באתר מאקו יצאו בבדיקה מיוחדת של איכות החיים לרגל יום העצמאות ה-73, הבדיקה נערכה ב-21 ערים שמייצגות את מגוון האוכלוסייה הרחב בישראל: מערים גדולות ומרכזיות ועד ערים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית.
במסגרת הבדיקה הוצבו מספר נושאים עיקריים הנוגעים לכל אזרח, חינוך, דיור בר השגה, הווי חיים ועוד. לכל אחד מהנושאים נתנו ציון בין 1 ל-10 ולאחר מכן ציון משוכלל. הפער בין הפריפריה למרכז עדיין גדול שלא להגיד עצום ואף מקומם. אבל מצאנו גם כמה דברים מעניינים בנתונים והתוצאות הסופיות הפתיעו אותנו, אם כי לא בהכרח את מי שמתגורר בערים בראש הטבלה.
הבדיקה נערכה על פי נתוני האטרקציות לכל עיר אלו יצאו מאפליקציית easy תוך חלוקה למספר תושבים וילדים על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הגדרת ילדים נקבעה על פי ביטוח לאומי. האטרקציות כוללות למשל מוזיאונים, חדרי בריחה, בריכות עירוניות ועוד. מסעדות נבדקו בנפרד כאשר גם פה נלקחו הנתונים מאפליקציית easy תוך חלוקה למספר התושבים בכל עיר כפי שקיים במאגר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נתוני מכירת דירות ושכירות נבדקו על ידי לוח madlan ונתוני ההכנסות וההוצאות למשק בית בישראל נקבעו על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הנתונים על איכות החינוך בכל עיר התקבלו ממשרד החינוך.כלל נתוני החינוך לערים השונות התקבלו ממשרד החינוך. בכל קטגוריה שבחרנו, נתנו לכל עיר ציון מ-1 עד 10 על פי מיקומה בטבלת הנתונים.
העיר הגדולה בצפון כובשת את הפסגה בתחום שהוא אולי הכי חשוב להורים, עם מדדים גבוהים מאוד. ממוצע בגרות גבוה הכולל גם ציון גבוה בתחום אחוז התלמידים בחינוך הטכנולוגי וזכאות לבגרות מצטיינת. למרות זאת, הנתונים מראים שהערים הגדולות, בעיקר אלה שבמרכז הארץ, נמצאות גבוה בצמרת הטבלה וכאשר מדברים על חינוך טכנולוגי ובגרות מצטיינת הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית נשארות הרחב מאחור.
יצויין שגם במקומות שבהן ערים מהדרום או הצפון הציגו נתונים זכאות לבגרות גבוהים במיוחד, אחוז הזכאים לבגרות מצטיינת נמוך בדרך כלל. באופן כללי גם בכלי ר הזכאות לבגרות מלאה מהערים שרחוקות מהמרכז, מצליחים פחות במבחני הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. ברוב המכריע של המקרים הערים בפריפריה נמצאות מתחת לממוצע הארצי.
יצויין כי למשל בעיר שדרות, למרות החיים בצל הקסמים מערכת החינוך מצליחה להשיג עלייה בכלל המדדים לאורך השנים כמו גם נתוני זכאות גבוהים. גם באר שבע, בירת הנגב רשמה עלייה מרשימה לאורך השנים.
גם פה, באופן ממש לא מפתיע, הערים שבמרכז הארץ, שמציעות אפשרויות תעסוקה רבות ורווחיות יותר, נמצאות בחלק העליון של הטבלה בעוד שערים מהפריפריה נמצאות הרחק מאחור. הערים החרדיות והערביות נדחקו אל תחתית הטבלה.
תל אביב מגיעה למקום הראשון עם נתונים מושלמים, כאשר שם השכר הממוצע לנפש עומד על 13,566 שקלים לחודש ואילו אחוז המשתכרים עד שכר מינימום עומד על 33.1. גם במקרה של המקום השני והשלישי מדובר על כשליש מהעובדים תושבי העיר המשתכרים עד שכר מינימום. אף שמדד המחירים בערים אלה גבוה במיוחד, השכר הגבוה לו זוכים תושבי הערים במרכז מעניק להם כוח קניה גדול.
מנגד, אם נבדוק את המצב בתחתית הטבלה, שם מככבות ערים כמו ביתר עלית, רהט, בני ברק וצפת, מדובר על שכר ממוצע הנמוך מ-8,000 שקלים כאשר למעלה מ-50 אחוז מהעובדים תושבי העיר מקבלים שכר נמוך במיוחד שאינו גבוה משכר מינימום. בערים החרדיות ישנה הסתמכות אדירה על כספי תרומות ובכלל, אבסורד הוא שלאחר 73 שנות קיומה של המדינה ישנם פערים גדולים מאוד, במדינה כל כך קטנה כל כך, באיכות החיים שמציעות הערים השונות לתושבים. כמעט פי שניים בין הישובים החזקים לחלשים. אומנם הערים החלשות מקבלות מענקי איזון, אולם לא בכמות ובאופן מספק כדי לאזן את מצב התושבים.
להרוויח טוב זה מצוין, אבל הכל יחסי בחיים, ולכן בדקנו את כוח הקנייה היחסי בכל עיר – כלומר, הכנסות אל מול הוצאות.
גם פה הנתונים לא מפתיעים וכוח הקנייה של תושבי המרכז, ובראשם של התל אביבים, גבוה יותר משאר חלקי המדינה, בטח ביחס לפריפריה. אם כי יש לציין שבשני העשורים האחרונים נרשמה ירידה במדד אי השוויון במדינת ישראל.
בראשון לציון ממוצע ההכנסות הכספיות למשק בית (נטו) עומד על 19,260 שקלים ואילו ההוצאות למשק בית על 12,379 שקלים לחודש. בתל אביב 19,613 שקלים אל מול הוצאות בסך 15,675 שקלים ובחיפה 16,594 שקלים הכנסות אל מול הוצאות בסך של 12,493 שקלים לחודש.
לשם השוואה, בבית שמש סך ההכנסות נטו למשק בית עומד על 13,955 שקלים לחודש אל מול הוצאות בסך 11,218 שקלים ואילו בבני ברק 12,746 שקלים הכנסות אל מול הוצאות בסך של 10,399 שקלים.
עבור רובנו את עיקר ההוצאות נרשום בסעיף דיור, בזה נכניס גם את עלות השכירות, המשכנתא והארנונה. לזה יש להוסיף הוצאות רבות שלא כולן מתוכננות כשבערים רבות יש הבדל עצום באותו הסעיף ממש. מנוי לחדר כושר בתל אביב יכול להגיע ל-350 שקלים לחודש ויותר ואילו בקרית גת ל-150 שקלים בלבד.
אנחנו לא בטוחים שכל מי שגר הרחק מהמרכז משועמם, אבל ערי המרכז בהחלט מובילות באפשרויות שהן מציעות למשפחות. אם נכנסו לראש הטבלה ערים מהפריפריה, מדובר לרוב באזורי תיירות.
על פי נתוני אפליקציית easy יש בתל אביב 1,515 אטרקציות לכל תושב. מדובר במגוון רחב הכולל מוזיאונים, בריכות, חדרי בריחה ועוד. כמו כן בעיר שלא יודעת לישון יש אטרקציה אחת לכל 572.8 ילדים.
במקומות הראשונים מדובר במגוון רחב של סוגי אטרקציות שמתאים לכל המשפחה. עד כמה מדובר בערים ידידותיות לתושב, ניתן לראות בפער אל מול המקומות האחרונים. בערים כמו רהט, לוד ובני ברק מדובר באטרקציה לכל 20 עד 40 אלף תושבים.
ומה אם מודיען עלית
הערים החרדיות אינן עשירות אך הכי מאושרות והבריאות, כך לפי מדד שביעות הרצון.
למה לא בודקים איפה יש הכי פחות אלימות נגד נשים, נגד ילדים ובאופן כללי?
למה לא בודקים איפה יש הכי הרבה עמותות חסד ואיזו אוכלוסיה היא האלטרואיסטית ביותר?
למה לא בודקים איפה אחוזי הפשיעה הנמוכים ביותר? בשכונות העוני החרדיות או בערי הפיתוח החילוניות?
ההכנסה החודשית לא מלמדת על כלום חוץ מחיי ראווה פינוק וגאווה. לא על רמת מוסר ולא על רמת חיים אישית משפחתית.
מה לעשות שהמנהלים החרדיים לא משלמים ומנצלים את העובדות
בכך שאומרים זה מה שאנחנו מצעים והן באות לעבוד מרצון
נצלנים זה מה שהם
מנצלים את החולשה הכספית!
נכון מאוד וגם שאין אטרקציות זה בגלל שחיתות שבכל מטר פנוי מעמידים בנין
נכון מאד כל מילה. אני עובדת במקום כזה אומנם בעיר מעורבת אבל ההנהלה חרדית מעיר חרדית..השחיתות מגיעה לשמים.
איך אפשר לבדוק בכל הערים האלה כל הכסף שם בשחור הם עושים הכי הרבה כסף