בתחילת דרכה של ישיבת ה"חפץ חיים" בראדין למדו בבית הכנסת שבעיר. אחר כך, כשהתרבו הבחורים וזה הפריע לבעלי הבתים, החליטו שצריך לבנות בית מדרש עבור הישיבה.
לבנות בנין לבית מדרש עולה הרבה כסף, ולגייס כסף זה זמן, וזמן זה גמרא, אפשר ללמוד בזמן הזה, ובפרט יהודי גדול כמו החפץ חיים, שכל כך חס על זמנו היקר. אבל בלית ברירה החליט החפץ חיים שעליו לצאת לגייס כספים.
בעיירה קטנה ליד ראדין גר יהודי יקר שקראו לו רבי משה ֲ גרוברקופ, שהיה ח ּשׂוך בנים, והיה אדם אמיד. היו לו חסכונות מכל החיים. הוא פנה לאשתו ואמר לה: "שמעתי שהחפץ חיים רוצה לבנות בית מדרש, והרי לקבר לא לוקחים שקל. יש לנו כסף, נבנה אנחנו את כל בית המדרש". ואשתו הסכימה לדבריו. הוא נסע מיד לחפץ חיים ואמר לו: "יש לי בשורה לרבי. לא צריך לגייס כספים. אני נותן את הכל!
הוא היה בטוח שהחפץ חיים יוציא "לחיים", יעשה ריקוד, ויגיד "נשמת". אבל "כי לא מחשבותי מחשבותיכם נאום ה'". אמנם את הפסוק הזה אומר הקב"ה, אבל אנחנו גם לא יודעים מה הן מחשבות של דעת תורה. ה"חפץ חיים" חי בעולם אחר.
תפס ה"חפץ חיים" בידיו הקדושות את ידו של רבי משה ואמר לו: "רבי משה, איך אתה מעלה על דעתך כזה רעיון? התורה שייכת לכלל ישראל! יש אנשים שלא זכו ללמוד בצעירותם, למשל כאלו שהיו צריכים לעזור בבית מפאת קושי הפרנסה. אחרי יום עבודה הם היו הולכים לשיעור ונרדמים מיד. הזכות שיש להם בתורה היא על ידי שתהיה להם בבית קופה של ישיבת ראדין. כל יום יכניסו שם פרוטה ויהיה להם חלק בתורה. אתה רוצה לקחת מהם את הזכות הזאת? שהכל יהיה שייך למישהו אחד?
אי אפשר לעשות את זה!"
וצריך לדעת כמה הזמן של החפץ חיים היה יקר. היתה לו ספריה קטנה מאד, כשהוא היה צריך לכתוב את המשנה ברורה הוא היה לוקח ספרים בהשאלה. תלמיד חכם גדול אחד שאל אותו: איך גברא רבא כמו החפץ חיים כמעט אין לו ספרים? השיב
לו החפץ חיים: "אתה מתפלא על הספרים שאין לי, ולי יש צער על מעט הספרים שכן יש לי! כל ספר עולה כסף, וכסף זה זמן, וזמן זה תורה".
אתם מבינים מה זה בשביל ה"חפץ חיים" הצעה כזו שהציע לו רבי משה גרוברקופ? הצעת יהלום! הכל על חשבונו, וה"חפץ חיים" לא יצטרך לסגור את הגמרא אפילו לרגע! אבל ה"חפץ חיים" אמר: "לא! התורה שייכת לכלל ישראל!"
אך בזה לא תם הסיפור. היהודי לא ויתר. הוא אמר לחפץ חיים: "אני רוצה לתבוע את הרבי לדין תורה! היעלה על הדעת, יהודי רוצה לתת ולא מקבלים ממנו?!"
למי הולכים? לרבם של כל בני הגולה. השניים נסעו לוילנא, לרבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, והרצו לפניו את טענותיהם, ורבי חיים עוזר פסק שמצד אחד החפץ חיים צודק: התורה שייכת
לכלל ישראל. אולם מצד שני גם רבי משה גרוברקופ צודק: יהודי רוצה לתת לתורה ולא לתת לו? אשר על כן, צריכים לעשות פשרה!
הכיצד? אמר רבי חיים עוזר: "היהודי יתן את כל קיר המזרח וארון הקודש, וכל שאר הכתלים יהיו לכל כלל ישראל".
כשחזרו, אמר רבי משה לחפץ חיים: "רבי! דין התורה נגמר. עכשיו אני רוצה ברכה". והחפץ חיים בירך אותו שיזכה לאריכות ימים, וכך היה.
"מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ
בתחילת דרכה של ישיבת ה"חפץ חיים" בראדין למדו בבית הכנסת שבעיר. אחר כך, כשהתרבו הבחורים וזה הפריע לבעלי הבתים, החליטו שצריך לבנות בית מדרש עבור הישיבה.
לבנות בנין לבית מדרש עולה הרבה כסף, ולגייס כסף זה זמן, וזמן זה גמרא, אפשר ללמוד בזמן הזה, ובפרט יהודי גדול כמו החפץ חיים, שכל כך חס על זמנו היקר. אבל בלית ברירה החליט החפץ חיים שעליו לצאת לגייס כספים.
בעיירה קטנה ליד ראדין גר יהודי יקר שקראו לו רבי משה ֲ גרוברקופ, שהיה ח ּשׂוך בנים, והיה אדם אמיד. היו לו חסכונות מכל החיים. הוא פנה לאשתו ואמר לה: "שמעתי שהחפץ חיים רוצה לבנות בית מדרש, והרי לקבר לא לוקחים שקל. יש לנו כסף, נבנה אנחנו את כל בית המדרש". ואשתו הסכימה לדבריו. הוא נסע מיד לחפץ חיים ואמר לו: "יש לי בשורה לרבי. לא צריך לגייס כספים. אני נותן את הכל!
הוא היה בטוח שהחפץ חיים יוציא "לחיים", יעשה ריקוד, ויגיד "נשמת". אבל "כי לא מחשבותי מחשבותיכם נאום ה'". אמנם את הפסוק הזה אומר הקב"ה, אבל אנחנו גם לא יודעים מה הן מחשבות של דעת תורה. ה"חפץ חיים" חי בעולם אחר.
תפס ה"חפץ חיים" בידיו הקדושות את ידו של רבי משה ואמר לו: "רבי משה, איך אתה מעלה על דעתך כזה רעיון? התורה שייכת לכלל ישראל! יש אנשים שלא זכו ללמוד בצעירותם, למשל כאלו שהיו צריכים לעזור בבית מפאת קושי הפרנסה. אחרי יום עבודה הם היו הולכים לשיעור ונרדמים מיד. הזכות שיש להם בתורה היא על ידי שתהיה להם בבית קופה של ישיבת ראדין. כל יום יכניסו שם פרוטה ויהיה להם חלק בתורה. אתה רוצה לקחת מהם את הזכות הזאת? שהכל יהיה שייך למישהו אחד?
אי אפשר לעשות את זה!"
וצריך לדעת כמה הזמן של החפץ חיים היה יקר. היתה לו ספריה קטנה מאד, כשהוא היה צריך לכתוב את המשנה ברורה הוא היה לוקח ספרים בהשאלה. תלמיד חכם גדול אחד שאל אותו: איך גברא רבא כמו החפץ חיים כמעט אין לו ספרים? השיב
לו החפץ חיים: "אתה מתפלא על הספרים שאין לי, ולי יש צער על מעט הספרים שכן יש לי! כל ספר עולה כסף, וכסף זה זמן, וזמן זה תורה".
אתם מבינים מה זה בשביל ה"חפץ חיים" הצעה כזו שהציע לו רבי משה גרוברקופ? הצעת יהלום! הכל על חשבונו, וה"חפץ חיים" לא יצטרך לסגור את הגמרא אפילו לרגע! אבל ה"חפץ חיים" אמר: "לא! התורה שייכת לכלל ישראל!"
אך בזה לא תם הסיפור. היהודי לא ויתר. הוא אמר לחפץ חיים: "אני רוצה לתבוע את הרבי לדין תורה! היעלה על הדעת, יהודי רוצה לתת ולא מקבלים ממנו?!"
למי הולכים? לרבם של כל בני הגולה. השניים נסעו לוילנא, לרבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, והרצו לפניו את טענותיהם, ורבי חיים עוזר פסק שמצד אחד החפץ חיים צודק: התורה שייכת
לכלל ישראל. אולם מצד שני גם רבי משה גרוברקופ צודק: יהודי רוצה לתת לתורה ולא לתת לו? אשר על כן, צריכים לעשות פשרה!
הכיצד? אמר רבי חיים עוזר: "היהודי יתן את כל קיר המזרח וארון הקודש, וכל שאר הכתלים יהיו לכל כלל ישראל".
כשחזרו, אמר רבי משה לחפץ חיים: "רבי! דין התורה נגמר. עכשיו אני רוצה ברכה". והחפץ חיים בירך אותו שיזכה לאריכות ימים, וכך היה.
"מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי": [שמות פרק כה]
יש לדקדק, מה בא 'כל' איש לרבות ?
אמר רבי לייב ברון זצ"ל , [ שלמד בליטא, בראדין, אצל רבי אלחנן, ונפטר כשהוא קרוב לגיל מאה.] יכול להיות שזה מה שהתורה מרמזת כאן בפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – יבואו כמה גבירים, אחד יגיד אני נותן את הארון, הכפורת והכרובים. אחד יגיד אני נותן את המזבחות. אחד את השולחן, ואחד את הקרשים והאדנים. והנה, יש את כל המשכן. אומר הקב"ה למשה: המשכן שייך לכלל ישראל.
אמר רבי לייב ברון זצ"ל שהוא זוכר שהיה
כתוב בראדין על ארון הקודש: "נדבת הנדיב רבי משה גרוברקופ וזוגתו הצדקנית".
בתחילת חודש טבת תשפ"א אירע ברובע היהודי בירושלים נס ופלא, שנרשם בכל כותרות העיתונים – שני שוטרים שהלכו ברובע שמעו קולות נשיפה מאחוריהם. פעמים רבות אנו שומעים ריצה מאחורי גבנו ואיננו מסתובבים אחורנית לבדוק את העניין,
אולם כעת הם הסתובבו, ולתדהמתם גילו במרחק שני מטרים מהם ערבי עם סכין שלופה. בחסדי שמים הם התעשתו במהירות, ירו בראשו, וחסלו אותו במקום.
כשהסכנה המיידית חלפה נפתחו המצלמות המרשתות את כל הרובע לאורכו ולרוחבו, וכוחות הביטחון ניסו לראות את המסלול שעשה המפגע. הם נדהמו לגלות כי דקה קודם לכן תקף הערבי בחור ישיבה. במצלמות נראה בבירור מקום המרוחק משם כארבעים מטרים בלבד. הערבי נראה רץ אל הבחור, מתנפל ומפיל אותו על הארץ, שולף את הסכין ומניף אותה מעליו. פתאום, מסיבה לא ברורה, קם הערבי ורץ אל השוטרים המרוחקים ממנו מעט
הם מיהרו לחפש את הבחור, ועד מהרה הגיעו לבחור בשם דוד הלוי, שלומד בישיבת 'שובו בנים'. "אתה יודע שאתה מופיע במצלמות?" שאלו אותו. "נכון", אמר מיד. "באותו בוקר הלכתי למקווה כפי שאני נוהג בכל יום לפני התפילה. כשיצאתי משם התנפל עליי הערבי, וזרק אותי אל הרצפה. כששלף את הסכין, הבנתי כי זו השנייה האחרונה לחיי. אפילו לומר שמע ישראל לא הייתי אמור להספיק. פתאום קם הערבי, והתחיל לרוץ. אין לי מושג מה עבר בראשו, אבל את הסיבה לנס הזה אני דווקא כן יודע…
חמש דקות קודם, כשהייתי עוד בבניין המקווה, ניגש אלי בחור שזה עתה נכנס לשם, וביקש שאלווה לו עשרה שקלים.
בכיסי היו עשרה שקלים אחרונים, ולא התחשק לי להישאר בלי שקל. אני מכיר את עצמי, ומדי פעם נזקק לשקלים פה ושם. עד שאגיע הביתה ואקבל עוד דמי כיס יקח מעט זמן. אמרתי לו: מה הסיפור שלך? מה פתאום ללכת למקווה באמצע החיים? היום לא ערב שבת ולא יום כיפור.
במקום לענות לי הוא החזיר שאלה: ומה אתה עושה כאן? אני רוצה לטבול בדיוק כמוך.
הרגשתי בתוכי מלחמה פנימית – לתת או לא לתת, ואז הכרעתי: לתת.
אין לי ספק שהצדקה הזו היא שהצילה אותי ממוות!" אנשים סבורים שהכלל 'צדקה תציל ממוות' פירושו לתרום .
אדם שעומד מול התמודדות פשוטה ומנצח את יצרו יכול לקבל את חייו במתנה. ניסיון קטן יכול להיות לפעמים מבחן החיים.
אומר מהרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זיע"א", , "על מה שנאמר בפרשתנו 'וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם, זהב וכסף ונחושת', נרמזו שלושה סוגים של נותני צדקה:
האחד : "יש מי שנותן צדקה בעודו בריא, כי הקב"ה ציווה לתת. לא בגלל דאגה או מצוקה, אלא מתך בריאות ושובע, הוא נותן צדקה כי כך צריך לעשות. אדם כזה הוא בבחינת 'זהב' – בראשי תיבות 'זה הנותן בריא'. "
השני : מי שנותן רק כשנמצא במצב סכנה מסיבות אחרות, הוא בבחינת 'כסף', בראשי תיבות 'כשיש סכנה פודה
'. "הדרגה השלישית והנמוכה עוד יותר, היא של האדם שגם כשהוא במצב סכנה אינו ממהר לתרום, ורק כשמתגברת הסכנה ויש חשש רציני לחייו, הוא נאלץ לתרום מכספו ועושה זאת מתוך אונס גמור. איש כזה הוא בבחינת 'נחושת' – 'נתינת חולה שאמר תנו'".
פרשת השבוע פותחת במילים 'ויקחו לי תרומה', ואין פתיחה מתאימה מזו לימים אלה, ערב פורים, כדי להזכיר לנו: לא כתוב כאן 'ויתנו לי תרומה', כי הנותן תרומה, עם כל הכבוד לנתינה – הוא לוקח הרבה יותר… לתת זה לקבל, לתת זה להעניק לעצמך את החוויה הרוחנית העילאית של תמיכה בזולת, זה למלא את הלב בשמחה של אמת, זה להידבק ולהידמות למלך מלכי המלכים!
ניצבים אנו ערב ימי הפורים, זה הזמן לקבל החלטה נחושה: הבה ננצל את הימים הקרובים, לחיזוק הנתינה, למאמץ למען הזולת, להקדשת כוחות, כסף ומאמצים כדי לשמח יהודי אחר. כדי להציף את העולם כולו ברגשות שמחה ולשטוף אותו מההווי האופף אותו – הבה ניתן, עוד ועוד ועוד, לעניים, לאלמנות, ליתומים, למוסדות, למטרות טובות…
הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
": [שמות פרק כה]
יש לדקדק, מה בא 'כל' איש לרבות ?
אמר רבי לייב ברון זצ"ל , [ שלמד בליטא, בראדין, אצל רבי אלחנן, ונפטר כשהוא קרוב לגיל מאה.] יכול להיות שזה מה שהתורה מרמזת כאן בפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – יבואו כמה גבירים, אחד יגיד אני נותן את הארון, הכפורת והכרובים. אחד יגיד אני נותן את המזבחות. אחד את השולחן, ואחד את הקרשים והאדנים. והנה, יש את כל המשכן. אומר הקב"ה למשה: המשכן שייך לכלל ישראל.
אמר רבי לייב ברון זצ"ל שהוא זוכר שהיה
כתוב בראדין על ארון הקודש: "נדבת הנדיב רבי משה גרוברקופ וזוגתו הצדקנית".
בתחילת חודש טבת תשפ"א אירע ברובע היהודי בירושלים נס ופלא, שנרשם בכל כותרות העיתונים – שני שוטרים שהלכו ברובע שמעו קולות נשיפה מאחוריהם. פעמים רבות אנו שומעים ריצה מאחורי גבנו ואיננו מסתובבים אחורנית לבדוק את העניין,
אולם כעת הם הסתובבו, ולתדהמתם גילו במרחק שני מטרים מהם ערבי עם סכין שלופה. בחסדי שמים הם התעשתו במהירות, ירו בראשו, וחסלו אותו במקום.
כשהסכנה המיידית חלפה נפתחו המצלמות המרשתות את כל הרובע לאורכו ולרוחבו, וכוחות הביטחון ניסו לראות את המסלול שעשה המפגע. הם נדהמו לגלות כי דקה קודם לכן תקף הערבי בחור ישיבה. במצלמות נראה בבירור מקום המרוחק משם כארבעים מטרים בלבד. הערבי נראה רץ אל הבחור, מתנפל ומפיל אותו על הארץ, שולף את הסכין ומניף אותה מעליו. פתאום, מסיבה לא ברורה, קם הערבי ורץ אל השוטרים המרוחקים ממנו מעט
הם מיהרו לחפש את הבחור, ועד מהרה הגיעו לבחור בשם דוד הלוי, שלומד בישיבת 'שובו בנים'. "אתה יודע שאתה מופיע במצלמות?" שאלו אותו. "נכון", אמר מיד. "באותו בוקר הלכתי למקווה כפי שאני נוהג בכל יום לפני התפילה. כשיצאתי משם התנפל עליי הערבי, וזרק אותי אל הרצפה. כששלף את הסכין, הבנתי כי זו השנייה האחרונה לחיי. אפילו לומר שמע ישראל לא הייתי אמור להספיק. פתאום קם הערבי, והתחיל לרוץ. אין לי מושג מה עבר בראשו, אבל את הסיבה לנס הזה אני דווקא כן יודע…
חמש דקות קודם, כשהייתי עוד בבניין המקווה, ניגש אלי בחור שזה עתה נכנס לשם, וביקש שאלווה לו עשרה שקלים.
בכיסי היו עשרה שקלים אחרונים, ולא התחשק לי להישאר בלי שקל. אני מכיר את עצמי, ומדי פעם נזקק לשקלים פה ושם. עד שאגיע הביתה ואקבל עוד דמי כיס יקח מעט זמן. אמרתי לו: מה הסיפור שלך? מה פתאום ללכת למקווה באמצע החיים? היום לא ערב שבת ולא יום כיפור.
במקום לענות לי הוא החזיר שאלה: ומה אתה עושה כאן? אני רוצה לטבול בדיוק כמוך.
הרגשתי בתוכי מלחמה פנימית – לתת או לא לתת, ואז הכרעתי: לתת.
אין לי ספק שהצדקה הזו היא שהצילה אותי ממוות!" אנשים סבורים שהכלל 'צדקה תציל ממוות' פירושו לתרום .
אדם שעומד מול התמודדות פשוטה ומנצח את יצרו יכול לקבל את חייו במתנה. ניסיון קטן יכול להיות לפעמים מבחן החיים.
אומר מהרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זיע"א", , "על מה שנאמר בפרשתנו 'וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם, זהב וכסף ונחושת', נרמזו שלושה סוגים של נותני צדקה:
האחד : "יש מי שנותן צדקה בעודו בריא, כי הקב"ה ציווה לתת. לא בגלל דאגה או מצוקה, אלא מתך בריאות ושובע, הוא נותן צדקה כי כך צריך לעשות. אדם כזה הוא בבחינת 'זהב' – בראשי תיבות 'זה הנותן בריא'. "
השני : מי שנותן רק כשנמצא במצב סכנה מסיבות אחרות, הוא בבחינת 'כסף', בראשי תיבות 'כשיש סכנה פודה
'. "הדרגה השלישית והנמוכה עוד יותר, היא של האדם שגם כשהוא במצב סכנה אינו ממהר לתרום, ורק כשמתגברת הסכנה ויש חשש רציני לחייו, הוא נאלץ לתרום מכספו ועושה זאת מתוך אונס גמור. איש כזה הוא בבחינת 'נחושת' – 'נתינת חולה שאמר תנו'".
פרשת השבוע פותחת במילים 'ויקחו לי תרומה', ואין פתיחה מתאימה מזו לימים אלה, ערב פורים, כדי להזכיר לנו: לא כתוב כאן 'ויתנו לי תרומה', כי הנותן תרומה, עם כל הכבוד לנתינה – הוא לוקח הרבה יותר… לתת זה לקבל, לתת זה להעניק לעצמך את החוויה הרוחנית העילאית של תמיכה בזולת, זה למלא את הלב בשמחה של אמת, זה להידבק ולהידמות למלך מלכי המלכים!
ניצבים אנו ערב ימי הפורים, זה הזמן לקבל החלטה נחושה: הבה ננצל את הימים הקרובים, לחיזוק הנתינה, למאמץ למען הזולת, להקדשת כוחות, כסף ומאמצים כדי לשמח יהודי אחר. כדי להציף את העולם כולו ברגשות שמחה ולשטוף אותו מההווי האופף אותו – הבה ניתן, עוד ועוד ועוד, לעניים, לאלמנות, ליתומים, למוסדות, למטרות טובות…
הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
