שלום וברכה מורי ורבותי!
ישנם זוגות שמכירים לפני החתונה במשך שנים ארוכות,
ורק לאחר מכן מתחתנים.
בדרך כלל, במקרה הטוב,
לאחר תקופה קצרה הם מתגרשים.
במקרה הגרוע יותר,
הם ממשיכים לחיות יחד וסובלים לאורך ימים ושנים.
לעומתם,
ישנם קהלים אחרים בעם ישראל שנפגשים פעם, פעמיים, שלוש או ארבע, ולא יותר,
והם מצליחים למסד את חיי הנישואין באהבה ואחווה שלום ורעות לאורך ימים ושנים.
מה ההיגיון בכך, והיכן טמון ההבדל?
שימו לב טוב מורי ורבותי!
כאשר אדם נהנה עם חבר יחד,
הוא בעצם לא אוהב את החבר, אלא את עצמו.
הקשר הוא לא קשר של אהבה,
אלא קשר של תאווה.
קשר של תאווה אומר שכל אחד משני הצדדים דואג לעצמו ורוצה שיהיה לו את הכי טוב שבעולם,
כל עוד שאין מחויבות,
ניתן לסחוב זאת למשך ימים ושנים.
כאשר מתחתנים ומתחילות המחויבויות,
שם מתחילות הבעיות.
אותם זוגות שמנסים באמת לחיות יחד לאחר חיי הנישואין,
מנסים לקיים חיים של אהבה, חיים שבהם כל אחד מסתכל לעבר המגרש של השני ומנסה לרצות אותו,
מנסה לגרום שיהיה לו טוב,
מנסה להפוך אותו למאושר.
אבל זה לא כל כך הגיוני!
כי הרי אי אפשר באמת לחיות בכדי שיהיה טוב למישהו אחר ולהזניח את עצמך!
אז איך בעצם אותו מעגל ממשיך תמיד להסתובב וסוחב עוד למשך שנים רבות כל כך?
התשובה היא אחת!
כאשר ישנה מטרה משותפת, ושנינו שקועים באותה מטרה,
אף אחד מאיתנו לא מנסה לשים לב לקטנות ולא מתייחס לצרכים הגשמיים והפשוטים שלו כאל ערך עליון.
כאשר זוג מתחתן על מנת להקים בית נאמן בישראל על פי דעתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא,
יש להם מטרה גבוהה וגדולה,
וכשיש מטרה, הדברים הקטנים מתגמדים באמת.
כאשר אתה חי בכדי להביא לעולם עוד בנים נאמנים לקדוש ברוך הוא,
הדרך כבר לא משנה כל כך,
הדירה לא כל כך משנה לך את מצב הרוח,
והמשכורת גם היא לא זו שהופכת אותך למאושר יותר.
מתמקדים במטרה,
והופכים אותה לגדולה,
וככל שהיא גדולה יותר, כך שאר הדברים מתגמדים,
וזוכים לחיים מאושרים,
אורך ימים ושנות חיים,
ברוכים תהיו!
