אבל תבין! אין לי כחות בשבילה, אני מבין בשכלי עד כמה מגיע לה אותו פינוק, עד כמה מגיעה לה אותה עזרה וסיוע. אבל עדיין, אני מרגיש שכבר אין לי כח לזה. מה אני צריך לעשות?".

שימו לב טוב מורי ורבותי!

שני דברים אנו אמורים להחדיר לעצמנו, כל אחד מבני הזוג, הבעל וגם האשה, בכל הנוגע להצטרכויות של בן הזוג האחד מהשני.

הדבר הראשון, ככל שאתה מעניק יותר, אתה מקבל הרבה יותר כחות. בכלל זה אתה גם אמור להבין, שאין משהו שאתה לא מסוגל לעשות. כי אם הקדוש ברוך הוא הניח לפתחך את הניסיון הזה, הוא גם העניק לך את הכחות לעשות זאת. אבל אם אתה בכל זאת משתעמם, מתעייף, מרגיש שנגמרים לך הכחות, קח את הסיפור הבא, ונחשוב יחד איך הדברים היו יכולים להיראות אחרת…

בחור אחד הגיע לביתו של מרן הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה, וסיפר לו שהוא נפגש עם נערה, וכאשר החליטו שהם מתחתנים, התברר, באיחור, שיש גידול במוחה, והיא נמצאת בסכנת חיים. הוא, לטענתו, מוכן להתחתן איתה למרות זאת, כי הוא כבר נתן לה את 'המלה' שאיתה הוא מתחתן ואיתה הוא מקים בית, ומבחינתו את הטיפולים הם יעברו יחד לאחר החתונה. אולם הוריו מתנגדים לכך.

אמר לו הרב עובדיה: "אם הוריך מקבלים את דעתי, הרי שתתחתנו, ואני אגיע לקדש אתכם", ואכן כך היה. הם התחתנו, הרב הגיע וקידש, האשה יצאה לאחר מכן מהמחלה, והזוג ניהל חיים מושלמים, חיים של אהבה ואחווה, שלום ורעות.

לאחר מספר שנים, הבעל לקה בטרשת עורקים. מאותו רגע הוא לא יכל לזוז. אשתו סעדה אותו, אשתו אפילו האכילה אותו, אבל היא עשתה את זה בשמחה ובהתלהבות, "כי אם אתה הסכמת לקחת אותי, למרות שהייתי בסכנת חיים, מי אני שלא אעשה למענך הכל?!".

רבותי! ברגעים הקשים שלנו, בואו ונחשוב טוב טוב מה עדיף לנו: האם לעזור לאשה הזו, הזקוקה לעזרה, או להמתין לרגע שהיא זו שתצטרך לעזור לנו?

כל אחד מאתנו מעניק לשני, מתוך אהבה, מתוך נחת, שלווה ושמחה, וזוכר תמיד שטוב יותר להעניק עזרה מאשר לקבל עזרה, וכאן המתכון המאושר ביותר לחיים של אהבה ואחווה שלום ורעות.