שלום וברכה מורי ורבותי!
הגמרא (גיטין ל"ה ע"א) מספרת סיפור מזעזע.
והסיפור הוא כדלהלן:
אלמנה אחת שמעה נקישות על פתח ביתה, היא ניגשה וראתה את השכן שאמר לה שהוא צריך לנסוע למקום רחוק, והוא מבקש ממנה לשמור לו על דינר של זהב.
האלמנה לקחה את דינר הזהב והטמינה אותו בתוך כד הקמח.
כעבור תקופה, היא שכחה מאותו דינר, הוציאה את הקמח ואפתה חלות.
עני נקש בדלת, ומרוב אהבתה למצוות הצדקה, היא העניקה לו חלה גדולה וריחנית, בחלה הזו היה טמון אותו הדינר.
כעבור מספר חודשים חזר השכן וביקש את אותו דינר.
אמרה לו האלמנה שהיא מוכנה להישבע שלא היתה לה שום הנאה מאותו דינר, עד כדי כך שאם היא נהנתה מהדינר, שאחד מבניה ימות.
לא עברו ימים מועטים, ואחד מבניה מת.
אמרו על כך חכמינו ז"ל: "ומה מי שנשבע על אמת כך, הנשבע על השקר על אחת כמה וכמה".
שואלת הגמרא, אם כך, מדוע היא נענשה?
הרי היא נשבעה על אמת, ועל שבועת אמת היא לא היתה אמורה להיענש עונש חמור כל כך?
עונה הגמרא הקדושה, שזאת מכיוון שהיא אמרה שאם היא נהנתה מאותו דינר, הרי שהיא מאחלת חס ושלום וחס וחלילה, לא על אף אחד מעם ישראל, לאחד מבניה למות. והיא כן נהנתה מאותו דינר, ההנאה היתה, שהמקום והעובי של אותו דינר, חסך לה בעשיריות האחוז, את ההשקעה של הקמח, כי במקום קמח היה את מקום הדינר.
מורי ורבותי!
מדובר במשהו קטן שאולי לא שווה אפילו אגורה, אבל באותה מידה הוא שווה חיים.
אנו אמורים להיזהר מאוד בלשוננו, להיזהר מאוד בשפתינו.
לא נשבעים לא על אמת ולא על שקר, לא נודרים ולא מוציאים את המלים הללו מהפה.
"בעוון נדרים ושבועות, אשתו של אדם ובניו מתים" (שבת ל"ב ע"ב).
אף אחד מאתנו לא רוצה להגיע לשם.
מי שמאמין לך, שיאמין, מי שלא יאמין, שלא יאמין!
אל תפקיר חיים של אף אחד מבני המשפחה שלך, למען אמונו של מישהו אחר.
בהצלחה רבה לכולנו, ויהי רצון שאלו יהיו האסונות האחרונים, עליהם אנו שומעים בימים אלו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
ברוכים תהיו!
