אריות, חתולים ו'טוהר הנשק: מדוע ישראל אינה מצליחה להכריע את האויב הערבי

מושג חדש הפציע לאחרונה אל תודעת הקהל כאן בארץ, וכמות האזכורים שהוא זוכה לה מעידה, כי יש כאן תופעה שראוי לתת עליה את הדעת.

אני מדבר על 'גוב האריות', קבוצת הטרור אשר מטילה את חתתה על אזור שכם, ואשר אחראית כבר למספר פיגועים קטלניים.

לאחרונה פורסמה עליהם כתבה, בה נראו אנשי הקבוצה עונדים סרטים אדומים על כלי-נשקם, וכך דווח אודות אותם סרטים – "הסרט מסמל לשיטת הקבוצה, שהנשק הוא 'טהור', כזה שלא שימש לירי סתם באוויר או בחתונות או בין ערבי לערבי – אלא הנשק שימש רק לירי נגד ישראל. הקבוצה אמנם מונה כ-30 איש בלבד באזור שכם, אך בדיוק בגלל ההסבר על הסרט האדום, היא זוכה לאהדה גדולה ורחבה בקרב הפלסטינים".
זהו, אם כן, מושג 'טוהר הנשק' בעיניים ערביות – נשק שמכוון אך ורק לרצח יהודים.

כל כוונה אחרת, כל פניה אחרת, כל שימוש שאינו ממוקד לאותה תכלית – פוגם בטהרה. אלו המושגים שעליהם גדל הנוער הערבי בשכם, בג'נין, בעזה, ברמאללה, בבית לחם, וגם באום-אל-פאחם, בנצרת ובסכנין, שם נושאים התושבים תעודות זהות כחולות של ישראל, אך בלבם בוער הסרט האדום של גוב האריות.

כעת נתבונן במושג 'טוהר הנשק' כפי שהוא נתפס בצה"ל, אותו צבא שאמור להלחם ב'גוב האריות' ובשאר ארגוני הטרור. וזה לשון הקוד האתי של צה"ל, המכונה 'רוח צה"ל' – "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.

" לאוכלוסיה העוינת שתומכת במחבלים, מעניקה להם מחסה ומסתור, שמחה בהצלחתם ואבלה במותם, לאלו שמחלקים סוכריות לילדים כאשר יהודים נרצחים, קורא המסמך החולני הזה "בני אדם שאינם לוחמים", ועל-מנת לשמור על חייהם ו'כבודם' מסתכנים חיילינו, ואף נהרגו לא מעט בשל אותו חולי. בני גנץ, שר הבטחון, אף התפאר בכך שסיכן את חייליו כדי לא לפגוע באויב. כיצד היה עומד מול אם יהודיה שבנה נרצח בגלל הטרוף הזה? ולא מדובר במקרה בודד.

זוהי מדיניות של אנשים אכולי שנאה עצמית ורגשות אשם, אשר אינם בטוחים בצדקת דרכנו, אינם בטוחים בזכותנו לרשת את הארץ, אינם רואים באויב הערבי את מה שהוא – אויב צמא-דם החפץ להשמידנו, אנשים שאוטמים את אזניהם ומסמאים את עיניהם ואינם מבינים היכן הם חיים.

עוד בטרם הוקמה המדינה, בפרעות שנערכו ביהודים עוד בתקופת המנדט הבריטי, היו אלו ראשי הישוב, אשר טבעו את המושגים ה'הבלגה' ו'טוהר הנשק', שבגללם נרצחו יהודים רבים, והכל בשל השקפת עולמם המעוותת והמנותקת מהמציאות. כמה טוב, שהיו אז ארגונים ששברו את ההבלגה והשיבו לאויב הערבי מנה אחת אפיים, ובכך הצליחו להטיל אימה ומורך בלבם של מרצחינו.

כשמעריכים זה לעומת זה את 'גוב האריות' לעומת החתלתולים הרפוסים שנאמנים לקוד האתי של צה"ל, מתחילים להבין את התשובה לקושיה הנוראה – כיצד זה, שהצבא בעל היכולות הגבוהות בעולם, עם הטכנולוגיה החדישה בעולם ורמת הלוחמים הגבוהה בעולם, צבא בעל תקציבי עתק של מעצמה כלכלית מהגדולות בעולם, אינו מצליח להכניע כמה ילדים מופרעים, חובבנים וחסרי-כל, נטולי השכלה ובעלי יכולות של עולם שלישי ומטה. הם – עם כל חסרונותיהם – מאמינים בכל לב בצדקת דרכם, ברור להם מי האויב ומה דינו, אין להם ספקות, והם מוכנים למות למען המטרה

ואילו חיילי צה"ל תחת ההנהגה המדינית הרופסת, משמשים כחיילי או"ם, שאין להם כל צד בסכסוך, אין להם דעה, אין להם מטרה, אין להם רצון להכריע את האויב, אין להם שנאה לאויב, לכל היותר הם באו 'להשליט סדר'.

שום תקציב בטחון מנופח לא יפתור את הבעיה הזאת. שום יכולת טכנולוגית לא תנצח את הרוח של 'גוב האריות'.

שום תחכום מדיני, שום גאונות כלכלית, שום תחבולה צבאית לא תגבר על מי שבאמת מאמין בצדקת דרכו, בניגוד לשמאל הרופס וגרורותיו בימין, ששואפים לדו-קיום עם האויב ולא להכרעתו. רק חזרה לשורשים היהודיים הבסיסיים, לנאמנות המוחלטת לתורה, למצוותיה ולערכיה, לאמונה ולידיעה הודאית, כי ארץ-ישראל נתנה לנו ורק לנו מבורא עולם, להבנה, כי היעוד שלנו הוא הקמת מלכות ה' בארצו, שחייבים לסלק מכאן את האויב הערבי השואף להשמידנו, שאל לנו לירא משום גורם בעולם ועלינו לבטוח אך ורק בה' יתברך, שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו – זהו המתכון היחיד לנצחון, וככל שנאמץ אותו יותר מוקדם – כך נחסוך יותר קרבנות מיותרים. כנגד גוב האריות של האויב הערבי, נעמיד את ברכת ה' לעמו – "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" (במדבר כג כד).