בנט: "ניתנה לנו הזדמנות לתקן את חטא שנאת האחים"

דברי ראש הממשלה, נפתלי בנט, בטקס האזכרה לחללי מערכות ישראל של ארגון "יד לבנים", בבית יד לבנים בירושלים.

"מכובדיי, בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90, צה"ל ישב בדרום לבנון על מנת לייצר רצועת הגנה שתמנע מהמחבלים לפגוע בתושבי הצפון. כל פעם שנכנסנו ללבנון ידענו בדיוק למען מי אנחנו נלחמים. לפנינו, מצפון, האורות הצהובים של כפרי הלבנון, ובגבינו, מדרום, האורות הלבנים של יישובי הצפון. בכל מוצב היה כתוב על שלט גדול: ׳המשימה: הגנה על תושבי הצפון׳.

היינו קבוצה לא-גדולה של לוחמים ומפקדים. כולם פחות או יותר הכירו את כולם. ידעו איזו יחידה ביצעה איזו פעולה. פעם סיירת גולני, פעם חה"ן צנחנים, פעם גדוד נחל, גבעתי או שיריון. גם אני, כמפקד פלוגה במגלן, נמניתי על אותה קבוצת חיילים.

למלחמה הזאת, היומיומית, לא היה שם, אבל היה מחיר. טובי בנינו וחברינו שנפלו. לכל אחד מהנופלים היה שם, ומאחורי השם עולם ומלואו.

את איתן בלחסן הכרתי בקורס מ"פים. התרשמתי במיוחד משלוות הנפש של איתן. כשכולם היו בלחץ לקראת תרגיל או משימה, הוא היה נשאר רגוע ומחויך. הוא היה אדם יפה-תואר, ותמיד היה נראה שהוא מצליח לעשות הכל באופן מושלם. מספר שנים מאוחר יותר, איתן פיקד על סיירת הצנחנים בפעולה בלבנון ונפל בקרב. מבחינתי, איתן לא היה מושבניק, או מרוקאי או טוניסאי, הוא היה לוחם. והוא היה אחי.

יואב הר שושנים היה צנחן גבוה, צנום, חייכן ובעיקר – טוב לב. בחור דתי מהיישוב אלקנה. עשינו יחד תורנויות מטבח בבה"ד 1. שעות של שיחות על החיים, על האמונה, על הקשיים בשירות. אחרי קורס קצינים, כל אחד יצא לדרכו ומעת לעת דרכנו הצטלבו, בעיקר בדרום לבנון. ויום אחד, יום עצוב אחד, שמעתי שהוא נהרג בהיתקלות בדרך למוצב סוג'וד. מבחינתי, יואב לא היה "מתנחל" או "אשכנזי". הוא היה לוחם. והוא היה אחי.

את שמעיה-אביחי דנוך הכרתי כאשר הגענו, חייליי ואני, להתארח משך מספר ימים במוצב ריחן לקראת פעולה באזור. את המקום תפסו לוחמי גולני. איך שנכנסנו למוצב, הגיע אלינו אחד הלוחמים, בחור כריזמטי עם חיוך ענק – "דנוך" כולם קראו לו. הוא מיד דאג לנו לארוחה וארגן לחיילים שלי מקום לישון. הוא אמנם לא היה המפקד הרשמי של המוצב, אבל הוא היה הרוח החיה. כל בעיה שיש – דנוך ידאג לך, ותמיד עם חיוך ואהבה.

ערב אחד הגיעה למוצב הנידח הזה משאית. יצאו ממנה רביעיית נגנים צבאיים: נגן צ'לו, כינור, גיטרה ועוד משהו. דנוך קרא לכולנו להגיע לחדר אוכל וסיפר לנו שיש הופעה של להקה. התיישבנו בחדר האוכל. הנגנים התארגנו, ואז הם התחילו לנגן. מוזיקה קלאסית, מוצארט או משהו. הלוחמים הסתכלו אחד על השני בתימהון. לא הבנו מאיפה הביאו לנו עכשיו את המוזיקה הזאת. ואז דנוך בא עם חיוך לאחד הנגנים ואמר לו: "אחי, תביא לי רגע את הגיטרה". תוך דקה הוא אירגן ארבעה מהלוחמים שידעו לנגן, והעביר להם את הכלים. הם ניגנו, ואנחנו שרנו זוהר ארגוב לתוך הלילה.

מספר שבועות אחר כך הודיעו ברדיו שסמל-ראשון שמעיה-אביחי דנוך נפל בקרב בריחן בעודו רץ תחת אש כבדה למשימה. לא רציתי להאמין. ביררתי. זה היה דנוך. מבחינתי דנוך לא היה "תימני" או "ישראל השנייה". הוא היה לוחם. והוא היה אחי.

זו היתה מציאות חיינו אז. בכל כמה שבועות היינו שומעים על עוד היתקלות עם הרוגים. במארבים, בפתיחות ציר ובפעולות.

היינו שם, בלבנון, כולנו יחד. קיבוצניקים עם עירוניים, חילוניים עם דתיים, באר-שבעיים עם תל-אביבים, ימנים עם שמאלנים. יהודים עם שאינם יהודים. החיבור בין כולנו היה טבעי, משהו שבכלל לא צריך לדבר עליו. יחד שמרנו בלילות הארוכים בעמדות השמירה. יחד ישנו בחדרים המחניקים שבתוך המוצב. יחד יצאנו לתוך החושך המצמית בתנועה רגלית למבצע. כל אחד סיכן את חייו למען האחר. היינו אחים.

שם, בדרום לבנון, התחלתי להכיר אנשים עם רקע שונה משלי. בשיחות אינסופיות בשמירה או בזמן משחקי וויסט במוצב כדי להעביר את הזמן. מדברים על הבית, על החברה, מה התכניות לאחרי השחרור. מתווכחים פוליטיקה. מקטרים על זה שכרגע בתל אביב אנשים יושבים במסעדה או בפאב, ואנחנו כאן בעולם אחר שזר לא יבין.

אני, שגדלתי בחיפה להורים שעלו מארה"ב ובכלל לא ידעו שיש דבר כזה אשכנזים וספרדים, פתאום שומע כיצד נראים החיים בקיבוץ, איך זה להיות עם 8 אחים ואחיות בדירה באשקלון, מה זה תיכון חילוני, ומהם מנהגי הדרוזים. הכרתי חיילים מעיירות פיתוח לצד כאלה שגרו בווילות.

שם, במוצבים בדרום לבנון, התאהבתי בעם המופלא שלנו. כולנו, בתוך לבנו, התאהבנו. אי אפשר היה שלא. היינו ביחד.

רבים מהחברים נשארו שם. צעירים. בני 19 או 20 שלא חזרו. הם יישארו אחינו לנצח.

אינני יכול לדבר בשמם, אך אני מאמין שלו יכלו, היו מבקשים מאתנו: תמשיכו לחיות יחד. אל תתנו למחלוקות לקרוע אתכם מפנים.

אחיי ואחיותיי, יש לנו צה"ל חזק, וארגוני ביטחון מעולים. שומר ישראל אינו נם ואינו ישן. אנחנו עומדים על המשמר מול האיומים הקרובים והרחוקים. כמי שנושא באחריות העליונה לביטחון ישראל, אני יכול לקבוע בבירור: כוחנו גדול מכוחם של סך כל אויבינו.

אבל אם חלילה הערבות ההדדית שלנו תיפרם, או נאפשר לכעס ולשנאה לאחוז בנו, אזיי בו-ברגע אויבנו ינצלו זאת על מנת לפגוע בנו. לצערי, העם שלנו נושא על גופו את צלקות גן הפלגנות של אבותינו.

אחיי ואחיותיי, מדינת ישראל שלנו היא הפעם השלישית שיש כאן מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. בפעמיים הקודמות, לא צלחנו את העשור השמיני בשלום. זהו השיעור החשוב ביותר בהיסטוריה שלנו, ואני לא מתעייף מלחזור עליו. בפעם הראשונה, המדינה הראשונה שלנו, בימי דוד ושלמה, שרדה 80 שנה כממלכה מאוחדת וריבונית. בשנה ה-81, בגלל סכסוכים פנימיים, המדינה התפצלה לשניים, ואיבדנו לעד את מרבית העם שלנו, את עשרת השבטים.

בפעם השנייה, בימי בית שני, ממלכת החשמונאים התקיימה כ-77 שנה כמדינה מאוחדת וריבונית. לקראת סוף התקופה, שוב התקיים סכסוך פנימי קשה בתוכנו והיהודים עצמם הם שהזמינו את הרומאים פנימה לישראל. איבדנו את העצמאות שלנו והפכנו למדינת חסות מושפלת של הרומאים.

וגם את מדינת החסות הזו איבדנו, בשלהי בית שני. בלהט הטהרנות והאיבה, יהודים שרפו זה לזה את מאגרי המזון, והביאו על עצמם את התבוסה. איזה מחיר נורא שילמנו 2,000 שנה בגלות, בגלל שנכנענו לשנאת אחים.

וכעת, ברוך ה', זכינו להזדמנות שלישית. מדינת ישראל שלנו.

אחיי ואחיותיי, לא תהיה הזדמנות נוספת. אנחנו עכשיו בעשור השמיני של המדינה, העשור שמעולם עוד לא צלחנו כאומה מאוחדת. ניתנה לנו הזדמנות לתקן את חטא שנאת האחים של אבותינו ולהיגמל מיצר הפלגנות שהחריב את עמנו.

ההחלטה היא בידינו. בואו נפיג את החרדות אחד מן האחר. נתמודד עם הטיעון, ולא עם הטוען. נקשיב באמת. נתווכח זה עם זה, אך לעולם, לעולם לא נשנא איש את אחיו. מעל לכל נזכור שאנחנו משפחה אחת, זו חובתנו כלפי הנופלים. זו גם חובתנו כלפי הדורות הבאים.

מכובדיי, בכל יום, אני חושב על חבריי, על אחיי לנשק שנפלו. אני חושב עליהם הרבה, לא רק ביום הזכרון. לפעמים, בתוך רגע יפה – בת מצווה לבת של חבר, טיול בהרי יהודה, בזמן נסיעה כשברדיו מתנגן שיר מפעם, עולה בי דמותם של אלה שהיו חלק ממני, חברים כאחים לי, שלא יחזרו.

"צר לי עליך אחי, יהונתן. נעמת לי מאד" – המילים הללו מתוך קינת דוד, והכינוי "אחי" על חברו, מלווים אותנו עד היום. משחר הציונות, דרך מלחמת השחרור, מלחמות ישראל ועד ימינו אלו, נפלו מיטב בנינו ובנותינו על משמרת קיום מדינת ישראל.

ביום זה כולנו מחבקים את המשפחות אשר איבדו את היקר להם מכל.

מתוך קדושת היום הזה, מתוך הגעגוע למי שאינם איתנו, אנו נשבעים לשמור על הבית הזה, שהיה ביתם, הבית שהקריבו את חייהם עבורו.

תהי נשמתם של אחינו הנופלים צרורה בצרור החיים".