב את המקום, לא לפני שהותירו במקום עשרות פצועים חלקם ילדים, ועצורים רבים.

את מוצאי השבת הזאת כינו במאה שערים 'ליל הבדולח' בגלל חילול בית הכנסת, כינוי שנשאר לדורות ואף נכתבו על כך ספרים.

מה שקדם לאותה שבת והפריצה לתולדות אהרון היו אלו שנתיים של הפגנות סוערות של 'העדה החרדית' נגד הפתיחה לנסיעה בשבתות של 'כביש רמות' המחבר בין שכונת רמות בירושלים לבין רחוב בר אילן בעיר.

את אותן הפגנות הנהיג ר' אורי בלוי שליט"א (בנו של ר' עמרם בלוי) שאומנם היה שייך לקהילת 'תורה ויראה' של נטורי קרתא, אך באותה מערכה חבר לעדה החרדית בהובלת ההפגנות, היו אלה שנתיים של הפגנות אלימות וקשות מדי שבת, שגרם לקרע ולשנאה בין התושבים החילונים לחרדים, בשיאן של אותן הפגנות, התארגנו קבוצה של כאלפיים חילונים, לעמוד בשבת מול המפגינים החרדים, מה שבסופו של דבר הסתיים במהלומות הדדיות בין הניצים בעיקר מצד הפורעים החילונים, תוך פציעתו של נער חרדי פצעים קשים.

ראש עיריית ירושלים באותן שנים היה טדי קולק, שתפס צד מאוד ברור נגד מפגיני העדה החרדית, ואף שיסה לא פעם את כוחות המשטרה, ויצא בהצהרות מסיתות וקשות נגד הציבור החרדי בירושלים שלטענתו בא להצר את חייהם של תושבי העיר החילונים. בנוסף טדי קולק הודיע בתקשורת בהקשר של אותן הפגנות כי "צריך לשרוף את מאה שערים" אמירה שגרמה לסערה רבתית, והקפיצה אף את חברי הכנסת של אגודת ישראל נגד אותה אמירה.

באחת השבתות בשעות אחה"צ עת יצאו לתהלוכת מחאה הקבועה סביב כביש רמות, רבה של עזרת תורה הגאון ר' שמחה וולנברג עם מנהיג הנטורי קרתא ר' אורי בלוי, ניגש אליהם קצין משטרה והכה בראשם במכשיר קשר מתכתי עד שנפצעו ודיממו בראשיהם, ונזקקו לטיפול רפואי, דבר פציעתו של ר' שמחה וולנברג זצוק"ל שהיה מקובל גם על אנשי אגודת ישראל, הסעירה את הציבור החרדי שיצא במוצאי שבת להפגנות זעם בשכונות גאולה ומאה שערים, הפגנות שהסתיימו בעשרות עצורים ופצועים נוספים.

לאחר אותן שנתיים של הפגנות סוערות סביב כביש רמות, המשטרה שהבינה שהגרעין הקשה שעומד אחר אותן הפגנות נמצא ב'תולדות אהרון' שהיא החצר הכי גדולה של אנשי העדה החרדית בירושלים, ובמה שנראה כמסע נקמה, בשבת פרשת פיקודי תשמ"א, המשטרה החליטה לפרוץ בכוחות ענק לתוך מבנה בית המדרש ולבצע בו את אותן פרעות שהסתיימו כאמור במראות קשים.

יואליש קרויס שהיה באותן אירועים בן 8, שהה באותה שבת בתולדות אהרון בזמן פריצת המשטרה לבית המדרש, ומספר מעדות אישית ל'המחדש' את מה שזוכר מאותה שבת: "אני זוכר שפתאום באמצע תפילת ערבית נחנקנו מריח של גז חזק מאוד, והבית מדרש היה מלא עשן, אני לא הספקתי לראות את השוטרים, רק זוכר שהמשגיח שלנו ר' חיים דוד רובינשטיין זצ"ל הבריח את כל הילדים ואני ביניהם דרך החדר שלו בקומה למטה שם היתה יציאה חשאית לעבר שכונת בתי אונגרין, אני זוכר ששמענו הרבה צרחות וצעקות, והודיעו לנו ש'הציונים' פרצו לבית כנסת, המשגיח שלנו ציווה עלינו לעשות סיבוב דרך שכונת בית ישראל ומשם ללכת לבית וכך עשינו".

עוד מוסיף קרויס: "אני עוד זוכר שלמחרת ביום ראשון, ישבנו בכיתה, כול החולונות בכיתת הלימוד היו שבורים, ואז הגיעו אנשי תקשורת וטלוויזיה לצלם אותנו, והמלמד שלנו הרב ישראל יצחק דיאמנט הורה לנו להוריד את הראשים מעל הידיים ולא להביט בהם, כמובן שאני הצצתי בלי שהרב'ה ירגיש, זה היה לפני הצהריים, אך אחה"צ כינסו את כל הילדים בבית המדרש המרכזי יחד עם הבחורים והאברכים, שם 'המלמדים' הצמידו לביגדנו טלאי צהוב, הושמעו דברי מחאה מפיהם של האדמו"ר זצוק"ל אך בעיקר אני זוכר את חבר העדה החרדית הגאון ר אברהם רוט זצ"ל בוכה ומוחה נגד אותן מאורעות, גם במחאה הזאת היו הרבה כלי תקשורת מהארץ ומהעולם".

יש לציין שמאותה שנה עד היום הזה, במשך 40 שנה, משטרת ירושלים מקפידה ונזהרת לא להיכנס בשום אופן לבית המדרש תולדות אהרון, ואולי זה ההסבר שגם כשהמשטרה אכפה קשות את הנחיות הקורונה בשכונת מאה שערים, היא בחרה לא להיכנס לתולדות אהרון, למרות שהיו מי שהביעו פליאה מדוע המשטרה לא נכנסת לשם.