לא לשמור בתוך הלב | הרב שמואל ברוך גנוט

מספר תובנות בעקבות הפרשייה העגומה והטראגית, שכולנו שוחחנו עליה השבוע, מקטן ועד גדול, בכאב, בצער ובעיקר בבילבול ואין אונים:

מבלי להיכנס לגופו של אדם ומעשה ספציפי, הרי ששומה עלינו לשנן, לזכור ולחנך את בנינו וילדינו, שאין כל חולק, בכל הפוסקים ש"המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא". אין לכך מקור ממש מפורש בחז"ל, אך הפוסקים הביאו מספר מקורות וראיות שכך היא ההלכה.

ראו גיטין נז, ב. בבא קמא צא, ב. מסכת שמחות פ"ג ה"ה. שו"ת רב פעלים ח"ג יו"ד סימן ל. תורה תמימה בראשית פ"ט הערה ח. פני יהושע ב"מ נט, א. שו"ת שבות יעקב ח"א סימן טז. שו"ת האלף לך שלמה יו"ד סי' שכ"א. שו"ת מהרש"ם ח"ו סימן קכג. שו"ת אפרקסתא דעניא ח"ד סימן ש"ע. שו"ת יביע אומר יו"ד סימן לו, שו"ת משנה הלכות חי"ז סימן קפד,  ובעוד פוסקים רבים וחשובים.

נפסק ברמב"ם, בטור ובשולחן ערוך, כאשר המקור לכך הוא במסכת שמחות, ש"המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים".

זאת ההלכה, זאת האמת. נקודה. המאבד את חייו בדעה צלולה, אין לו חלק לעולם הבא. אין דבר גרוע מזה ליהודי, לאבד את חלקו לעולם הבא.

יידעו כל צעיר וכל צעירה, בכל שכבת גיל שהיא, שכל תופעה ומעשה הנראה להם לא רגיל, לא נורמלי ולא בריא, שווה דיווח מיידי

כַּאֲשֶׁר יֶלֶד אוֹ יַלְדָּה, בַּחוּר יְשִׁיבָה אוֹ בַּת סמינר, נִפְגְּעוּ מֵאָדָם כָּלְשֶׁהוּ, לֹא מְשַׁנֶּה מִיהוּ, אֲפִילּוּ אָדָם שֶׁנֶּחְשָׁב לְיָרֵא שָׁמַיִם, אֲפִלּוּ בַּעַל סַמְכוּת תּוֹרָנִית, חִנּוּכִית אוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁנִּרְאָה שֶׁיּוֹדֵעַ הֵיטֵב מַה הוּא עוֹשֶׂה- עֲלֵיהֶם לְדַוֵּחַ, לְסַפֵּר מִיָּד לְהוֹרֵיהֶם, לְאִישׁ צֶוֶת שֶׁהֵם סוֹמְכִים עָלָיו אוֹ לְרַב הַשְּׁכוּנָה אוֹ רַב הַקְּהִלָּה. עָדִיף לְסַפֵּר, לְהִפָּתַח וּלְדַוֵּחַ, לִשְׁנֵי אֲנָשִׁים שׁוֹנִים, כְּדֵי שֶׁחָלִילָה הַתְּלוּנָה לֹא תֵּעָלֵם אוֹ תַּעֲבֹר "טִיּוּחַ".

מָה הַכַּוָּנָה "פְּגִיעָה"?

כָּל דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לָכֶם שֶׁאוֹתוֹ אָדָם לֹא יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁכַּזֶּה בְּמָקוֹם פֻּמְבִּי, לְמָשָׁל: בְּתוֹךְ כִּתָּה לִפְנֵי תַּלְמִידִים, בְּתוֹךְ אוּלָם יְשִׁיבָה אוֹ בְּתוֹךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת לִפְנֵי כֻּלָּם- זֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לְהַדְלִיק אֶצְלְכֶם נוּרָה אֲדֻמָּה וַעֲלֵיכֶם, יְלָדִים יְקָרִים, בַּחוּרִים אוֹ נְעָרוֹת, לְסַפֵּר, לְדַוֵּחַ, לְגַלּוֹת לַאֲחֵרִים.

אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁאַתֶּם אֲשֵׁמִים וְאוּלַי זֶה בִּגְלַלְכֶם. אַל תַּחְשְׁבוּ לְעַצְמְכֶם שֶׁלֹּא קָרָה כְּלוּם וְשֶׁזֶּה יַעֲבֹר. תִּתְיַעֲצוּ עִם הוֹרֵיכֶם אוֹ מְחַנְּכֵיהֶם. הֵם יֵדְעוּ כְּבָר כֵּיצַד לְהָגִיב וְלִפְעֹל, בְּעֶזְרַת ה'.

חז"ל אומרים ש"מוטב יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

כותב על כך הפני יהושע (בבא מציעא נט, א) שמכאן שלמרות שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, אך מדברי חז"ל אלו אנו למדים שמותר לאדם לאבד את עצמו לדעת, להפיל את עצמו לכבשן האש, ובלבד שלא ילבין פני חבירו ברבים!

נקודה למחשבה, כשאנו מפטפטים עצמנו לדעת ללא תועלת. גם כשמדברים על ענייני היום המאד בוערים, צריך שיהיה בכך תועלת מעשית.

ותודה מקרב לב לכל החיילים האלמונים, העוסקים בשמירה ומוגנות ילדינו ונערינו, בנינו ובנותינו, בצנעה ובדיסקרטיות. תודה לאלו הבודדים שאזרו אומץ וטיפלו בפרשה הכאובה הזאת ובעוד פרשיות אחרות. אמנם בין הטיפות, ברגישות ואחריות, אך טיפלו ועסקו, ללא משוא פנים.

(הדברים היו למראה עיני רבנים ודיינים נודעים וחשובים, שהגיהו והאירו וביקשו לפרסם לתועלת הרבים)