מסופר, שפעם הגיעו אליו שני חסידים ושאלו אותו: "כבוד הרב! הלא אתה אומר שבכל פרשה באותו שבוע בפרשת השבוע, מופיעה ראיה לאהבת ישראל. ספר לנו חידוש על פרשת השבוע", באותו שבוע פרשת השבוע היתה פרשת בלק, "איך נרמזת אהבת ישראל בפרשת בלק?".

ענה להם כבוד הרב: "מה זאת אומרת? בל"ק בראשי תיבות: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח)".

מרוב לחץ ורטט של קדושה, הם יצאו מהחדר, למרות שלא הבינו במה מדובר. אך בחוץ הם ישבו וחשבו, ואהבת לרעך כמוך? הרב מחליף אות ב' באות ו' ואות ק' באות כ'.

מה קורה כאן?

הם חזרו חזרה לרב, בקשו מחילה מכבודו, אבל הרגישו חייבים להבין את דברי כבוד הרב, איך יתכן לומר ש"בלק" הם ראשי תיבות של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ?, הלא ואהבת – כותבים עם ו', וכמוך כותבים עם כ'?.

"זה לא מסתדר", הם אמרו.

ענה להם כבוד הרב: "דווקא זו אהבת ישראל, כאשר זה לא מסתדר!".

זה נאמר בדרך צחות, אבל יש כאן משהו עמוק לכל אחד מאתנו.

זו לא חכמה לאהוב את האנשים שכיף לנו בחברתם.

זו לא חכמה לאהוב את האנשים הנאורים, החכמים, המבושמים, אלו שתמיד טוב בחברתם ונחמד לנו איתם, ולהזניח את אותם שקשה איתם.

אלא להיפך, דווקא אותם אנשים ש"מדיפים" ניחוחות קצת בעייתיים רוחנית וגשמית, דווקא אותם שלא כל כך נחמד בחברתם, אלו עם חוש הביקורת הלא מפותח, שהולך ו"מתפוצץ" בפני כל מי שבסביבתם, דווקא אותם מצווה לאהוב, דווקא שם נמצא המבחן האמיתי של אהבת ישראל.

ואומר לך הקדוש ברוך הוא: "תחפש את אותם אנשים שאף אחד לא מתקרב אליהם, תחפש את אותם אנשים שאף אחד לא מוכן לעמוד בחברתם, ולך אתה תעמוד בחברתם, תביע כלפיהם אהבה. כאן אתה באמת אוהב אדם אך ורק בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה, כאן יש לך מצווה מושלמת, אתה לא עושה את זה בגלל שכיף לך ונחמד לך בחברתו".

מי שזוכה לכך, זוכה לשלמות אמתית של מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וכמו שלימדונו רבותינו "כמוך ממש" (מסילת ישרים פרק י"א).