ריכוך הרפורמה יגביר את המחאה – טור דעה // שניאור ובר

בהינתן המצב שההתקוממות היא על השאלה האם ישראל תהיה יהודית יותר או "דמוקרטית" יותר, ברור הדבר שאנחנו צד משמעותי בעניין. הציבור החרדי שחרד ליהדותה של המדינה, צריך להוביל את התמיכה ברפורמה.

באמצעות השינויים הנרחבים שחולל בית המשפט בפסיקתו בשנות השמונים והתשעים, הוא הפך עצמו לזירה חשובה למאבקיהם של ההגמונים לשעבר בעידן החדש שהחל בשנות השבעים. קבוצה חברתית שמצאה עצמה מאותגרת פוליטית ותרבותית הפכה את בית המשפט העליון – במקום הכנסת, שבו איבדה חלק משמעותי מכוחה – לאתר החשוב לפעילות הפוליטית שלה, תוך שהיא מצמצמת את עצמה לקידום ענייניה.

המילים הללו לא נכתבו בידי שר המשפטים יריב לוין. גם חבר הכנסת שמחה רוטמן לא חתום עליהן. מי שעומד מאחורי הדברים הללו, הוא לא אחר מאשר פרופ' מנחם מאוטנר, מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ודיקן הפקולטה לשעבר.

מחקריו וספריו, עליהם זכה בשורה ארוכה ומפוארת של פרסים מכובדים, עוסקים במגוון תחומי המשפט האזרחי ובניתוח מגמות שונות במשפט הישראלי – ובכלל זה התפתחות המהפכה החוקתית בישראל שבוצעה בידי נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק.

למען הסר ספק: פרופ' מאוטנר נטוע עמוק במחנה השמאל ואף נטל חלק בפעילויות שונות לקידום השקפת העולם הרדיקלית בה הוא מחזיק. בין היתר היה חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח, ארגון שמאל מובהק. דווקא משום כך, ראיתי לנכון לצטט את דבריו אלה, מתוך ספרו "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה ה-21".

באחת מהרצאותיו, שרטט מאוטנר את התהליך שהתחולל בישראל: השמאל הבין והפנים שמתקיים במדינת היהודים תהליך ובו רוב הציבור הוא ימני, מסורתי, דתי ולאומי. בשל ריבוי טבעי ודמוגרפיה התהליך הזה מתעצם מדי שנה והתוצאה הבלתי נמנעת במישור הפוליטי הוא אבדן השלטון בו אחז השמאל מאז קום המדינה – לטובת גוש לאומי, שמרני, מסורתי ודתי.

היות שכך, פעל השמאל לייצר מצב שהשלטון האמתי לא יהיה תלוי בבחירת הציבור את נציגיו לכנסת אלא יהיה מרוכז בידי קבוצת כוח חזקה, ובה אנשי ההון, אנשי התקשורת, אנשי המשפט ובראשם בית המשפט העליון.

המהלך הזה לא גובש בהסכם חתרני בחדרי חדרים אלא שההבנה הכללית, בשתיקה ובהסכמה בין כל גורמי השמאל הייתה שכך צריך לפעול. וכך היה – עד כי מי שמחליט היום במדינת ישראל, בעניינים רבים, הוא בית המשפט העליון.

דווקא בשל עמדותיו שרחוקות מאוד מתפיסת העולם של הימין ומההשקפה החרדית, מעניין להציג את נקודת מבטו על התנהלות בג"צ ומערכת המשפט, כפי שהסביר זאת בראיון לתקשורת.

פרופ' מאוטנר, שאיננו חשוד ברצון לבצע הפיכה משטרית או בכוונה לקדם דיקטטורה במדינה, מאשים את אנשי מערכת המשפט: "המון שנים הם התנהגו כמו כת אטומה וסגורה, כת שחבריה אומרים אחד לשני את הדברים שהם רוצים לשמוע, במקום להיות פתוחים אינטלקטואלית ולהקשיב לעמדות אחרות, וגם להיות מאותגרים על ידי עמדות אחרות, ואולי גם לשנות את דעותיהם".

ואם כבר מערכת המשפט, פרופ' מאוטנר לא חוסך בביקורת כלפי פרקליטות המדינה. "הפרקליטות זה גוף עם תרבות ארגונית קלוקלת", הוא קובע. "אין שום סיכוי שהפרקליטות תתוקן מבפנים, ולכן לדעתי צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית, או ועדת חקירה ממשלתית, או ועדת בדיקה מקצועית, כדי לבנות מחדש את התרבות הארגונית של הפרקליטות. אני עוקב אחרי הפרקליטות הרבה מאוד שנים, ובעיני זה הגוף הכי בעייתי במערכת המשפט".

דברי פרופ' מאוטנר מוכיחים אפוא כי גם במחנה השמאל מבינים שהתנהלות מערכת המשפט ובראשם בית המשפט העליון, איננה תקינה והצורך ברפורמה הוא צו השעה. אלא שלאור העובדה שהשלטון הפורמלי בישראל נתון בידי מחנה הימין והחרדים, המצב הזה נוח עבורם ולכן הם מגוננים עליהם בכל כוחם.

חרדים לרפורמה בימים האחרונים נחשפתי ליוזמות שונות בתוך הציבור החרדי, שקוראות לנבחרי הציבור שלנו להוביל לנסיגה מהרפורמה במערכת המשפט בכדי "להרגיע את הרוחות", ומחשש פן יבולע לנו כתוצאה מזעמם של מתנגדי הרפורמה. יש מי שמרחיקים לכת ומציגים טיעונים שונים לפיהם הרפורמה המבורכת במערכת המשפט תסב נזק לציבור החרדי.

באחת מהקריאות הללו נטען: "כשהמדינה מתרסקת ובוערת מרוב קיטוב, וכאשר התוצאה של התקבלות הרפורמה והתקבעותה ממילא לא באמת תיטיב עם חיינו כאן, וכאשר מנגד ניצבים אנשים שתרמו דבר או שניים למדינה המרגישים שיותר אין להם מה לחפש כאן אם הרפורמה עוברת במתכונתה המקורית – האם לא נכון יותר שמגזרית נאמר ליריב לוין וליאיר גולן: "בבקשה תסתדרו ביניכם, אנחנו לא צד בעניין?"

ובכן, התשובה לכך נחלקת לשניים. ראשית, אין כל ספק שמרכיבי הרפורמה עשויים בסבירות גבוהה לשפר את היחס המשפטי לציבור החרדי ולערכיו, בטח בהשוואה למצב שהתקבע כאן בעשרות השנים האחרונות, כאשר ציבור שומרי התורה והמצוות ונושאים שבציפור הנפש שלו נדרסו פעם אחר פעם בידי שופטי בג"צ. ריסון האקטיביזם השיפוטי ישים קץ לניסיונות בג"צ לשנות את אורחות חיינו ולכפות עלינו את השקפותיו.

שנית, וזה החלק החשוב יותר: למעשה, ההפגנות הן כיסוי לחרדה עמוקה בחוגי השמאל. מאחורי הזעקות על 'קץ הדמוקרטיה', מסתתר הפחד מפני קץ הדמוגרפיה. זה לא סוד: רבים ממובילי המחאה נגד הרפורמה, מודים בפה מלא שצריך לבצע תיקונים במערכת המשפט. גם הם יודעים שבית המשפט העליון חורג מסמכויותיו ומאבד את שארית האמון בו.

אלא שהם חוששים לעתידה של המדינה כפי שהם הכירו אותה. מקנן בהם חשש שהרפורמה תאיץ תהליך מבורך שמתרחש בישראל בשנים האחרונות, במסגרתו עם ישראל מתחבר לשורשיו ומעמיק את הקשר שלו לדרך ישראל סבא.

הם רואים בעיניים כלות כיצד מדינת ישראל הופכת מיום ליום ליהודית יותר, דתית וחרדית יותר. בד בבד, העם בישראל שובר ימינה בהשקפותיו ומבין כי השמאל הוליך אותו שולל. וזה מתסכל אותם. הם מסרבים להשלים עם השינוי העצום שמתחולל במדינה לאור הריבוי הטבעי בציבור האמוני וההתפכחות הכללית שמשנה את התמונה לחלוטין.

המטרה האמיתית שלהם בהפגנות הזעם, בקריאות לסרבנות ולמרי אזרחי, כמו גם בפעילות האנרכיסטית שצוברת תאוצה, היא לבלום את התייהדותה של המדינה. התחרדותה של המדינה מהווה עבורם מקור לדאגה ומוציאה אותם לרחובות בהמוניהם. זו גם הסיבה לכך שהם מכוונים את האש לעבר הציבור החרדי ויוצאים להפגנות מתגרות בבני-ברק.

מול התחושות הללו, נדרשת הסברה רחבה ומלחמה עיקשת בחומות הפחד. חשוב להבהיר מעל לכל במה שלא באנו חלילה לכפות עליהם את אמונתנו. בין המפגינים, ישנם רבים שאינם מכירים כלל את הציבור החרדי והמעט שידוע להם אודות החרדים מגיע מכלי התקשורת, שלרוב עוינים באופן שיטתי את חובשי הכיפות השחורות ומציגים את אורחות חיינו בצורה מעוותת ומגמתית.

לאור העובדה הזו, קשה לשפוט את האזרחים המודאגים שיוצאים להפגין. הם תינוקות שנשבו במלוא מובן המילה. אולם טעות היא לחשוב שריכוך הרפורמה המבורכת והמיוחלת או חלילה נסיגה ממנה, היא זו שתעצור את המחאה. להפך, היא רק תגביר את התיאבון ותעצים אותה.

שלא לדבר על האופוזיציה בראשות יאיר לפיד שמתדלקת את ההפגנות נגד הרפורמה, משום שהן משרתות אותה היטב ברצונם לחזור לשלטון. התבערה ברחובות משחקת לידיהם. הם עטים על המחאות הללו כמוצאי שלל רב, מתוך תקווה שכך יצליחו לשוב לעטיני השלטון.

ההידברות מסוכנת בעיניהם. כל פשרה, ריכוך או הסכמה סביב הרפורמה במערכת המשפט, תשמוט את הקרקע תחת רגליהם ותרחיק אותם מחזרה לקואליציה. מבחינתם, ככל שהמצב חמור יותר – כך מטרתם תושג מהר יותר ולכן צריך להילחם בכל הכוח.

בהינתן המצב שההתקוממות היא על השם ועל משיחו, והשאלה המונחת על כף המאזניים היא האם ישראל תהיה יהודית יותר או "דמוקרטית" (אוי לאותה דמוקרטיה) יותר, ברור הדבר שאנחנו צד משמעותי בעניין. הציבור החרדי שחרד ליהדותה של המדינה, צריך להוביל את התמיכה ברפורמה ולעשות הכל על מנת שהיא תעבור בקריאה שניה ושלישית. ולהשם הישועה.

הכותב הוא העורך הראשי של עיתון 'מרכז העניינים'