העליון דחה את בקשת יוצאי מרוקו להכיר בהם כ'ניצולי שואה'

בית המשפט העליון דחה היום (חמישי) בקשת רשות ערעור שהגישו יהודים שעלו לישראל ממרוקו, המבקשים שיכירו בהם כניצולי שואה. המבקשים רצו לערער על פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה את תביעתם, אך שופטי העליון פסקו כך על פי הדיווח בהארץ, כי עוצמת שלילת החירות וההגבלות שהוטלו על יהודי מרוקו במלחמת העולם השנייה אינן עומדות בתנאים שדורש חוק נכי רדיפות הנאצים.

עו"ד דוד ידיד, המייצג את המבקשים, אמר לעידו אפרתי ב"הארץ" שלמרות פסיקת העליון הוא חש ש"המאבק המשפטי שניהלנו במשך עשר שנים עבור ההכרה בסבלם של יהודי מרוקו תחת הכיבוש הנאצי לא היה לשווא", שכן במהלכו הסכימה המדינה להכיר בסבלם ולפצות אותם באופן חלקי. הכרה כניצולי שואה היתה מקנה למבקשים קצבה חודשית.

שופטי העליון – ניל הנדל, דוד מינץ ויוסף אלרון – תיארו בפסק דינם את הסבל שנגרם ליהודי מרוקו כשהמדינה נשלטה על ידי משטר וישי הצרפתי, שלחץ על השלטון המרוקאי ליישם חקיקה אנטישמית בשטחו. "בתקופה הנזכרת הוצאו במרוקו צווים אשר צמצמו את היכולת של חברי הקהילה היהודית להשתלב בתחומים של דיור, השכלה ותעסוקה", כתבו השופטים.

המבקשים, שעלו לישראל אחרי השואה והגישו תביעה נגד הרשות לזכויות ניצולי השואה שבמשרד האוצר, טענו כי ההגבלות האלה "נתנו לגיטימציה לפגיעה ביהודי מרוקו", ושהן "מעידות על כך שנשללה חירותם וכי הם זכאים להכרה מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים בשל ההגבלות שהוטלו על הקהילה, והפחד והמתח הקיצוניים שמהם סבלו".

השופטים קבעו אמנם בפסק הדין ש"אין עוררין על כך שיהדות מרוקו סבלה מהתעמרות שלטונית אשר יסודותיה אנטישמיים", אולם הבהירו שהמבקשים אינם זכאים להכרה לפי החוק הקיים. "הפגיעה התמקדה בעיקרה בהצרת היכולת להשתלב בשוק העבודה ולרכוש השכלה מחוץ לקהילה היהודית, לצד פגיעה באפשרותם של חלק מחברי הקהילה לבחור את מקום מגוריהם. מגבלות אלה, שלא הוטלו בשטחי הרייך הגרמני אלא על אדמת מרוקו, אינן עונות על דרישות הדין הרלוונטיות לצורך הכרה במבקשים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים", נכתב בפסק הדין.

השופטים השתכנעו כי "השלטון במרוקו ניהל מדיניות אכיפה וחקיקה נפרדת מזו של משטר וישי המרכזי, וכי השפעתה של גרמניה עליו היתה חלשה", ועל כן דחו את טענת המבקשים כי משטר וישי במרוקו היה גרורה של המשטר הנאצי. "בין היתר", נימקו, "משום עצמאותו בקבלת החלטות שלטוניות ודחיית חלק מן הבקשות הגרמניות שהגיעו אליו בתקופה זו".

אחת המחלוקות המרכזיות בין התובעים לרשות לזכויות ניצולי השואה עסקה בשאלה אם ההגבלות שהוטלו על יהודי מרוקו עולות לכדי "מעין שלילת חירות". בית המשפט המחוזי פסק בסוגיה לטובת הרשות, ושופטי העליון בחרו שלא להתערב בכך. מחלוקת נוספת עסקה בנזק גופני או בריאותי שנגרם לכאורה לתובעים בשל הפחד מהנאצים. "לצד הדרישה לתחושה סובייקטיבית של פחד, דרשה הפסיקה גם הוכחת תשתית אובייקטיבית לסבירותו של פחד זה, והדגש הוא על המבחנים האובייקטיביים", כתבו שופטי העליון, והוסיפו כי ערכאות משפטיות קודמות לא השתכנעו שקיימות הוכחות לכך.

השופטים סיכמו את פסק הדין באמירה כי "תפקידו של ההיסטוריון ותפקידו של בית המשפט שונים זה מזה, וטוב שכך". לדבריהם, "מבחן ההיסטוריה הוא רב משתתפים, ואף חשוף לתמורות ועדכונים שאינם מתאימים לדלת אמותיו של ההליך המשפטי הקונקרטי. המשפט, לעומת זאת, מתנהל על פי כללים נקודתיים, על היתרונות והחסרונות שבכך".

בשנים האחרונות הכירו שתי רשויות באופן חלקי בסבלם של יהודי מרוקו במלחמת העולם השנייה. ב-2015 החליט משרד האוצר להעניק הטבות כלכליות לניצולי שואה יוצאי מרוקו ואלג'יריה, שסבלו מ"הגבלות בתחומי חיים שונים", שעיקרן מענק שנתי של כ-4,000 שקל. שלוש שנים לאחר מכן החליטה ועידת התביעות – הפועלת לקבלת פיצויים ולהשבת רכוש לניצולי שואה וליורשיהם – להעניק ליהודי מרוקו פיצוי חד-פעמי של כ-2,500 אירו.

עו"ד ידיד, המייצג את המבקשים, אמר בהתייחס לפסיקת העליון כי "המדינה מביאה לאפליה בין קורבנות המשטר הנאצי בגלל שיקולים תקציביים", והוסיף כי ישקול להגיש בקשה לדיון בהרכב מורחב בסוגיה. הוא הזכיר בהקשר זה כי יהודים מלוב ומתוניסיה זכו להכרה כניצולי שואה.