שלום וברכה מורי ורבותי!
והנה שאלה שלכם:
יש לי ילד קטן, הוא בסך הכל בן חמש. אני יודעת שהוא אמור להיות מסודר ונקי ביחס לגילו, כמו שילד בן חמש אמור להיות מסודר ונקי. אבל ממש לא מעבר לכך! למרות זאת, אני לא מפסיקה להעיר לו הערות.
אני מתייחסת אליו כאילו הוא לפחות בן חמש עשרה, ואפילו עשרים. וכל דבר שנשפך, שנופל, שנשבר, אני מיד מעירה לו, ותוך כדי שאני עושה זאת, אני מבינה שאני עושה טעות.
איך אני יכולה להינצל מכך?
רבותי, שימו לב טוב!
אמא שמבינה שהערה מיותרת לילד הורסת אותו.
אמא שמבינה שעל ידי הערה כזו היא גורמת לילד להבין כמה היא שונאת אותו, או לפחות לא אוהבת אותו, אמא שמבינה שבצורה כזאת היא פשוט מובילה את בנה אל עבר פי פחת, היא פשוט הופכת אותו ברגעים אלו ממש לילד הנושר הבא, לעבריין של הדור הבא.
האם היא היתה מסוגלת לדבר כך עם בנה?
ברור שלא! מה חסר לנו בסך הכל?
ההבנה שמדובר כאן במשהו איום ונורא, בצעד שמדרדר את הילד, שהורס לו את החיים, שבעצם הורס לנו את החיים.
זה נכון לגבי ילד, זה נכון לגבי מבוגר, זה נכון לגבי אנשים שאנחנו מסתדרים איתם פחות או יותר במהלך היום יום, אבל מדי פעם אנו מוציאים ומכלים בהם את זעמנו, שלא בצדק.
"חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו כו, כ).
ובמובן שלנו, פירושו של הפסוק הוא: תמתין קצת, אל תגיב, עד לאחר שתירגע. אל תיתן לרגשות שלך להתבטא, תן לשכל שלך להוביל את המהלך. ורק לאחר שהשכל יחליט שנכון לעשות את הצעד הזה, רק אז תעשה זאת!
כי אם לא, אתה אמור לעשות דברים שיגרמו לך את האסון הבא. האסון של הילד שלך, הוא בעצם האסון שלך, האסון שלך במריבה שלך עם אחד מהחברים שלך, הוא בעצם האסון הבא שלך,
וזה מיותר! ניתן להתגבר עליו.
תקבל על עצמך "בסך הכל" לא להגיב בשעת כעס, לא להגיב בשעה שהרגשות גועים.
והנה בפתע פתאום נראה עד כמה העולם הזה יפה כל כך, מדהים כל כך, ועד כמה החיים בו משתווים כמעט לחיים בגן עדן עלי אדמות.
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
