מאבקי בר אילן נמשכו עשרות שנים עד לניצחון מלא • תיעוד היסטורי

קיץ של שבת קודש לחודש מנחם אב תשמ"ז, השעה 16:30 אחה"צ , צומת הרחובות צפניה ובר -אילן נראה כמחנה פליטים, גדרות תיל מפרידים בין הרחובות צפניה ונחמיה, לכביש בר אילן הסואן. מצד אחד של הגדרות עומדים אלפי אברכים בלבוש הירושלמי המסורתי, זועקים קריאות 'שאבעס' ומהצד השני כוח משטרה גדול, שוטרים חבושי קסדות לבנות לראשיהם, לבושים במדי חאקי צהובים, ואלות עץ בידיהם, כשהם עומדים זקופים בין שתי משאיות להתזת מים כחולים (מכתזיות) על שטח הכביש המפריד בין כוחות המשטרה לבין המפגינים מפוזרים עשרות רימוני גז כשעשן רב, סמיך וחונק מתיימר מהם.

השוטרים עומדים ממתינים לטריגר שיצדיק את הסתערותם לכיוון המפגינים, מה שאכן לא איחר להגיע – ילד חרדי צעיר השליך חפץ אל עבר השוטרים, והפקודה ניתנה – עשרות שוטרים פותחים בריצה אחר המפגינים שחלקם נשארים עומדים במקום, וחלקם האחר בורח אל עבר ביהמ"ד ויז'ניץ שברחוב נחמיה ומסתגר במקום. תוך כדי שזרקנוי המים הכחולים מופעלים מאחור. שוטרים אחדים מכים באלות כל חרדי שנקרא בדרכם, אחרים משלכים עוד ועוד רימוני גז, ואחרים ישובים כורעים ומכוונים מנשק שיורה כדורי גומי.

היתה זו ההפגנה החרדית הראשונה בהיסטוריית ההפגנות שלא הסתיימו עד היום, בכביש בר -אילן בירושלים.

הסיבה בעצם להפגנה באותה שבת, כלל לא היתה נסיעת כלי רכב בשבתות בציר בר -אילן, אלא קריאת בית הדין של 'העדה החרדית' לצאת למחות נגד פתיחת ששה בתי קולנע בשבתות רח"ל בירושלים, ובעיקר כנגד פתיחת בית הקולנוע 'אגרון' שבמרכז העיר הסמוך לשכונות החרדיות.

ערש"ק פרשת ואתחנן לחודש אב תשמ"ז, מודעות ענק כיסו את קירות הבתים במאה שערים, בכותרת ענק – 'ירושלים למלחמה' בנוסף רכבים בכרוזי רמקול המודעים כי בשם הגאב"ד ר' יצחק יעקב וייס (זצוק"ל) ובשם בית הדין של העדה החרדית, חובה על כואו"א להשתתף השבת במחאות שיתקיימו ב-26 מוקדים כנגד פתיחתם של ששה בתי הקולנוע בעיר.

בין מוקדי ההפגנה היו צומת שבטי ישראל מאה שערים, בליל שבת קודם הסעודה ולאחריה, וביום שב"ק בצומת הרחובות צפניה ובר -אילן, בנוסף בעוד 24 מוקדים נוספים. מטבע הדברים עיקר המחאות הגדולות התמקדו בצומת שבטי ישראל ובצומת בר אילן.

לאחר אותה שבת בה התקיימו כאמור ההפגנות בכמה מוקדים,
בשבת שלאחריה וכך במשך שבועות ארוכים, מדי שבת בשבתו, בהוראת רבני 'העדה החרדית' יצאו להפגין כל שבת אחה"צ בצומת הרחובות צפניה ובר אילן, מה שבעצם הפך מבלי להתכוון את ההפגנה נגד פתיחת בתי הקולנוע להפגנות קבועות נגד פתיחת כביש בר אילן לנסיעה בשבתות, כי באותן שנים תושבי השכונה שרובם היו חילונים הוחלפו בתושבים חרדים. בעיקר תושבי שכונת נווה צבי הסמוכה.

עם הזמן, כשההפגנות הלכו והחריפו, המשטרה בפיקודו של מפקד התחנה איתן כץ איבדה סבלנות מול המפגינים, תוך כדי שמפלגות השמאל הקיצוני ר"צ ומפ"ם משלהבים את הציבור, התקשורת, וכך את המשטרה נגד המפגינים החרדים. המשטרה הפעילה עוד ועוד אמצעים קשים נגד המפגינים, ההפגנות הלכו והתפשטו הרבה מעבר לרחוב צפניה, וכללו את רחובות ישא ברכה, אדוניהו הכהן, אבינדב, רבנו גרשום, הסמוכים לכביש בר אילן.

בכל ערב שבת, המשטרה גידרה את כל אותם רחובות בגדרי תיל עבים וסבוכים. המשטרה לראשונה גייסה כוחות ממג"ב לפעילות בתוך הגבולות, וגדודים של שוטרי מג"ב דרוזים שהגיעו בטיוליות מהצפון, עיבו את כוחות המשטרה, מכתזיות המשטרה התיזו זרנוקי מים אל תוככי הבתים בבר אילן, כך גם רימוני הגז נורו לתוככי הבתים ובעיקר לתוככי בתי המדרש.

פעם אחר פעם כוחות משטרה פרצו לבתי המדרש ויז'ניץ שברחוב נחמיה, ולבית המדרש 'אור הצפון' שברחוב אבינדב, היכו שם באלות העץ ללא רחם, כשמשאירים מאחוריהם עשרות פצועים ולוקחים איתם עצורים רבים.

וכך ההפגנות המשיכו במשך כשנה וחצי, עד לשנת תשמ"ט, אז ב'עדה החרדית' החליטו להפסיק עם ההפגנות בגלל בעיות צניעות במקום, וכן הרבה נוער שוליים שהשתתפו בהן ונקטו באלימות בשביל לספק את יצר החוויה.

למרות שבעדה החרדית הפסיקו כאמור לצאת להפגנות, מנהיג הנטורי קרתא ר' אורי בלוי (בנו של ר' עמרם) המשיך בתהלוכת מחאה קבועה ושקטה סביב כביש בר אילן, יחד עם ר' יחיאל כהן (זה שאחראי על הכנת התה
לשבת בתולדות אהרון) ור' יוסף קדיש בלוי ועוד מספר אברכים. וכך במשך שנים ארוכות.

לאחר חמש שנים של שקט בהפגנות השבת בציר בר אילן,
בשנת תשנ"ד פרשת קרח, הגיע להתארח בירושלים האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל, את ה'טיש' הגדול, האדמו"ר ערך בשכונת עזרת תורה בירושלים הסמוכה לבר אילן, ומכיוון שאלפי חסידים הבאים מהשכונות הותיקות בעיר, עשויים לחצות את כביש בר אילן במהלך השבת, בכדי להשתתף ב'טיש' הנערך בעזרת תורה הנמצא בעבר האחר של הכביש, עיריית ירושלים ופיקוד המשטרה הסכימו לסגור את הכביש לנסיעה באותה שבת.

ב'עדה החרדית' שנהנו מאותה שבת שהכביש היה סגור לרכבים, ויראו כי טוב, החליטו להחזיר שוב את הפגנות השבת נגד נסיעת רכבים בשבתות בכביש שכבר הפך יותר ויותר לאיזור חרדי.

אלא שבשונה מההפגנות הקודמות, הפעם הצטרפו למפגינים רבים המזוהים עם אגודת ישראל, וכן ספרדים וליטאים, מי שפיקד על כוחות המשטרה באותן שנים היה זה ניצב אריה עמית, שנקט יד קשה ביותר נגד המפגינים, וכן ניצב אילן פרנקו שהיה מעט יותר עדין, באותן שנים קם כבר מח"ש, שהגביל מאוד את התנהגות השוטרים, לכן באותן שבתות המשטרה כבר לא השתמשה בגז מדמיע ובכדורי גומי, אך עדיין הכתה מפגינים באלות עץ שבהמשך הוחלפו באלות מגומי, וכן הפעילה מכתזית, ופרשים.

אותן הפגנות המשיכו להתקיים במשך שנים ארוכות, גם כשבית הדין של 'העדה' כבר לא קרא לצאת, היו רבנים אחרים שכן קראו ובהסכמה שבשתיקה מבית הדין של העדה החרדית.

מי שבאותן שנים נלחם כנגד הפגנות החרדים בבר אילן, היו אלו חברי מועצת עיריית ירושלים מטעם סיעת מר"צ בעיר, בראשותו של ארנון יקותיאל.

יקותיאל לחם בכל מרצו נגד המפגינים, ואף אירגן תהלוכות ונסיעות מתריסות של פעילים חילונים בשעת הפגנת החרדים.

סיעות אגודת ישראל וש"ס בכנסת, הצטרפו למאבק המפגינים בבקשה לסגור את הכביש בשבתות, מהסיבה שרוב תושבי האיזור הינם חרדים.

ההפגנות המשיכו ביתר שאת וכך בתי המשפט הצטרפו למאבק, בהארכת מעצרים לימים ארוכים של המפגינים, וחלקם אף לתום ההליכים.

השיא היה כשהמשטרה עצרה ילד חרדי בשם י.ח.ל, שהוא בן 13 בלבד. בטענה כי השליך אבן אל עבר שוטר, המשטרה דרשה את המשך מעצרו על לתום ההליכים המשפטיים, מה שעלול לקחת חודשים ארוכים, ובית המשפט אישר זאת למשטרה.

מעצר הילד והחזקתו במעצר במגרש הרוסים הסעירו את העולם החרדי, חברי הכנסת החרדים נרתמו בכל כוחם בכדי לשחררו אך ללא הצלחה. העסקנים ערערו לבית המשפט העליון נגד החזקתו של הילד במעצר, אך ערעורם נדחה, והילד הוחזק במשך חודש שלם במעצר במיגרש הרוסים.

מי שהיה שר המשטרה באותן שנים היה זה אביגדור קהלני, שבחר בדרך של הידברות וביד פחות קשה מול המפגינים, באחת השבתות, הגיע השר קהלני בעצמו אל בר אילן בשעת ההפגנה, שבאותן שבתות התמקדו ליד ביהמ"ד 'אור הצפון' השר התקבל באהדה ואף חבש שטריימל לראשו, ניצב אריה עמית לא אהב את העובדה הזאת, והלין כי השר שלו, לא נותן לו גב מול המפגינים.

כשהפגנות לא חדלו, הוחלט במשרד התחבורה בראשות השר הרב יצחק לוי (מפד"ל) להקים ועדה מיוחדת בראשות אלעזר שטרום שתתן המלצותיה על נסיעת כלי רכב בשבתות בכביש בר אילן,

בסופו של דבר הועדה החליטה כי הכביש ישאר פתוח בשבתות, אך יסגר לתנועה בשעות התפילה, בלילה וביום (הסדר שקים עד ליום זה) בנוסף בשנת תשנ"ו הוגשה עתירה לבג"צ גם ע"י החילונים, בבקשה להשאיר הכביש פתוח וגם מהצד החרדי, בבקשה לסגור הכביש בשבתות. בסופו של דבר ולאחר דיונים ארוכים, בג"צ החליט כפי שהועדה המליצה, לסגור את הכביש בשעות התפילה וכל זאת בתנאי שהשקט ישאר במקום במבחן של חצי שנה.

נראה שהחרדים קיבלו את החלטת בג"צ אך בלב כבד, וכך אט אט ההפגנות הלכו והתמעטו עד שפסקו לחלוטין בשנת תשנ"ו לאחר רצף של הפגנות במשך כשנתיים וחצי.

כיום יש בידי 'העדה החרדית' ותושבי השכונות לסגור את הכביש לחלוטין לנסיעה בשבתות, מכיוון שכל תושבי האזור חרדים ומכיוון שיש כבר מספר כבישים עוקפים, המחברים בין שכונות הדרום והצפון. אך בעדה החרדית בחרו שלא לפעול למען סגירת הכביש, מחשש שהמקום יהפוך לכעין טיילת בשבתות, מה שיגרום לבעיות צניעות קשות, כיוון שבשונה מהעבר, כיום יש המון צעירים ששוכנים או לומדים במוסדות באזור.

ויש גם את הסיפור האישי שלי | יאיר לוי

היה זה לפני כ-30 שנה. יצאתי בשבת אחה"צ מהבית להתפלל תפילת מנחה, באותה שעה התקיימה הפגנה בכביש בר אילן הסמוך, לפתע צצו מתוך מארב מתוכנן קבוצת שוטרים כשאלות בידיהם, ועצרו כל עובר אורח שעבר במקום, ביניהם עצרו גם אותי, (בתמונה) ברגע שביקשו להעלות אותי לניידת בעצם יום השבת, בכיתי והתחננתי לשוטרים שיקחו אותי ברגל ולא יעלו אותי לרכב בשבת, אך לא נענתי.

לאחר כעשר שנים, הגיע בשבת לבית הכנסת מוסאיוף, איש משטרה על אזרחי ובחזות דתית, כשהוא אוחז בתמונה של המעצר שלי, ושאל את המתפללים מי מכיר אותי והיכן אני גר, לבסוף מישהו שזיהה אותי נתן לו את הכתובת, השוטר הגיע אליי לבית, וסיפר שהוא השוטר האמצעי שבתמונה שאוחז באלה כשהיא לאורך, והבכיות שלי שלא לנסוע בשבת נגעו לליבו ולכן החליט לחזור בתשובה ובנוסף לבקש ממני סליחה, כמובן שסלחתי. האיש היום בתפקיד בכיר במשטרה ושומר תורה ומצוות.

הגלריה המלאה