בפינה הזאת תוכלו מידי שבוע להתוודע למושג חדש שלא הכרתם מעולם המוזיקה.
והשבוע: פַּרְטיטוּרַה, או כפי שיאמרו הקנאים לשפה העברית התקינה: תַּכְלִיל.
אז מהו בעצם המושג הזה שנשמע יותר כמו שם חדש למהלך 'הצרחה של המלכה עם הטורה' במשחק השח-מט.
זוכרים את מצעד סיומי הש"ס? אלו הגדולים יותר ואלו הגדולים עוד יותר? יופי.
אז בוודאי שמתם לב שבמיקום מרכזי על הבמה עמד המנצח, בידו המקלון או השרביט אם תרצו, ועל פי תנועות ידיו הקצביות ידע כל נגן מתי להיכנס, מה לעשות, והיכן גם לעצור. אז נכון שהיה להם חוברות תווים מול העיניים, אבל זה ברור שהמנצח ידע בכל רגע נתון מי אמור לנגן מה.
זה עוד סביר בתזמורת של ששה, שבעה נגנים. זה אפילו נסבל ברביעיית כלי מיתר + שלשה נשפנים + שני מערכות כלי הקשה ועוד איזה קונטרה בס בודד. אך מה קורה בסיום הש"ס המרכזי כאשר יושבים מולך מינימום עשירייה מכל סוגת כלים. וזה עוד חוץ מהמיוחדים, הפסנתר, הנבל הגדול, גיטרות הבס ואפילו הזמר + המקהלה + מקהלת הילדים שצריכים להיות מתואמים עם המנצח, וכדאי מאד שהוא אכן ידע בכל רגע נתון מי עושה מה.
כאן נכנסת לתפקיד ה"פרטיטורה", שהיא בעצם ספר תווים גדול שבו מרוכזים כלל הכלים והקולות, כאשר כל כלי מקבל את השורה שלו. השורות סדורות אחת מעל לשנייה, הכלים מקובצים לפי קטגוריות, ואפילו סדר הקטגוריות הוא קבוע וידוע מראש.
בתוך הקטגוריות מסודרים הכלים לפי גובה הצליל שלהם. לדוגמא החצוצרה תמיד תהייה מעל לטרומבון משום שגובה הצליל שלה הוא באוקטבה גבוהה יותר מאשר הטרומבון ששולט יותר על הנמוכים. אפילו במקהלה מחולקים החברים לפי גובהי הטונים שהקול שלהם שולט בהם.
רוצים לראות את זה על רטוב? אוקיי.
שימו לב לדודי קאליש בסיום הש"ס של אגודה שהתקיים היכל ארנה בירושלים. תראו אותו עומד על הבמה, עם המטה ביד, קשר עין עם הנגנים, מקרופון משני שלתוכו הוא שולח פקודות אל האוזניות התחובות באוזני הנגנים. ואז שימו לב במה הוא מרוכז? נכון. בפרטיטורה כמובן:
מושג חדש מעולם המוזיקה נכנס לכם עמוק לתוך הפאוץ', אתם מוזמנים לחזור ולגלות את המושג הבא, כאן, בעוד שבוע בדיוק!
