ובהמשך לאסון וללקחים שעלינו ללמוד ממנו.
האדר"ת, כאשר היה צריך לצאת להלויה של בתו, שנפטרה בקיצור ימים ושנים, עיכב את הקהל מחוץ לבית למשך שעתיים תמימות.
לאחר ההלוויה, נגשו אליו בני החבורה ושאלו: "ילמדנו רבנו. כבודו, שמקפיד כל כך שלא לאחר לפגישה לעולם,
שלא להתחיל שיעור באיחור,
שלא לגרום לאדם אחר להתעכב בגללו,
מה קרה ועיכב פה קהל גדול כל כך, במשך שעתיים תמימות?".
אמר להם האדר"ת: "לא היתה לי ברירה, הייתי מוכרח לעשות זאת".
שאלו אותו: "למה?".
אמר להם האדר"ת: "המשנה אומרת בסוף מסכת ברכות (נ"ד ע"א) חייב אדם לברך הרעה כשם שהוא מברך על הטובה".
הגמרא (שם ס' ע"ב) שואלת על כך, מה זאת אומרת "כשם שהוא מברך על הטובה"?
הרי יש ברכה נפרדת לרעה, וברכה נפרדת לטובה?
על טובה מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", או ברכת "הטוב והמטיב",
ואילו על רעה מברכים "דיין האמת"?
ועונה הגמרא על כך (שם), שצריכים לקבל את הרעה בשמחה כפי שמקבלים את הטובה.
כי יש אבא אחד שאוהב אותנו, והוא נותן גם את הטובות וגם את הרעות, ואת שניהם הוא עושה מתוך אהבה.
אומר האדר"ת לתלמידיו: "במשך שעתיים תמימות ניסיתי לברך את ברכת 'ברוך דיין האמת' כפי שבירכתי עליה ברכת 'שהחיינו', שכך נוהגים חלק מהעדות בלידתה של בת, ולא הצלחתי לברך באותה שמחה.
חזרתי והתחלתי שוב ושוב, עד שהגעתי לרמה הגבוהה של ההבנה: אם הקדוש ברוך הוא לקח אותה בגיל הזה ובנסיבות הללו, כנראה שזה הדבר הטוב ביותר בשבילנו".
אסון מירון הרבה למעלה מכחותינו,
הרבה למעלה ממושגינו,
והרבה למעלה מיכולות הצער שאנחנו מסוגלים להכיל.
אבל דבר אחד אנחנו יודעים בתוך כל החושך הגדול הזה,
הקדוש ברוך הוא נתן לנו את סטירת הלחי הזו,
והקדוש ברוך הוא הוא "אב הרחמן", הוא "אבינו מלכנו" – קודם כל אבא, ורק לאחר מכן מלך.
ואם הוא עשה את זה, הוא יודע מה שהוא עושה,
וגם אם אנחנו לא מבינים, וגם אם אנחנו מזילים דמעות, וגם אם אנחנו צריכים לחזור בתשובה שלמה,
עדיין אנחנו מבינים, זו סטירה שקיבלנו מאבא אוהב, ואת האבא האוהב הזה לעולם לא נאכזב,
ויחד נזכה לחזק ולהתחזק ולהמשיך ולהרעיף עליו נחת מהבנים הנאמנים.
ברוכים תהיו!
ברוכים תהיו