שלום וברכה מורי ורבותי!
ובימי בין המצרים, מי"ז בתמוז ועד ט' באב, נוהגים "חסידים" לשבת בחצות היום על גבי הקרקע ולקרוא את "תיקון רחל", שהוא החלק הראשון שבתיקון חצות, כאבל על חרבן בית המקדש.
הסיבה לכך ברורה.
אפילו בשנים כמו שנת השמיטה, שבהם לא אומרים בלילה "תיקון רחל", עדיין, ביום אנו אומרים זאת, כי אנו נמצאים קרוב מאד לימי האבל של חורבן בית המקדש, וה"בעיות" על פי הסוד לומר את התיקון חצות בלילה – לא קיימות.
אבל עדיין, מדוע בכל שנה ושנה אנו צריכים לומר תיקון חצות גם בצהרים?
הלא גם בימים בהם אנו אומרים את תיקון חצות בלילה, יש לנו עניין נוסף בימים אלו לומר זאת שוב גם בחצות היום.
מה התשובה?
אנו לא באמת כאלו ששקועים בחרבן בית המקדש.
לכן כל סממן חיצוני שיכול לגרום לנו להיכנס לאווירה – הוא טוב יותר.
"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל' ע"ב) – זו לא רק זכות, זו גם חובה.
זה אומר שמי שלא מתאבל על ירושלים חס ושלום וחס וחלילה, לא יראה בשמחתה.
ככל שנתאבל יותר, כך נזכה לשמוח יותר.
במלים אחרות, ככל שאנו נמצאים במעגל הפנימי יותר של האבל על חורבן בית המקדש, כך בבוא העת נזכה, בעזרת ה' ובישועתו, להיות במעגל הקרוב יותר של השמחה וההתלהבות מבניית בית המקדש.
זה אומר לכל אחד מאתנו שמומלץ וכדאי מאד מאד לעשות משהו כדי להיות שותפים באותו אבל, באותו חורבן.
ואם אתה במקום העבודה, במקום הלימודים, במקום שלא נוהגים לעשות זאת, וחש שלא בנח להתיישב על הרצפה במרכז?
גם אם באמת זה לא שייך, תעשה משהו אפילו בעמידה, לעמוד במדת מה קרוב יותר לישיבה על גבי קרקע, מאשר לישיבה על גבי כסא.
גם אם אתה יודע בעל פה רק את פרק "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" (תהלים קלז, א), או רק את "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹקים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים" (שם עט, א). מה שאתה יודע, תאמר בעל פה, תשתתף בחרבן בית המקדש.
ברגעים הללו שאתה מגביר את ה"ווליום" של החורבן בלבך, של הצער האמתי והכנה, אתה בעצם מזכה את עצמך ל"ווליום" גבוה יותר של שמחה והתלהבות, בבוא העת, בעת בה יבנה בית קדשנו ותפארתנו במהרה בימינו, אמן.
ברוכים תהיו!
