השבת נקרא בפרשת נח "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט" (בראשית ח/ד). המסורת היהודית מזהה את הרי אררט עם הרי כורדיסטן. אונקלוס מתרגם את השם אררט כ"טורי קרדו", ותרגום יונתן קורא להם "טורי דקדרון". ישנם באזור ארבעה הרים שנחשבים "אררט" שעליו נחתה התיבה – כשמביניהם, הסבירות הגבוהה ביותר היא בצפון-מזרח טורקיה, קרוב לגבול עם ארמניה ועם איראן. בדור שלנו זכינו שיש לנו אפשרות לבקר ולהתהלך במקום שבו יצא נוח מהתיבה לאחר המבול, לראות בעינינו את הנופים שהוא ראה בצאתו, ולנשום את אויר הפסגות הצונן שהוא נשם. גם אנחנו יכולים לטייל לשם, ואפילו לראות סימנים של תיבת נוח, אבל יש לציין שמדובר במסע קשה ומאוד לא נוח.
כשמתקרבים למקום, אנו רואים ממרחק שני הרים גבוהים מאוד שביניהם אוכף. כשראיתי אותם לראשונה, הבנתי מדוע כתוב בתורה "הרי אררט" בלשון רבים, ולא בלשון יחיד כמו שלימדו אותנו בבית הספר. שניהם הרי געש לא פעילים שמכוסים שלג כל השנה. הגבוה מביניהם מתנשא לגובה של 5,166 מטרים, וההר השני מתנשא לגובה 3,896 מטרים. לאורך ההיסטוריה הם היו בשטח מדינת ארמניה, ונקראים בארמנית "אררט הגדול" ו"אררט הקטן". לאחר מלחמת העולם הראשונה השתלטו הטורקים על חלקים מהרמה הארמנית, כולל שני ההרים, ונתנו להם שמות חדשים.
הרי אררט מקודשים לארמנים, והם מופיעים בסמלה של ארמניה גם כיום. פעם לעג דיפלומט טורקי לארמנים ושאל "למה אתם שמים על הסמל שלכם הר שאינו נמצא בכלל בשטח ארמניה?". הדיפלומט
הארמני השיב לו בשנינות: "ולמה בדגל שלכם מצויר הירח, שאינו נמצא בשטח טורקיה?".
יש עדויות מהעולם העתיק למציאת תיבת נוח. כתוב במסכת סנהדרין (דף צ"ו) שסנחריב "אַשְכָּח דַפָּא מְתֵיבוּתָא דְנֹחַ", כלומר מצא דף מתיבת נח, ונהג להשתחוות לו. יוסף בן מתיתיהו כתב: "הארץ הקרויה ארץ קרחי… בה נמצאים גם שרידי התיבה, ומראים אותה עד היום לכל מי שרוצה לראותה". בילקוט שמעוני פרשת בשלח (רנ"ו) מסופר על פרשנדתא בן המן האגגי, שלקח קורה מתיבת נוח להקמת העץ שעליו רצו לתלות את מרדכי היהודי. גם מרקו פולו, המטייל הידוע מהמאה ה13, כתב בספרו שהוא ראה ספינה על הר אררט, ולא ברור לו איך הגיעה לשם כי אין שם אגם או נהר. הכורדים מאמינים שיש בעצי תיבת נח סגולות לשמירה, ולכן במשך השנים לקחו לבתיהם פיסות עץ שעקרו ממבנה התיבה.
במורד המזרחי של הר אררט שוכנת כנסיה בשם "באר יעקב", שבה שמורה קורת עץ שמיוחסת לתיבת נוח. רק במאה ה-19 נודע על כך בעולם המערבי. מאז העפילו להר משלחות מחקר רבות בניסיונות לאתר שרידים של תיבת נוח.
המשלחת המפורסמת בראשות פרוט (J. Parrot) עלתה בשנת 1829. בחמישים השנים הבאות עלו להר אררט עוד כתריסר משלחות מחקר, ביניהן גם משלחת מארץ ישראל, בראשות הבישוף של ירושלים. אף משלחת לא הצליחה למצוא שרידים, והם הגיעו לשתי מסקנות אפשריות: א: תיבת נוח המקורית נקברה תחת הלבה רותחת בהתפרצויות הר הגעש לאורך שנות ההיסטוריה. ב: התיבה קבורה מתחת לקרחון העד שברכס ההר.
המשלחת הראשונה שמצאה משהו ממשי היתה משלחת של פקידים ולא של מדענים. בשנת 1883 פקדה רעידת אדמה קשה את טורקיה, והממשלה שלחה לכל רחבי המדינה משלחות להעריך את הנזקים. אחת מהמשלחות סיירה גם באזור הרי אררט. חברי המשלחת דיווחו שרעידת האדמה גרמה גם למפולות שלגים אדירות, הקרחון בפסגת ההר נסדק, ושברים ממנו גלשו במורד ההר ונסחפו למרחק של כשני ק"מ. ובדרך אגב הם מוסיפים משפט אחד מדהים: "מתוך אחד הקרחונים שמצאנו על צלע ההר, ראינו שמבצבצים ארבעה חלקים של ספינה עתיקה מאוד". אותנו המידע הזה מהמם, אבל עבורם זה היה פרט שולי למשימה שהוטלה עליהם לסקור את הנזקים מאסון הטבע.
בשנת 1916 התפרסם שטייס רוסי שטס מעל ההר זיהה "ספינה גדולה", והוא אף צילם אותה. הצילומים נעלמו במהפכת אוקטובר ברוסיה. במלחמת העולם השניה ערך חיל האויר האמריקאי תצלומי אויר בכל אירופה כדי למפות אותה. ארבעה טייסים אמריקאים דיווחו על הספינה שצילמו.
מאז שנות ה-50 עדויות אלו גרמו לחוקרים רבים לחפש את התיבה. בשנות ה-60 הגיע משלחת אמריקנית שחפרה ופוצצה קטע ממה שנטען שהוא חלק מדופן הספינה, ומסקנותיה היו שזו תוצאה מקרית של הצטברות סלעי לאבה.
הגילוי הדרמטי והחשוב ביותר היה של החוקר האמריקני רון וואיט ומשלחתו בשנת 1978. וזה הסיפור: בשנת 1977 ערך נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, ביקור נשיאותי במזרח אירופה, ומשם המשיך לטהרן לפגישה עם השאח הפרסי. בפמליית הנשיא היה גם הצלם של הבית הלבן, רון בנט, שבשובם לאמריקה אמר לעיתונאי: "כשטסנו מעל מזרח טורקיה הכריז הטייס שמטוסי קרב רוסיים טסים משמאלנו, ולא לדאוג כי הם רק מלווים אותנו. כולנו נצמדנו לחלונות המטוס לראות את המטוסים הרוסיים. אני הסתכלתי גם למטה, וראיתי ספינה גדולה שמכוסה חלקית בשלג. אני משוכנע שמה שראיתי שם זוהי תיבת נוח”. מרוב התרגשות הוא שכח להפעיל את המצלמה.
החוקר רון וואיט קרא בעיתון את הסיפור של רון בנט, והחליט לבדוק את הגילוי הסנסציוני. במאמצים רבים הוא השיג את נתיב הטיסה של הנשיא, והגיע לטורקיה עם צוות מחקר. שם הם שכרו מסוק, וריחפו הלוך ושוב בגובה נמוך בנתיב הטיסה מעל ההר, עד שגילו במישורי הסחף מזדקף סלע שנראה כמו דפנות של ספינה. הם נחתו ליד הסלע ומדדו אותו. אורכו היה 515 רגל, ורוחבו כ86 רגל. זה בדיוק "שְׁלֹושׁ מֵאוֹת אַמָּה אוֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ" כמו שכתוב בפרשת השבוע שלנו (בראשית ה/טו).
נראה שתיבת נח כוסתה בלאבה רותחת, ונשמרה בתוכה כמו בקפסולת זמן. משערים שעצי התיבה הפכו להיות מאובנים מסוג "Petrified wood".
וואיט וצוותו אספו דגימות של אדמה מהמשטח העליון, וגם שברו חתיכה קטנה מהסלע שבדופן, והביאום לבדיקות במעבדות בארה"ב. בעפר שנלקח מעל הספינה התגלה ריכוז גבוה של פחמן אורגני, שמעיד על הימצאות עץ רקוב. באנליזה של הסלע התגלה שהוא עץ מאובן שמכיל גם ברזל ואלומיניום. אלה מהמרכיבים של זפת שבה ציפה נוח את התיבה, ככתוב "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכּוֹפֶר" (ח/ד). גיל המאובן מוערך ב 4,800 שנה, מתאים בול לתקופת המבול. בדגימות שנלקחו מחוץ לשטח הספינה לא נמצאו ממצאים מיוחדים.
לאחר קבלת התוצאות מהממעבדה בארה"ב, פנה וואיט לממשלת טורקיה בבקשה לקבל אישורים לחפירות ארכיאולוגיות באתר זה. הטורקים החליטו לבדוק תחילה בעצמם, ורק לאחר שסיימו החפירות שלהם, הם נתנו לו אישור בשנת 1985. וואיט הגיע לשם שנית עם צוות משלחת מחקר שהשתמשו בארבעה סוגים של גלאי מתכות. הם גילו קריאות חיוביות למתכת.
הם סימנו את כל הנקודות שבהם התגלו סימני מתכת, ומתחו ביניהם סרטי ניילון. כך הצטייר בבירור שרטוט של מעין סיפון ספינה.
החוקרים בדקו עם אותם מכשירים גם מחוץ לספינה, ושם לא נמצאו קריאות חיוביות. הם ניסרו מהדופן חתיכת אבן שהיתה כהה יותר מאחרות, ושלחו אותה לבדיקה במעבדות הלאומיות של לוס אלאמוס באמריקה. האנליזה היתה שהאבן הזו מכילה גם מגנזיום, טיטניום, אלומיניום, ומינרלים נוספים שאינן קיימים בטבע באזור זה. בסיכום דו"ח המעבדה נכתב: "אין ספק שמדובר במעשה ידי אדם, ולא יכול להיות תופעה גיאולוגית טבעית".
כעבור כשנה חזר רון וואיט להר, הפעם עם מכ"ם GPR חודר קרקע (Ground Penetrating Radar). בדיקות הרדאר נתנו אותן תוצאות כמו גלאי המתכות, אבל בפירוט רב יותר.
בנוסף, הרדאר גילה בבטן האדמה קונסטרציה של הקירות הפנימיים בקומה העליונה של התיבה, ולפיה שרטטו את שטחי התאים והכלובים לחיות, את מחסני המזון, ואת אזור המגורים של נוח ובניו. מתאים בדיוק לפסוק "קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה" (ה/יד).
בבטן האדמה התגלו שדרית ענקית של ספינה, קורות מסיפון, תאים פתוחים, ועוד. הדמיה של נתוני הרדאר מראים בבירור קוים ליניארים וקוים שחוצים אותם במעבה האדמה. על דפנות הספינה התגלו מעין עמודי תמיכה, ורון בדק את אורכם ורוחבם בבטן האדמה. לפי זה הוא שרטט את מה שנותר מהתיבה, והוסיף הערכות על מה שלדעתו היה מעליהם.
הרדאר גילה בתוך האדמה והסלע גם מאובנים של בעלי חיים ימיים וקונכיות. כאלה לא אמורים להימצא בסביבה זו, שאין בה ים. הם מוכיחים שפעם כיסו מים רבים את היבשה במקום זה, כנראה מי המבול.
בשנת 1986 הכירה ממשלת טורקיה רישמית בהוכחות של רון וואיט שגילה את שרידי תיבת נוח המקורית.
לטורקים יש תוכניות לחפור ולחשוף את התיבה הקבורה בבוץ, ולבנות מרכז מבקרים לתיירות עולמית בכפר גוליוזוGolyuzu הסמוך, ולסלול אליו דרך מתאימה לאוטובוסים. למקום הזה פוטנציאל להיות אטרקציה תיירותית עולמית ואתר מורשת של אונסקו. כאשר עלה ארדואן לשלטון, הוא ביטל את התוכניות האלה, כי הבין שזה יכול לחזק את התורה והדת היהודית.
לאחרונה פורסם באנגליה על יוזמה חדשה להוסיף ולחקור את האתר בעזרת מכשירים מודרניים יותר. מחפש אוצרות בשם אנדרו ג'ונס אף פתח קמפיין גיוס המונים למימון הקמת משלחת חוקרים ורכישת ציוד.
מעבר לגילויים הארכיאולוגיים המרתקים, עולה לעינינו גם מציאות ערכית ודתית. שוב מתברר ש"משה אמת ותורתו אמת". עוד הוכחה מדעית שמפריכה את התיאוריות החלולות של הפילוסופים וההיסטוריונים הכופרים, שטוענים שתורתנו הקדושה היא "סתם אגדות עם" או סיפורי פולקלור. בימינו הוכח מדעית שאירועי המבול ותיבת נוח הכתובים בתורה אכן התרחשו במציאות, ואינם עלילות שהומצאו ע"י בני אדם. לכן גם לנו מומלץ מאוד לטייל גם להרי אררט, עד כמה שניתן.
הכותב הוא מדריך טיולים בחו"ל ובעל הבלוג 'ותוליכנו לשלום'. המאמר פורסם באתר 'ישראל היום'
מדהים ואווירה מטורף!!!
ואוו