שלום וברכה מורי ורבותי!
הגמרא במסכת שבת (ק"י ע"א) אומרת שאם נחש חי נכנס לתוך גופו של אדם, ישנה דרך אחת בלבד להוציא אותו.
להדליק מתחת לאותו אדם אש, ועל גביה בשר שמן וטוב, יין, ועוד כל מיני מטעמים, כדי שהריח יעלה ויחדור לתוך גופו של האדם, וזה יגרום לנחש להוציא את הראש. כי הריח הזה מאד ימצא חן בעיניו, והוא ירצה מאד לטעום מאותם מטעמים.
כאשר הוא יוציא את ראשו, קח אותו, שלוף אותו, ושרוף אותו.
וזאת, משום שאומרת הגמרא הקדושה, שאם הוא נכנס פעם אחת לאדם, הוא ישוב ויכנס כל עוד הוא חי.
אבל רק רגע!
הרי בפרשת בראשית כולנו יחד למדנו, שלאחר שהנחש החטיא את חווה, והיא החטיאה את האדם, הקדוש ברוך הוא גזר עליו "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד).
מאז ואז היום "נָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (ישעיהו סה, כה) – לא משנה מה אוכל הנחש, תמיד הוא טועם בו טעם של עפר (אדר"נ נ"ב פמ"ב, יומא ע"ה ע"א).
אז מהיכן הגיע חוש הריח המפותח הזה לאותו נחש, שלעולם לא טועם כלום, מלבד אשר עפר?
שימו לב טוב מורי ורבותי!
וכאן נבין את הקללה האיומה והנוראה שבה התקלל הנחש!
אומר הקדוש ברוך הוא לנחש: "את חוש הריח אני משאיר לך. אני נותן לך להתגרות, אני נותן לך להמשיך ולהיות תאב למנעמי העולם".
ולא רק זה, איזו חיה ואיזו בהמה ואיזה שרץ אוהבים בשר על האש? אוהבים יין?
כמעט ולא קיימת חיה ובהמה כזו, שאוהבת את כל מה שבני האדם אוהבים.
רק הנחש, הוא יאהב את שיא התאוות, אבל כאשר הוא יבוא לאכול, הוא יטעם אך ורק עפר.
מזה נבין את העומק של הקללה, ומזה גם נבין מדוע נחשים, אפילו בימינו, מנסים לאכול שוורים, עכברים וכל מני דברים מוזרים.
הרי הכל אותו טעם, שב ותאכל עפר…
מה התשובה?
חוש הריח מגרה אותו, והוא רוצה את שיא התאווה, בעוד שהוא מקבל עפר בלבד.
מורי ורבותי!
זהו העונש אותו הועיד הקדוש ברוך הוא לנחש, לאחר שהחטיא את אדם וחווה.
לנצח נצחים, לדורי דורות יסבול כל "שבט הנחשים" בעולם אך ורק בגלל אבי אבותם ש"זכה" והחטיא את בני האדם.
אף אחד מאתנו לא "זוכה" להחטיא אף אדם אחר.
אשה מתלבשת בצניעות, גבר מדבר נקי.
כל אחד עושה כפי יכלתו כדי לפחות לא לגרום לאחרים לחטוא בגללו, ולא להיענש על כך חס ושלום וחס וחלילה.
ולהיפך, "זיכוי הרבים" מביא את הברכה הגדולה ביותר בעולם.
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
