שלום וברכה מורי ורבותי!
בימים אלה התבשרנו בכאב גדול על הסתלקותו לשמי מרומים של אחד משיירי דור דעה, שיירי כנסת הגדולה, הלוא הוא הגאון הגדול הרב צבי סימן טוב, זכר צדיק וקדוש לברכה.
זכיתי להכיר את הרב. כאשר הוא היה מגיע לחולון לשבתות חיזוק לעדה האפגנית, הוא היה שוהה אצלנו בבית, ואז הייתי מלווה אותו אל בית הכנסת, ובדרך היינו משוחחים.
המיוחד שהיה ברב צבי, הוא שלמרות גדלותו העצומה בתורה, עד שאמרו עליו שחזר על כל הרשב"א בכל הש"ס למעלה מארבע מאות פעם, היה מתנהג בענווה ובפשטות, והיה עומד בפניך כתלמיד בפני רבו.
באחת הפעמים בהן יצאנו בשבת לבית הכנסת "שערי רצון" בחולון, אמרתי לכבוד הרב שהחליפה המונחת על כתפיו, לפי דעת חלק מגדולי ישראל בדורנו, הרי היא טלטול, ולכן אסור בשבת ללכת בצורה כזו. אלא יש להכניס את הידיים לתוך הפראק, לתוך החליפה.
היה ברור לי שאני מסביר לו שישנן דעות כאלה, ואין לי אפילו צל צילו, או בדל "הווא אמינא", שהוא יצטרך להשחיל את ידיו לתוך הפראק, כי הלוא הוא יודע את ההלכה, והוא סומך על דעתם של המקילים. אולם כבוד הרב נעצר, השחיל את ידיו לתוך החליפה ואמר לי: "לכבודך, אני אלבש את החליפה בצורה כזו".
התנצלתי, הסברתי את עצמי, אך דבר לא עזר. כבוד הרב הבין מדברי שכביכול תהיה לי עדיפות מסוימת לוּ ילבש את החליפה, ולא יסתפק בהנחתה על כתפיו, וכך הוא עשה.
כשסיפרתי את הדברים למור אבי, שיבדל לחיים ארוכים, הוא אמר לי: "ממש חבל שכך אמרת לו. זהו הרב צבי! בגללך סתם הוא סבל מחום במהלך כל הדרך".
אבל זהו היה הרב צבי, ענווה שמשמשת כחלק מגדלות בתורה.
זו לא חכמה להיות ענוותן כאשר אתה "אפס", כאשר אין לך במה להתגאות. אלא דווקא לך שיש במה להתגאות, להצליח ולהיות ענוותן באותו חלק טוב שבך, ולהתנהל בפני כל האחרים כאילו הם טובים, חכמים וחשובים הרבה יותר ממך.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים בגן עדן, וזכותו תעמוד לנו ולכל ישראל, אמן.
ברוכים תהיו!
