ח"כ אייכלר תקף בראיון לרדיו 'קול חי' את יאיר לפיד שהשווה בעצרת הזיכרון לחללי השואה בין נוער הגבעות לנאצים. "נשיא המדינה ביקש לא להשוות שום דבר לנאצים. תמיד ששוטר מכה באכזריות נער חרדי, וצועקים "נאצים" כולם מזדעזעים. והנה, אתמול כל המסרים המרושעים של התעמולה נגד הממשלה ערכו השוואה בין מה שהיה שם לבין מה שקורה כאן. אין לך הכחשת שואה גדולה מזו" אמר אייכלר.
כזכור, ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, בן לניצולי שואה, השתתף הערב בעצרת הזיכרון ביד מרדכי, ובמהלכה רמז נגד נוער הגבעות באופן המשתמע כאילו השווה בינם לבין הנאצים. "המבחן המוסרי שלנו הוא להמשיך להבחין בין אוייבים וחפים מפשע. להרוג את אוייבינו בלי להסס, אבל לא לשרוף בתים ולא למחוק כפרים כי יהודים לא מבצעים פוגרומים" .
לפיד פתח את נאומו בביקור שערך ברציף 17 בברלין: "לפני כמה שנים עמדתי ברציף 17 בברלין, הרציף ממנו נשלחו יהודי ברלין להשמדה. עמדתי שם מוקף נציגים של הממשלה הגרמנית והקהילה היהודית, ושאלתי אותם שאלה. שאלתי את השאלה שהשואה גורמת לכל אחד מאתנו לשאול את עצמו: מה אני הייתי עושה?
מה הייתי עושה אם הייתי יהודי בברלין ב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון? האם הייתי בורח? האם הייתי מוכר את ביתי, את העסק שלי, מוציא את ילדי מבתי הספר באמצע השנה?
או שהייתי אומר לעצמי, 'זה יעבור, זה טירוף רגעי, היטלר אומר את כל הדברים האלה רק מפני שהוא פוליטיקאי שרוצה להיבחר. נכון שהוא אנטישמי, אבל איזה גוי הוא לא אנטישמי? כבר עברנו דברים גרועים יותר. עדיף לחכות, להוריד ראש, זה יעבור."
מה הייתי עושה אם הייתי גרמני בברלין ב-18 לאוקטובר 1941, כשהרכבת הראשונה יצאה מהרציף לכיוון מזרח, כשהיא נושאת עליה 1,013 יהודים, ילדים, נשים, זקנים, שנועדו להשמדה?
אני לא שואל מה הייתי עושה אם הייתי נאצי, אין לי דרך לדמיין את זה, אבל מה הייתי עושה אילו הייתי גרמני בגילי, אב לשלושה ילדים כמוני, שחינך את ילדיו על הגינות אנושית בסיסית ועל הזכות לחיים ולכבוד?
האם הייתי שותק? האם הייתי מוחה? האם הייתי אחד הגרמנים המעטים שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית או אחד הגרמנים הרבים שפשוט המשיכו בחייהם והעמידו פנים שדבר אינו קורה?
ואם הייתי אחד מ-1,013 היהודים האלה? האם הייתי עולה לרכבת? האם הייתי מבריח את בתי צפונה, אל היערות, האם הייתי מורה לשני בני להיאבק עד הסוף? האם הייתי שומט את המזוודה ומתחיל לרוץ או שהייתי מתנפל על השומר במדים השחורים?
בחדר עבודתי, בביתי הבטוח בתל אביב, יש תמונה של סבא שלי, בלה למפל. הוא דומה מאוד לבני ליאור. אני מסתכל עליו ושואל את עצמי למה הוא לא נאבק כשחייל גרמני בא לקחת אותו מביתו מאוחר בלילה ב-18 למרץ 1944?
החייל הזה לא ידע שמהמיטה, חבוי מתחת לשמיכת הפוך העבה, מסתכל בו אבא שלי, ילד יהודי בן 13 שהפך למבוגר בן לילה. למה הם לא נלחמו? זוהי השאלה הרודפת אותי. זוהי השאלה הרודפת את מנוחתו של העם היהודי מאז יצאה הרכבת האחרונה לכיוון אושוויץ. והתשובה היא – התשובה האפשרית היחידה היא – שבגלל שהם היו אנשים טובים, הם לא האמינו בקיומו של הרוע.
הם ידעו, כמובן, שיש בעולם אנשים רעים, אבל הם לא האמינו ברוע מוחלט, רוע מאורגן, חסר רחמים או היסוס, רוע קר לגמרי שהסתכל עליהם ולא ראה אותם – אפילו לא לרגע – כחלק מהמין האנושי.
מבחינת רוצחיהם, הם לא היו בני אדם, הם לא היו אבות, אמהות, ילדים של מישהו. מבחינת רוצחיהם, הם מעולם לא התרגשו ביום הולדתו של תינוק, מעולם לא התאהבו, מעולם לא הוליכו את כלבם הזקן בשתיים בלילה לטיול או צחקו עד דמעות בקומדיה האחרונה של צ'רלי צ'פלין.
כי זה מה שצריך בשביל לרצוח בקור רוח בנאדם אחר – להיות משוכנע שהוא לא בנאדם. בעיני הרוצחים האנשים שיצאו מרציף 17 לדרכם האחרונה לא היו הורים יהודים, אלא רק יהודים. הם לא היו משוררים יהודים או ילדים יהודים, אלא רק יהודים. הם לא היו הֶר בראון או פְרַאוּלייָן שוורץ, אלא רק יהודים.
ההשמדה מתחילה בהשמדת הזהות. לא במקרה הדבר הראשון שעשו איתם, כשהגיעו למחנות ההשמדה, היה לקעקע מספר על זרועם. מפני שקשה להרוג את רבקה גרינוואלד, יפהפיה בהירת שיער ורומנטית בת 18, אבל קל להרוג את היהודיה מספר A-7763. היא לא אדם, היא רק מספר".
השמאל הוא מהות הצביעות, כל דבר שיש בשמאל, ההפך מזה זה טוב.