רגע האמת: המבחן של נתניהו והרפורמה המשפטית

מאת מ. רובן

פרק א' – ימין על מלא

 בתוך כל המולת התיקים, המאוכזבים והמרוצים, הרוטנים והמרננים, הזועמים ואסירי התודה, עומד יריב לוין, נאמנו הבלתי מעורער של נתניהו, שקיבל לידיו את מלאכת הרכבת הממשלה ומגשים חלום של שנים: משרד המשפטים. בימים שפסקת התגברות היתה מושג עלום, בפיו כבר היתה שגורה הדרישה הזו כצורך חיוני. עוד בטרם זכה בג״ץ לקיתונות של ביקורת סביב פסילת חוקים, שר המשפטים הנכנס כבר ידע לצטט פסקי דין בלתי סבירים. כבר בנאום הבכורה שלו כחבר כנסת, דאג להדגיש את הצורך באיזון בין הרשויות ותבע לבצע רפורמה מקיפה במערכת המשפט. 

במרכז השיח אודות הצורך בשינויים מערכתיים ניטש ויכוח עז בתוך מחנה הימין: מהצד האחד עומדים תומכי נתניהו ומריעים בקול גדול; ״הנה, סוף סוף יש לימין 64 בלי סוסים טרויאניים כמו כחלון ודומיו וכרגע אין ספק שיבוצעו השינויים הנחוצים״. מהצד האחר, עומדת קבוצת אנשים שמייחלת לרפורמות משפטיות אך מנופפת בהיסטוריה כדי להסביר מדוע, גם הפעם, לדאבון לבם, זה כנראה לא יקרה. ״נתניהו בלם פעם אחר פעם כל שינוי הכי קטן במערכת המשפט כדי שיהיה לו את מי להאשים. הוא לא באמת רוצה לשנות. הוא יטרפד הכל מה שלא יהיה״. אלה כמו גם אלה מסרבים לנבור ברציונל של נתניהו ולהבין לעומק מה עומד מאחורי כל היחס שלו למערכת המשפט.

פרק ב' – נתניהו וההיסטוריה המשפטית

את ההיסטוריה של יחסי נתניהו ומערכת המשפט צריך לבחון תחילה עוד מהקדנציה הראשונה ב-1996. נתניהו נכנס אז למשרד רה״מ בוסרי, צעיר, חסר ניסיון. הוא מיהר למנות למשרת שר המשפטים את יעקב נאמן – איש שבקליקה המשפטית לא אהבו במיוחד.

ראש הממשלה הטרי לא תכנן רפורמות משמעותיות, ודאי לא בהתחלה, אבל כן חשב על צעדים רכים. חודש וחצי מיום מינויו של נאמן, והיועץ המשפטי דאז, מיכאל בן יאיר, מינוי עוד של ממשלת רבין, מחליט לפתוח נגדו בחקירה פלילית בדבר מסירת תצהיר כוזב לביהמ״ש העליון ומסירת עדות שקר במשטרה בתיקי אריה דרעי. הלחץ עשה את שלו ויומיים לאחר מכן מתפטר נאמן מתפקידו. 

בתחילת 1997, חצי שנה לאחר אירועי נאמן, סיים היועץ המשפטי מיכאל בן יאיר את תפקידו. לפתחה של ממשלת נתניהו נקרתה הזדמנות להביא מינוי חדש, מרענן, אחד כזה שלא צמח בערוגותיה של המערכת הותיקה. ואכן, עם הגעת המועד הוצנח למשרה היישר מהשוק הפרטי עו״ד רוני בר און. הביקורת שנשמעה אז הותזה לכל כיוון. דפי העיתונים שצפו טענות קשות סביב המינוי, באולפני הטלוויזיה רעמו על חוסר הניסיון, על היעדר ותק והבנה בתחום הפלילי והתקוממו מדוע לא תרים אחר מועמד בעל שיעור קומה גדול יותר מזה של בר און.

העיתונאים והתחקירנים העמיקו חקר ומצאו ברזומה של בר און מספר מאפיינים שהעיבו על טוהר מינויו. תוך שלושה ימים הניח את המפתחות. בדיעבד נחשף שבר און הובא לתפקיד בתקווה שיציע לאריה דרעי עסקת טיעון מרוככת תמורת תמיכת ש״ס בהסכם חברון, מה שזכה לימים לכינוי ״פרשת בר און חברון״ (נתניהו ודרעי מכחישים כמובן בתוקף עד היום).

בלי להיכנס לטיב המינוי, שני האירועים הללו גרמו לנתניהו לחשב מסלול מחדש. הוא לא הופתע מעצם ההתנגדות של הקליקה המשפטית, אך כן קיבל בהפתעה את עוצמתה. הביקורת העזה, השכיבה הקולקטיבית על הגדר, ציפוף השורות, זהות הכלים במלחמה על שימור הכוח. כל אלה חידדו לו את מה שחשש תמיד: בישראל קיימת אליטה ישנה שמתקשה לקבל הכרעות דמוקרטיות ומתיימרת לשלוט בדרכים מגוונות דרך מנגנוני הפקידות.

פרק ג' – יחסי נתניהו ואהרן ברק

ב-2009 נתניהו מגיע ללשכת ראש הממשלה בפעם השניה. מנוסה יותר, שלם יותר, בשל יותר, ערני לאירועי חיים רמון ודניאל פרידמן, שרי המשפטים היוצאים – הוא נזהר מכל וכל לגעת בקצה קצהו של שינוי. הוא ממהר להיפגש עם דורית בייניש, אז נשיאת העליון, תוך שהוא מבהיר כי יש לו ״אמון מלא בבית המשפט העליון״. הוא מכניס לממשלה את אהוד ברק בין היתר גם כאיתות למערכת. ההתמקדות היא בשני דברים עיקריים: בלימת איראן גרעינית ושיפור מצבה של מדינת ישראל בעולם. הוא אמנם ממנה שוב את יעקב נאמן לתפקיד, אך מצמצם את מרחב הפעולה שלו. נתניהו עושה סוג של הסכם שקט עם הקודקודים בעולם המשפט: אני אתן לכם שקט ואתם לא תפריעו לי.  

דוגמא לקו הברור שהחליט לנקוט נתניהו ביחס למערכת המשפט ניתן למצוא בראיון המפורסם שנתן לעיתונאית אורית לביא בבנין הכנסת ב-2012. כשנשאל האם צריך להשאיר לבג"צ את הסמכות לבטל חוקים, השיב נתניהו: ״אני נוטה שלא לשנות את זה״. ביחס ליוזמות כמו שימוע לשופטים ושינוי מבנה הועדה לבחירת שופטים הדגיש: ״סופן של הצעות כאלה להיגנז. אני עשיתי את זה. למה בסופן? בקידומו של דבר הן צריכות להיגנז״. ולמי שעוד לא היה ברור הוסיף נתניהו: ״אני חסיד גדול של שיטת האיזונים והבלמים, בית המשפט העליון הוא אחד משלושת הקודקודים שמרכיבים את השיטה, לא נתתי לפגוע בו ואני לא אתן לפגוע בו״. 

באותה תקופה הקפיד נתניהו להזמין מעת לעת את נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק ורעייתו למעון בבלפור. ההזמנות הללו לא היו מחווה של רצון טוב אלא יותר כמו הבהרה ברורה: אל תדאגו, יש מי ששומר עליכם (בראיונות שנתן אהרן ברק בשנים שלאחר מכן הוא ״החמיא״ לנתניהו על הבטחותיו לרסן את המאיימים על כוחה של הרשות השופטת). כל זה היה בהמשך להופעות של נתניהו בועידות משפטיות שונות בהן הקפיד להבהיר את הצורך בשמירה על המבצר המשפטי. ב-2013 נתניהו הרחיק לכת ומינה את את ציפי לבני לשרת המשפטים. חוגי הימין העמוק צווחו כנגד המינוי וזעקו חמס כנגד התנחלות שמאלנית כה מובהקת בצאלח א דין. אבל נתניהו התמיד בקו והמשיך לאותת שהוא שומר ומסוכך על המערכת. 

רבים לא הבינו את שלל ההצהרות ואת אופן ההתנהלות של נתניהו. מה רוצה האיש? מה לו ולכל ההגנות הללו? לאן הוא חותר? אבל נתניהו כמו נתניהו עיקם, שיבש וחסם בגופו כל רפורמה מתוך שכנוע פנימי עמוק שכרגע יש דברים חשובים יותר. וכל מה שמפריע לאותם דברים חשובים – ומבחינתו טיפול בחלאים המשפטיים אכן מקפל בתוכו חשש לאכיפה בררנית – זזים הצידה. בתפיסה של נתניהו יש מטרה גדולה יותר, נעלית יותר, חיונית יותר: חיזוקה של ישראל בזירה הבינלאומית והפיכתה למעצמה אזורית: צבאית, בטחונית, מדינית וכלכלית. כמי שרואה בעצמו מעצב היסטוריה, הוא הזניח במודע את הרפורמות המשפטיות מתוך אמונה פנימית עמוקה שהאתגרים שאיתם ישראל מתמודדת נכון לנקודת הזמן הנוכחית מורכבים יותר ונחוצים יותר מאיזון פנימי בין הרשויות.  

נתניהו מעולם לא האמין במערכת המשפט. להיפך, בתוך תוכו הוא מגדולי המשוכנעים שזאת מערכת שיכורת כוח, בלתי מרוסנת, דורסנית, טוטליטרית, הומוגנית להפליא, שתעשה הכל כולל הכל כדי לשמור על עצמה. הוא האמין ועד היום מאמין בכל לבו שיש סימביוזה מוחלטת בין הפרקליטות ובתי המשפט וכולם כפופים ברמה כזו או אחרת למורשת אהרן ברק שרוחו עדיין שורה על המערכת. לא לחינם כשהחלו המגעים לעסקת טיעון בשלהי ינואר אשתקד מיהר נתניהו לשוחח עם אהרן ברק. מבחינתו הוא המנהל של הפירמידה. ונתניהו, כמו בתקשורת, ממהר לעשות עסקים עם נותני הטון (נוני מוזס, שלדון אדלסון). פחות עם מי שהוא תופס כעושי דברם.

ההסכם העדין הופר, מבחינת נתניהו, עת החלו שלל הבדיקות והחקירות. נתניהו התאכזב עמוקות, אבל כמי שמונע מתוך תחושת שליחות עמוקה – המשיך להילחם. גם בימי המלחמה על דעת הקהל, כשגורלו הפוליטי היה כרוך לכאורה בזה המשפטי, הקפיד לעשות הפרדה בין הרשויות במדינה. את חרצובות לשונו שילח במשטרה, בפרקליטות (וגם זה בשלב מאוחר יותר), אבל בבתי המשפט – לא נגע. 

בשרשרת ההיסטוריה הקרובה כבר אין צורך לדוש. לקט של מערכות בחירות מתישות בזו אחר זו, תיקו רווי יצרים, העמקת הקרע בתוך הציבור הישראלי, וקרב עז אחד בלתי נגמר סביב השאלה כן ביבי לא ביבי. ממשלה אקלקטית עולה לאחר הפרת הבטחות סיטונאית, סקטור הימנים סולדי נתניהו הולך ומצטמצם, הזעם על שיתוף הפעולה עם רע״מ מרקיע שחקים וישראל יוצאת לבחירות נוספות בהן גוש נתניהו צולח את המשוכה וקוטף 64 מושבים בכנסת. 

כעת כל שנותר לתהות הוא האם אכן, לאחר שנים ארוכות בהן נתניהו מנע כל רפורמה, יונעו גלגלי השינוי והאיזון בין הרשויות יוסדר מחדש. יש במענה על התהייה הזו לא מעט יומרה, אך ננסה לצעוד קמעא במבוך האינטרסים ולהעריך לאן פנינו.

פרק ד' – ״משפט נתניהו הוא משפטו של מנדלבליט״

כמו בכל דבר בפוליטיקה, המבחן העליון הוא מה האינטרס. נתניהו נכון לתיקונים, אבל כרגע יש יסוד להניח שהם לא יתרחשו בהיקפים גדולים. מדוע? כידוע לכל, נתניהו מצוי בתוך משפט פלילי. המשפט הזה עשוי להימשך בקלות עוד כמה שנים טובות כשאירועים היסטוריים מונחים על הכף. כאן צריך לצלול לתוך הראש של נתניהו כדי להבין איך הוא רואה את המציאות: בתפיסה שלו, בשכנוע הפנימי שלו, הוא לא בדרך לקבלת משפט צדק. כפי שהסברנו, בניתוח שלו, כל המערכת המשפטית היא קליקה סגורה שרואה בשימור כוחה ובמעמדה את האינטרס המכריע. 

הוא יודע שהם יודעים שיש כאן הרבה חורים, והוא יודע שהם יודעים שהתזה של התביעה רחוקה מלהיות איתנה ומוצקה, ובכל זאת, דווקא בגלל שהוא תופס את כולם כמגיני המערכת קודם כל, הוא סבור שגם אם השופטים יחשבו שהוא זכאי – הם ״ייאלצו״ להרשיע אותו הן בגלל לחצים חיצוניים והן בגלל הכבוד של המערכת. לדידו האירוע פה הוא הרבה יותר ממשפט גרידא. זכורה לכולם אמירתה של הנשיאה מרים נאור ז״ל כי ״משפט נתניהו הוא משפטו של מנדלבליט״. במילים אחרות: זה הרבה הרבה יותר מאשר הכרעה בעניין נתניהו האזרח. 

נתניהו ודאי מחשב מעת לעת כיצד יסיים את ההליך המשפטי ללא ענישה. אחד מהנתיבים האפשריים הוא הסדר טיעון. מקונן בליבו חשש שאם יילך לרפורמות עמוקות בעליון (שימוע, שינוי ועדה, פסילה רק ברוב מיוחס), ייסתם הגולל על ההיתכנות שהעליון יאשר את הסדר הטיעון ביום מן הימים (נתניהו מעריך בצדק שיוגשו עתירות מן הסתם באם יילך לעסקה). מיטיבי לכת ודאי יהרהרו באפשרות כי ייתכן ולליבו של נתניהו מתגנבת תקווה מעודדת שככל שיימשך המשפט יותר – כך יורחב הזמן לביצוע שינויים בעליון שיגוונו עוד יותר את ההרכב והרוב השמרני יתקע יתד (ולא מן הנמנע שהתכנית של יריב לוין לקצר את כהונת השופטים לגיל 67 נועדה לדלל את הפלג האקטיביסטי), מה שישפר דרמטית את סיכוייו לאישור הסדר טיעון נוח. 

נתניהו כמובן לא ממהר לשום מקום. הוא כעת בשיא כוחו ואין לו כוונה ללכת לשום עסקת טיעון בטווח הנראה לעין. הוא מחזיק את הקלפים צמוד צמוד לחזה וממתין להתפתחויות אפשריות.

בראש סדר העדיפויות שלו נמצאת כרגע הכמיהה להחזיק בתפקיד כמה שיותר, לטפל בעניינים הבוערים ביחסי החוץ ולתת למערכת המשפט תחושה שהוא כאן בשביל להישאר, מה שאולי יגרום להם לרצות ״להתפטר ממנו״ במחיר ממש ממש זעום.  במחנה השמאל עלו טענות שנתניהו ימהר לפטר את היועצת המשפטית גלי בהרב מיארה כדי למנות יועץ כלבבו. בהקשר הזה צריך לומר שלא ממש ברור כיצד הדבר יעזור לנתניהו להיחלץ מהמשפט, שכן גם אם היועץ יחליט ״לרענן״ את התיקים ולפתוח שם בבדיקות וכשלים אפשריים, הרכבת כבר יצאה מהתחנה.

גם חקיקה פרסונלית כדוגמת חוק צרפתי רטרואקטיבי נשמעת מופרכת משתי סיבות: הראשונה היא שהסבירות שבג״ץ יאשר אותה (כל הרכב) נמוכה. והשניה היא שספק רב אם נתניהו, כמי שחשובה לו המורשת, ירצה לסיים כך את ענייניו. האלמנט ההיסטורי ואופן ההכרעה במשפטו קריטיים בעיניו.

פרק ה' – מבחן דרעי

האירוע הראשון הוא בג״צ דרעי. ביום חמישי הקרוב יתכנסו שופטי העליון לדון בכשירות דרעי לכהן כשר לאחר שהוגשו עתירות כי הפר את הסדר הטיעון עליו חתם לפני חצי שנה. שר הפנים החדש-ישן שותק כרגע ולא רוצה להרגיז את המערכת (למרות שתיכף ומיד לאחר העסקה שחרר את כל מה שהוא חושב עליהם). מבחינתו מדובר כאן במלחמה וסגירת חשבון סופית. אם בג״ץ פוסל אותו מלכהן – שערי גיהנום נפתחים. וזאת לא הגזמה.

בעומק לבו דרעי יודע שהשופטים חוששים מהממשלה החדשה ומבליץ חקיקה אפשרי שירסן את המערכת. לכן סביר מאוד לצייר משוואה כזו: אם דרעי מוכשר לכהונה מיניסטריאלית – הקואליציה תיתקל בסוג של בלם בדוגמת יו״ר ש״ס – שימנע לעומק שינויים משפטיים (שוב, ייתכן). אם דרעי נפסל – הלחץ על נתניהו מצידו יהיה עצום והאחרון ייאלץ ללכת לרפורמות כבר בתקופה הקרובה.

סיוע לתזה ניתן למצוא בתדרוכים של דרעי לתקשורת בהם הוא מתעקש שלא ללכת על ביטול עילת הסבירות. ״יש לי חברים משפטנים שמייעצים לי לבטל את עילת הסבירות. אני מעדיף לא להגיע לזה״. הוא משדר לכל מאן דבעי שהוא ממתין להכרעת בג״ץ ולא ממהר לפעול. במילים אחרות: דרעי מאותת שהוא נותן סוג של צ’אנס. בפרפרזה לאמירתו המפורסמת של נתניהו: יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו. 

האירוע השני שבו תלויים היקף הרפורמות – אם כי בעצימות נמוכה – הוא משפטו של נתניהו. נכון, אין לו אמונה במשפט צדק. ונכון, הוא משוכנע בכל לבו שיש כאן התגייסות עצומה. ובכל זאת, בתוך תוכו קיימת תקווה קטנה שהלקונות יהיו כל כך גדולות, כל כך עמוקות, כל כך זועקות – שלשופטים פשוט לא תהיה ברירה והם ייאלצו להסתפק בהרשעה מינימלית שתכלול במקרה הכי גרוע קנס משמעותי ועבודות שירות. נתניהו רחוק מלבנות על תרחיש כזה, אבל זה עוד סיבה מדוע ככל שהדברים יהיו תלויים בו, ובו בלבד, הרפורמות יידחו למועד מאוחר יותר. הוא לוקח את הזמן, מתייעץ כל העת עם עורכי דינו ובודק לאן נושבת הרוח. 

ככלל, ההנחה שלנתניהו יש תכנית ברורה וקונקרטית לריסון מערכת המשפט מוטלת בספק. נתניהו מאוד אוהב למשוך, למרוח ולהתנהל בזהירות כדי למקסם את הרגע הנכון ואת שעת הכושר המתאימה. סביר להניח שלא ישנה באופן מאסיבי ובהליך מהיר מתוך מטרה למנוע קול צעקה תקשורתי והכרזת כאוס מצד המשפטנים. גם כאן הוא לא מפשיל שרוולים ולא אצה לו הדרך (ולכן לבג״ץ דרעי יש השפעה לא מבוטלת על שאלת השיהוי). 

האירוע השלישי, בעיניי הדרמטי ביותר, הוא כמו כל דבר בדמוקרטיה: רחשי לב הציבור. 

בשנים האחרונות, יהיו שיאמרו בעקבות החקירות ויהיו שיאמרו בשל החרפת ההתערבות מצד השדרה הפקידותית, הציבור הישראלי נחשף יותר ויותר לנעשה בעולם המשפט. פסילת חוקים, צווי ביניים, פתיחת בדיקות פליליות מבלי אישור יועמ״ש כנדרש בחוק, הלחץ על עדי המדינה, התרגילים המפוקפקים, החריגה בפלישה לניידים פרטיים – כל אלה ועוד שטפו את התודעה של הבוחר הממוצע. הרשתות החברתיות שצפו ויכוחים, האולפנים הזמינו פאנליסטים משפטנים, העיתונים הצליפו ביקורת שיפוטית ושאלת כן ביבי לא ביבי נכרכה יחד עם השאלה מה דעתך על מערכת המשפט. הימין הישראלי זז מסוגיית ארץ ישראל השלמה לסוגיית יחסי הרשות המחוקקת והרשות השופטת. 

ככל שהתביעה הציבורית תהיה להעמיק ברפורמות, ככל שהסקרים יצביעו שהקהל מאוכזב מאופן התיקון בצאלח א דין, ככל שהפוליטיקאים יישאלו שאלות נוקבות והשיח לא ינדוד למחוזות אחרים – כך יגבר הלחץ על נתניהו והשינויים יתרחשו בין אם ירצה ובין אם פחות (בהקשר הזה קריטי המצב הבטחוני, כיוון שכל אווירת מלחמה + חיכוך עם איראן והמסתעף תחזיר לתודעה את האיומים הקיומיים וסדר היום המשפטי יוקפא). 

בסוף גם חשוב לזכור שהליכוד של היום הרבה יותר מיליטנטי ביחס למערכת המשפט. דודי אמסלם, שלמה קרעי, אמיר אוחנה, גלית דיסטל אטבריאן, יואב קיש, עמיחי שיקלי; כל אלה נוקטים קו הרבה הרבה יותר נוקשה ולוחמני בתביעה לרפורמות בהשוואה להרכב שאפיין את הליכוד עד לפני מספר שנים. גם יריב לוין, חסיד הרפורמות, נחוש בכל הווייתו להגשים את תכניותיו, כך שלנתניהו פחתו התירוצים באופן דרמטי. זאת ועוד: בממשלה הנוכחית יושבת מפלגת הציונות הדתית שראשיה רואים בשאלת השינוי במערכת המשפט את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לדידם, יחס העליון לסוגיות כמו הגירה, מסתננים, איחוד משפחות וכדו׳ – כמוהו כיחסה של מרב מיכאלי לשאלת ההיפרדות מהפלסטינים: שמאל מובהק. 

הנה כי כן, לאור כל הנ״ל, ובהכירנו את נתניהו ואת יכולתו למסמס דברים, כשעינו צופיה לעבר העליון, ובהתחשב ביחס הציבורי ובכך שהפעם הצטמצמה היכולת להאשים אחרים במניעת הרפורמות, והגירסא הנוכחית של נתניהו הרבה פחות משוחררת – נדמה שלראשונה אפשר להעריך שהממשלה הנוכחית תרשום מספר הישגים בתחום, גם אם אלה לא ישביעו את כל תאבונם של החפצים בכך. שוחרי הרפורמות יכולים להצטייד במידה של אופטימיות, אך בד בבד מוטב וישאירו את ידם על הדופק הרציונלי. כמו כל דבר בחיים, הכל של שאלה של יחסיות.