בשנת תש"ה, שהה יו"ר ועד הישיבות – רבי משה דוד טננבוים ז"ל, בחופשה בכפר פינס.
באחד הימים יצא רבי משה דוד לטייל ברחוב הכפר והנה לקראתו הלך, שהציג את עצמו כחבר קיבוץ 'השומר הצעיר' שהיה בסמיכות. הלה ביקש ממיודענו לבוא עמו לקיבוץ לטקס ברית מילה, היות וחברי הקיבוץ נמצאים בעבודה ומשכך ביקשו הקיבוצניק להצטרף כעשירי למניין.
תחילה חשש הרב שהקיבוצניק מהתל בו, אך לבסוף נעתר ועלה על הג'יפ בדרכו לקיבוץ.
בהגיעם למקום כבר נכחו שם יתר האנשים ומה נדהם ר' משה דוד לראות את אחד מחברי הקיבוץ, לבוש במכנסיים קצרות ונעול בסנדלים 'תנ"כיות', המתכוון לשמש כמוהל. הפתעתו גברה שבעתיים כאשר המוהל פתח את פיו לומר את הברכות, או אז התנגנו המילים מפיו בהברה ויז'ניצאית מובהקת.
המוהל מל את התינוק במומחיות, סיים את אמירת כל הברכות וטיפל בילד כמו בכל ברית מילה. מיד לאחר שנגמרה הברית עצמה, ניגש רבי משה דוד למוהל, עם תמיהתו הגדולה, שאותה לא יכול היה להסתיר. "מניין כבודו יודע את מלאכת המילה?" הקשה והמוהל החל לספר.
"לא מארץ ישראל מוצאי, כי אם מויז'ניץ" סיפר. שם בעיר החסידים, שימש כמוהל בקרב בני עדתו, אולם כאשר עלה לארץ הקודש, הפנה עורף לדת אבותיו והפך לחבר קיבוץ השומר הצעיר. אמנם את דת אבותיו הוא שכח, אך את אומנותו, לא והוא משמש כמוהל בעת הצורך.
בתום האירוע, ניגש אבי הבן לרבי משה דוד ואמר לו: "יש לנו סב זקן בבית ההורים, אשר מפאת חולשתו לא היה מסוגל להגיע לטקס הברית, אולם בוודאי יהא לו לנחת, אם תוכל להיכנס לחדרו כדי לאחל לו מזל טוב". רבי משה דוד נענה לבקשה ברצון, נכנס לחדרו של הסבא הזקן והתיישב לצידו של כסא הגלגלים שעליו ישב האיש.
אט אט החל רבי משה דוד לקשור עימו שיחה והלה שאלו למוצאו. סיפר ר' משה דוד מוצאו ועירו, סיפר כי הוא מגיע מירושלים ומשתייך לחסידי קרלין. בשומעו את דבריו, נפעם הסבא ואמר: "אני מוכרח לספר לך דבר מה", ובעוד כולו נרגש החל לספר: "מוצאי הוא מגרמניה. בהיותי שם, הגיע פעם לביקור, האדמו"ר מקרלין רבי ישראל זצ"ל – הידוע בכינויו 'הינוקא' ומי שהיה מכונה 'דער פראנקפורטער'. הרבי הגיע לגרמניה לצרכי רפואה.
"בליל אותה שבת, שמעתי שישנו אדמו"ר ששובת בעירנו. ביקורו של אדמו"ר בברלין, היווה אטרקציה אמיתית עבורנו ועל כן פניתי לחבריי ואמרתי: 'בואו נראה מה זה אדמו"ר'. מכיוון שכבר אז הייתה לי מכונית, לקחתי את חבריי ונסענו יחד לכיוון בית הכנסת בו שהה הרבי.
"כאשר נכנסנו, ראינו את הרבי יושב בראש השולחן מוקף אנשים ולפתע הושלך הס. הרבי פתח ואמר שבדרך כלל אינו נוהג לומר דברי תורה בשעת עריכת השולחן, אבל היות שהוא אורח כאן, אז לכבוד המארחים הוא יאמר דבר תורה.
"היה זה בשבת קודש פרשת קדושים" הוא סיפר כאילו זה אירע אתמול, "למרות שחלפו מאז עשרות שנים, הדברים שאמר הרבי באותה השבת, זכורים לי בבהירות כאילו הם נאמרו זה עתה. וכך אמר הרבי: "מיד בתחילת הפרשה נאמרו מספר ציוויים: 'קדושים תהיו', 'איש אמו ואביו תיראו', 'את שבתותי תשמרו', 'אני השם'. ולכאורה לא ברור ההקשר בין הציוויים השונים'.
"אלא השיב הרבי ואמר: 'לחסידים שלי, מספיק לומר מילה אחת – קדושים תהיו. זה כבר מספיק להם בהחלט. אך יש אנשים שאי אפשר לדרוש מהם זאת, ומהם מבקשים 'איש אמו ואביו תיראו', היינו לכל הפחות תתנהגו כפי שהוריכם התנהגו. אך ישנו סוג נוסף של אנשים יהודים, שהתרחקו עוד יותר ומהם אף זאת כבר לא ניתן לדרוש. מיהודים אלה מבקשים – 'את שבתותי תשמרו'.
"ואז התרומם הרבי מכסאו חבט בידו על השולחן והודיע: 'אך מכם יהודי ברלין, אפילו זאת כבר אי אפשר לדרוש, אבל לכל הפחות תדעו – 'אני השם'!
"דפיקת הרבי על השולחן נתנה לי דפיקה בלב" הוא משחזר, כשדמעה עומדת בזווית עינו, "באותו זמן הייתה לי בת שעמדה להינשא לגוי ואני שידעתי שאנחנו גם משפחה מיוחסת בן אחר בן עד לאהרון הכהן, נחרדתי מאוד. עוד באותו שבוע חיסלתי את כל עסקיי בגרמניה ועליתי מייד לארץ ישראל.
"אם אתה רואה כיום" – סיים הסבא את סיפורו – "שהנכד שלי נכנס בבריתו של אברהם אבינו, מהיחידים מכל העיירה שלנו, הרי שזה כתוצאה מאותה דפיקה שנתן הרבי על השולחן בברלין – 'אני השם'!"
על הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם", הקשו המפרשים מדוע כפלה התורה וכתבה "אמור ואמרת", הלא די היה לומר "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן". רש"י הקדוש כבר הבחין בכך ולכן הסביר: "להזהיר גדולים על הקטנים".
ויש להבין, מדוע לא כתב: "להזהיר גדולים את הקטנים" אלא משמע שאזהרה זו נוגעת להשפעתם של הגדולים "על" הקטנים.
חכמי המוסר לימדונו, שישנן שתי שיטות בחינוך הילדים. האחת, בה אומר האב לבן: "עשה כך" ו-"אל תעשה כך". אך יש שיטה אחרת, לפיה הבן רואה כיצד אביו מתנהג ולומד ממעשיו. שיטה זו, חשובה לאין ערוך יותר מהראשונה, מכיוון שאם האב אומר לבנו לעשות מצווה, אך הוא בעצמו עושה ההפך, החינוך שיקבל הבן, יהיה חינוך הרסני מאוד.
על כן הורונו חז"ל: "'אמור – ואמרת', להזהיר גדולים על הקטנים". להזהיר את הגדולים: "התנהגו כדבעי, התפללו את תפילתכם בכוונה, הקפידו על נטילת ידיים קודם האכילה, היזהרו שלא לרכל ושלא לדבר לשון הרע, שמרו שבת כהלכתה וכו'".
כאשר הגדול נזהר בכך, הוא משפיע על הקטן וההצלחה בחינוך תלויה בדוגמה האישית שהאבא מקרין לבניו. לעומת זאת, אב שרואה את בניו מדברים בבית הכנסת בשעת התפילה ורוצה לחנכם שלא יעשו כן – אם הוא עצמו אינו נזהר בכך, לא יועילו כל דברי המוסר שידבר עימם בעניין זה.
מסופר בשם מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מעשה בילד אחד שביקש לאכול. אימו הגישה לו לחם לאכול, וביקשה ממנו שייטול את ידיו ויברך כדין. אך הילד סירב ואכל ללא נטילת הידיים וללא ברכה. האם הקפידה על כך, ואמרה לו שכאשר יבוא אביו, היא תספר לו מה שעשה.
כשהגיע האב, סיפרה לו אשתו את הדברים והוא? קרא לבנו ורצה להכותו. החזיק האב את ידו של בנו בתוך ידו שלו ובידו השנייה הרים את המקל להכותו, אך הבן שפחד מהמכה סילק מיד את ידו אחורנית והאב קיבל את המכה.
נתמלא האב כעס על חוצפתו של בנו. אמר לו הבן: ראה נא, אבא, הרי אתה חרצת את משפטך בעצמך! משום שכאשר רצית להכות אותי, קבעת בזה כי מי שלא נוטל את ידיו לפני האוכל ראוי לקבל מכה במקל והרי אתה בעצמך אינך מקפיד בכך, ולכן קיבלת אתה את העונש המגיע לך על פי דבריך שלך!
וזה שכתב רש"י "להזהיר גדולים על הקטנים" ולא כתב "להזהיר גדולים את הקטנים". מלשונו הקדושה משמע שהתכוון שהגדולים משפיעים "על" הקטנים וביאור המילה "להזהיר" אינו מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר". שהגדולים צריכים לשדר בהתנהגותם "זוהר" ו"אור" ולהוות דוגמא אישית שילמדו הילדים ממעשיהם.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי ר' מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
חזק וברוך ממש יופי של דברים !