"מיד כשעקפתי את האוטובוס הבנתי שקורה משהו חשוד. ראיתי שזו זירת פיגוע, ואת הטנדר שבו היו המחבלים נמלט מהמקום, כשעולה ממנו הרבה עשן", כך שיחזר בריאיון לידיעות אחרונות, אפרים מילר (33), תושב מחנה גדי־משואה שבבקעת הירדן, את מה שנגלה לעיניו שלשום בצהריים כשהגיע סמוך לאוטובוס הטירונים של חטיבת כפיר, שהותקף בירי מחבלים סמוך לבקעות.
"שלפתי את האקדח שלי", תיאר מילר, "והתחלתי לסרוק את הזירה. מתוך האוטובוס התחלתי לשמוע צעקות 'פיגוע, פיגוע'. ראיתי שהאוטובוס מחורר מכדורים. הוא היה ללא נהג, ונסע באיטיות לכיוון השוליים. מבפנים צעקו 'עצרו את האוטובוס'.
היה ריח חריף ופחדתי שהאוטובוס יתפוצץ בכל רגע, עם כל החיילים בתוכו. ניסיתי להיכנס דרך חלון הנהג כדי לפתוח את הדלתות, אבל לא הצלחתי. הקפתי את האוטובוס ופתחתי אותו דרך ידיות החירום. סרקתי את האוטובוס כדי לוודא שאף אחד לא נשאר בו, ואז העברתי דיווח מסודר לכוחות".
בשלב זה הגיע למקום בצלאל ויברמן, גם הוא תושב מחנה גדי וממקימי מכינת ליאל שבבקעה, ויחד עם מילר החל לדלוק אחרי מכונית המחבלים.
את הטרור, למרבה הצער, מילר חווה באופן אישי. לפני 19 שנה נרצח אביו, שלמה ז"ל, בפיגוע ירי ביישוב איתמר שבשומרון. האב, שהיה רבש"ץ היישוב, מיהר לסייע למאבטחים בש.ג שמחבל פתח לעברם באש, וכשהגיע למקום נורה למוות על ידי המחבל, שהיה קצין בביטחון המסכל הפלסטיני.
מילר, הבן, היה בן 14 כשאיבד את אביו. "היינו בחמ"ל ושמעתי בקשר על הפיגוע. שאלתי את האחראי והוא אמר לי שהרבש"ץ של היישוב נפגע, ואז נפלט לי: 'זה אבא שלי'".
לדברי מילר, במהלך הסיוע לפצועי הפיגוע באוטובוס הוא לא חשב על דבר מלבד לסייע להם, אך לאחר האירוע הוא הוצף רגשית. "כשהאדרנלין ירד, הכל צף וחשבתי על הפיגוע עם אבא. הדמעות החלו לזלוג, וחשבתי על העובדה שאסור לי להשאיר את אשתי והילדים שלי לבד. אלה היו רגעים קשים".
דמעות של ילד ואפילו ילד אחד לא נעלמות. באוצר של הדמעות, דמעות ספורות מדודות גנוזות והן הפותחות שערי שמים. אנא קבל תפילה של ילד גדול שעדיין בוכה בלבו בדמעות גנוזות.