ממתק לשבת – הרה"ג יוסף זאב

זה קרה לפני קצת יותר ממאתיים שנה. בעיר סטימטרה שבהונגריה התיישב הגרעין שייסד את הקהילה היהודית. בראשו עמד ר' יצחק [איציק] שטרן, יהודי ירא שמים ובעל כישורים רבים, שעשה חיל בעסקיו והתעשר. הוא הצטיין במיוחד במידת הכנסת האורחים. ביתו הרחב היה פתוח לעוברים ושבים, והוא קיבל את כולם בסבר פנים יפות ואירחם כיד המלך. שמו של ר' יצחק התפרסם בכל רחבי המדינה. צדיקי זמנו, ובהם רבי מנחם־מענדל מרימנוב, רבי משה טייטלבוים מאויהל, רבי ישראל מרוזי'ן ועוד, נהגו לפקוד את ביתו במסעותיהם. בעל הבית קיבלם בחרדת קודש, הניח את כל עיסוקיו החשובים, והתמסר לשרתם ולהעניק להם את כל צורכיהם. טוב ליבו של ר' יצחק נודע כל־כך עד שהצדיקים נהגו לדמותו לגדול מכניסי האורחים בעם היהודי, ולכנות את ביתו בחיבה "אוהלו של אברהם אבינו". להבדיל, גם בקרב האצולה הגויית היו לר׳ יצחק שטרן קשרים אמיצים. הוא זכה להערכה רבה בחוגי השלטון, ודלתות הפקידים הבכירים היו פתוחות לפניו תדיר. בלי שקיבל מינוי רשמי נהפך ר' יצחק לשתדלן נמרץ הפועל למען אחיו היהודים. כל מי שנקלע למצוקה בירוקרטית או נתקל ביחסאטום מצד נושא משרה ציבורית, היה פונה אל ר׳ יצחק וזה היה נחלץ מייד לעזרתו. שליחויות רבות עשה למען אחיו היהודים, והשתדל בעבורם ב'חלונות הגבוהים', הן בענייני הפרט הן בסוגיות הנוגעות לכלל. ר׳ יצחק התברך בנשיאת חן מיוחדת, ובזכותה הצליח למצוא מסילות לליבם של אישים בכירים, שהתאפיינו ביהירות ובשחצנות, במיוחד כלפי יהודים, שממילא הופלו לרעה. אלא שכל ניסיונו ואישיותו הכובשת לא עמדו לו בסיטואציה המתוחה שאליה נקלע עכשיו. זה היה בעת ביקור במעונו של שר בכיר, בעבור עניין הנוגע לקהילה היהודית. ר' יצחק בא אליו בחברת עוד יהודי. הוא הכיר את השר ואת אופיו הקפריזי. סמכויות רחבות היו בידו, והוא היה יכול להעניש בני- אדם בגחמת רגע. שני היהודים נכנסו אפוא לביתו כשבליבם מעט מתח וחרדה. באותה שעה היה השר שקוע בארוחת הצהריים, ושני האורחים נתבקשו להמתין. האיש סיים את ארוחתו, קינח את פיו במפית ונפנה אל האורחים. חיוך רחב עלה על שפתיו. הוא הוביל את השניים אל פינת האירוח, והורה למשרתו לרדת למרתף ולהביא בקבוק יין. ליבו של ר׳ יצחק החסיר פעימה. גלגלי מוחו נעו במהירות, מחשבות את התרחישים הגרועים העלולים להתממש בעוד זמן קצר. הוא לא הספיק לחשוב הרבה, וכבר היטה השר את הבקבוק אל הכוסות, מזג מתוכו לשלוש כוסות, והושיט שתיים מהן אל האורחים. "בבקשה, שתו!", הזמין את אורחיו ללגום מהמשקה. כשראה שהם מהססים דחק בהם: "זה יין משובח ואיכותי במיוחד. הוא עשוי מזני ענבים נדירים, והתיישן שנים רבות בחביות עץ". שני היהודים ניסו למלמל תירוץ כלשהו, אך השר לא קיבל את ההתנצלויות. "מה, לא תכבדו אותי?", שאל בנימה נעלבת. פניו האדימו. החיוך ששרה עליהן נמחק, וארשת זועפת באה במקומו. הוא קם ממקומו בחמת זעם. מבטו ירה גיצים לכל עבר. "שמעו, יהודים", רעם קולו, ״בעזות מצח כזאת לא נתקלתי מעולם! שיהודים ינהגו בחוצפה וידחו את הזמנתי לשתות עימם?! איזו השפלה!". רגעים ארוכים נמשך מופע האימים של האיש. הוא פער פיו בדברי הפחדה ורהב כלפי שני היהודים, שישבו קפואים וחסרי־אונים בכיסאותיהם. "הקשיבו לי היטב", נופף באצבע מעל ראשיהם של השניים. "אני יוצא מכאן לעשר דקות. בזמן הזה תוכלו לקבל את ההחלטה הנכונה ואז אחזור ונשתה יחד לחיינו. אם תמלאו את רצוני, אמלא אני את מבוקשכם. אם לאו, אהרוג אתכם בחרבי כאן ועכשיו!". בדברו שלף האיש חרב נוצצת ונופף בה מול פניהם ההמומות של השניים. ר׳ יצחק קם מכיסאו. פניו היו חיוורות, אך עיניו בערו כלפידים. קולו הבוטח הדהד בחלל החדר: "הנני מברך את אלוקיי על שזיכני לקדש את שמו הקדוש!". הוא הישיר מבט נוקב בשר ואמר לו: "אני מוכן למות על אמונתי!". השר הסב את פניו לעבר היהודי השני. "ואתה? שתה והצל את חייך !", קרא לעברו. הלה פלבל בעיניו בפחד. הוא רעד כעלה נידף. המאבק בנפשו הוכרע. הוא נטל את הכוס, קירבה אל שפתיו ולגם את תכולתה. השר התרווח על כיסאו בסיפוק. הוא סקר את שני היהודים במבט בוחן, וחיוך עלה על שפתיו. ואז גחן קדימה ואמר: "דעו כי כוונתי לא הייתה להרע לכם. יודע אני שאסור לכם לשתות יין עם מי שאינם מבני אמונתכם. רציתי לבחון עד כמה אתם דבקים במצוות דתכם. "ואתה, איציק, הרשמת אותי במידת נאמנותך לדתך, ומהיום והלאה אמלא ברצון כל בקשה שלך!".
" וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים:"
[שמות ל"א, י"ח]  זֶה שֶאָמַר הַכָתּוב
עָ֮לִ֤יתָ לַמָּר֨וֹם׀ שָׁ֮בִ֤יתָ שֶּׁ֗בִי לָקַ֣חְתָּ מַ֭תָּנוֹת בָּאָדָ֑ם"  תהלים סח יט [ מדרש תנחומא,] "
אמר רבי יהושע לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: 'רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: 'לקבל תורה בא', אמרו לפניו: 'חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?' אמר לו הקב"ה למשה: 'החזר להם תשובה', אמר לפניו: 'רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם', אמר לו: 'אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה', אמר לפניו: 'רבש"ע תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה? 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', אמר להם: 'למצרים ירדתם ? לפרעה השתעבדתם ? תורה למה תהא לכם ? וכו' שוב מה כתיב בה? 'כבד את אביך ואת אמך', אב ואם יש לכם ? שוב מה כתיב בה ? 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב', קנאה יש ביניכם ? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה… מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר שנאמר: 'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם'" ]שבת פח ב[  
המתבונן בתוצאת המשא ומתן בין משה רבינו למלאכי השרת, אמר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ילמד דבר גדול !
דרכו של עולם, כאשר שניים מתווכחים על בעלותו של חפץ יקר, גם אם בסופו של ויכוח, יסכים האחד לטענת חברו וישתכנע שהוא אכן צודק, הוא לא יוסיף לו מתנות, מלבד החפץ שעליו התווכחו. במקרה הטוב הוא ייתן לו אותו בחפץ לב, ובמקרה הרע, הוא ייתן לו אותו באילוץ, בפנים זועפות ובשברון לב, אבל מתנות נוספות – ודאי שלא!
אך בעולם שכולו אמת, אינו כן, כי כאשר הבינו המלאכים שהחמדה הגנוזה אינה שייכת להם, אלא לבני האדם, גדל ערכם של עם ישראל בעיניהם, עד כדי כך שהם ביקשו את קרבת האדם השלם, נעשו לו אוהבים וכיבדו את משה במתנות, כי אם זו האמת, אז גם הם חפצים בה, והיא לא נגדם ולעומתם.  
גם כאן בעולם הזה כשרואים יהודי שומר תורה ומצוות לא רק שנוח לו ,וטוב לו, אלא מוכן למות על אמונת ,מוכן להתאמץ גם שלא הכי מסדר , כשרואים שאצלך זה אמת , אז זה שנאמר
"בִּרְצ֣וֹת יְ֭קֹוָק דַּרְכֵי־אִ֑ישׁ גַּם־א֝וֹיְבָ֗יו יַשְׁלִ֥ם אִתּֽוֹ"  [משלי פרק טז]
מתוך התבוננות זו, למד רבי שלמה זלמן עניין נוסף: כיצד צריכים לכבד תלמידי חכמים – כמו המלאכים, שברגע שהכירו שהתורה שייכת לעם ישראל, כיבדו אותם והרעיפו אליהם מתנות. והדרך להגיע לכבוד תלמידי חכמים, היא ע"י התבוננות במעלתם וביקר תפארתם, שראוי להידבק בהם לכבדם ולאהבם, ולהעניק להם מכל אשר חננו השי"ת
על הבניין של ישיבת 'חברון' בשכונת גאולה בירושלים, מתנוסס שלט גדול, 'נדבת האחים לבית ויצמן'. הוא היה יהודי מחיפה, בעל בית חרושת גדול. והוא רצה בכלל להקים ישיבה בחיפה. ומה הוא ראה בחברון ?
זה היה בתקופה שלאחר הפרעות ואז הבחורים היו לומדים בבית הכנסת 'שושנים לדוד' בשכונת הבוכרים, והיה אז פחד מות מהערבים. יום אחד מר ויצמן עבר ליד 'שושנים לדוד' ושמע צעקות מלמעלה. הוא נבהל וחשש שאולי הערבים נכנסו לשם, הוא עלה למעלה וראה שני בחורים שמתווכחים בלימוד וצועקים, והוא מאד התרגש. אם היום במצב הזה – זה מה שמעניין את הבחורים, השקיעות בלימוד – איתם אני רוצה להיות שותף! ואז הוא תרם את הבנין הגדול. וסיפר לי יהודי מחיפה, שבאותו הזמן שהוא תרם את זה, אמרו עליו בחיפה – שהיתה 'עיר הפועלים' – במקום להביא פרנסה לעוד פועלים יהודים, הוא מבזבז את הכסף על ה'בטלנים' האלו. אותו יהודי היה תמים, וסקרן אותו לדעת אם ויצמן יודע מה מדברים עליו. הוא פגש אותו בבית הכנסת הגדול בחיפה ושאל אותו אם הוא יודע. אמר לו: כן. והוסיף ואמר: אם יהיה בחור ישיבה אחד שלמד, ותוך כדי הלימוד הוא הרגיש צימאון גדול והיה קשה לו להמשיך, והוא הלך לברז ושתה כוס מים מהברז שאני תרמתי – הכל היה שווה !!!
ממה זה התחיל, מה הוא ראה? הוא ראה את ה'עזה כמוות אהבה', שבתוך תקופת הפרעות מה מעניין אותי, השקיעות בלימוד, הרשב"א ור' עקיבא אייגר. מסירות נפש לתורה פתח את ליבו לתרום
כי העמל התורה בכח התורה שבע"פ זה מה שעומד לנו כנגד העמלקים הכי גדולים
הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
השיבה הגדולה תל ציון