108 שנים חלפו מאז הפלגת הבכורה של הטיטאניק. אין ספור ספרים ומחקרים נכתבו עליו, אך דומה שמבחינתנו הסיפור העיקרי של טביעת הטיטניק הוא סיפורו של הפילנתרופ נתן שטראוס שנולד למשפחה עתירת נכסים בארצות הברית של 1848.
ביום רביעי, כ"ג בניסן תרע"ב בשעה 12:00 בצהריים, רב החובל האורד סמית, שנחשב לטוב ביותר בעולם, עזב את נמל סאותהאמפטון באנגליה בדרכו לניו יורק. הוא פיקד על ספינת הפאר הגדולה טיטאניק, כשעל סיפונה לפי הערכה שהו 2208 נוסעים ואנשי צוות. כעבור ארבעה ימים, ביום ראשון בשעה 04:11 לפנות בוקר, המלח שניצב על חרטום הספינה, הבחין בקרחון ענק. הנווט היטה את הספינה שמאלה, אבל זה כבר היה מאוחר. ספינת הפאר התנגשה בקרחון הענק שיצר חתך באורך של כמה מטרים בדופן הימני ופרץ את חמשת המדורים הקדמיים. בתוך שעות ספורות תשקע במצולות, הספינה שהוכתרה ככזו שבלתי ניתנת לטביעה. 1517 איש ייסחפו למים הקפואים, רק 712 יינצלו.
על הספינה המפוארת היו אלפי מאושרים שרכשו מבעוד מועד כרטיס במחיר מפולפל להפלגת הבכורה העולמית. היו שם שועי עולם, אך היה גם רוכש כרטיס שענה לשם נתן שטראוס. רבים חבו את חייהם לפילנתרופ האמריקני שהרגיש חלק מהיישוב הישן של ירושלים, נהנה לצעוד בחצרות ובסמטאות, לפגוש את תלמידי החכמים שסעדו את ליבם רק בלחמה של תורה, כי לחם רגיל לא היה, ובילדי הפלא של העיר העתיקה.
הוא היה מגדולי תומכי הישוב הירושלמי ובצל ההתרגשות ההמונית, אך טבעי היה שיישתתף גם כן בהפלגה הראשונה שתעשה היסטוריה. כן, הוא היה אמור להיות גם כן נוכח על הספינה, אבל בפעם הראשונה בחייו, משהו לא הסתדר לו והוא נאלץ להיעדר.
הוא ביקר לראשונה בארץ ישראל בשנת תרס"ה, אך ביקורו העיקרי התקיים בשנת תרע"ב ולא בכדי, אלא מפני שהרעב שיפקוד את ירושלים, כעבור שנתיים במלחמת העולם הראשונה, החל לתת את אותותיו כבר אז. שטראוס היה אמור לעזוב את הארץ לאנגליה על מנת להמשיך לביתו שבארה"ב, בהפלגת הבכורה של הגדולה שבאוניות שנבנו אי פעם. הטיטאניק.
וכך סיפרה לימים בתו ('עת לחשוב' מתוך הספר 'ועמך כולם): "כל ההפצרות והתחנונים על ליבו של אבי לחדול מעיסוקו הבלתי פוסק במצבם של תושבי ירושלים, נפלו על אזניים ערלות. הוא פשוט לא יכול היה לנתק עצמו מהעיר העתיקה. בסופו של דבר אחיו של שטראוס, איזידור ורעייתו, [שגם ביקרו בארץ], החליטו לצאת לדרכם בלי הוריי, ועזבו לאנגליה במועד המתוכנן. אבי היה כל כך שקוע בענייני העיר, עד כי בקושי עלה בידו להיפרד מהם. כל ערב היה שב למלון חיוור, עייף ותשוש, ולדברי אמי אפשר היה לחוש את הכאב שהטיל סבלם של יהודי ירושלים בבשרו שלו".
הקשר הנפשי שלו עם אנשי הישוב הישן נוצר ביום אחד כשעשה את דרכו ברחוב 'שער השמים' שבעיר. "עבר לידו אביון קשיש לבוש סמרטוטים כורע תחת שק כבד. אבא מיהר לשלוף מספר מטבעות מכיסו ושם אותן בכף ידו של המסכן, מבלי שאותו אביון אף התכוון לבקש נדבה. האיש לא פנה להודות לאבא ואף לא אישר את הנתינה בתנודת ראש, אלא שב על עקבותיו במורד הרחוב ומסר את הכסף שבידו לאיש קטוע רגל שישב לו בפתח אחת החצרות" מספרת בתו.
"אבי השתאה לפשר התנהגותו של האיש… מעשה זה קרע לו אשנב לעולמם של תושבי ירושלים המיוחדים במינם ולאופיים הנפלא". ובעוד נתן שטראוס מחפש דרכים לעזור ליהודים שכה התחבבו עליו, עזבה הטיטאניק את חופי לונדון, כשאחיו איזידור עליה. "כל זמן השבעה אחר אחיו איזידור שטבע עם הטיטאניק", סיפרה הבת, "התנחם אבא במחשבה אחת בלבד, מחשבה שלא עזבה אותו. הוא ידע שהקב"ה הציל את נפשו למטרה נעלה. הוא הבין שדאגתו והתעסקותו במצוקתם של יהודי ירושלים הרעבים ללחם, הן הן שעמדו כחיץ בינו לבין קבורה בלב ים" ואכן זכה וגם העיר נתניה קרויה על שמו "נתן – יה"
בפרשת השבוע נאמר: "וכי ימוך אחיך עמך" [כה לט], ובמדרש רבה: "הדא הוא דכתיב [משלי יא יז] גומל נפשו איש חסד. היינו, שאיש חסד חושב שהוא מתחסד עם הזולת, אך אינו קולט שהוא בעצם גומל לנפשו. וזהו 'וכי ימוך אחיך', הרי זה נעשה 'עמך' – לטובתך, כדי שתוכל באמצעותו להציל את נפשך.
בהקשר לזה, הזוהר מספר סיפור מפליא: עני אחד הגיע לתנא הקדוש רבי יצחק וביקש: "רבי! החיה את נפשי". אמר לו רבי יצחק: "לצערי יש לי רק חצי פרוטה. אי אפשר לעשות אתה כלום". השיב לו העני: "גם לי יש חצי פרוטה בכיסי. חצי פרוטה ועוד חצי פרוטה עולים ביחד לכדי פרוטה ובה אפשר לקנות לחמניה אחת" ואכן רבי יצחק נתן לו בשמחה.
באותו הלילה חלם רבי יצחק חלום. בחלומו הוא נכנס לים הגדול ולפתע גלים אדירים סוחפים אותו פנימה. כל ניסיונותיו לצאת החוצה לא צולחים, המלחמה נראית אבודה. והנה הוא רואה את רבו, רבי שמעון, מושיט אליו את ידיו בכל הכוח, אך גלי הים מפרידים ביניהם, ורבו לא מצליח לאחוז בו בידיו. הוא קורא קריאת שמע, מתחיל באמירת הווידוי, אך ברגע האחרון מגיע המלאך המושיע, בדמותו של אותו עני שרבי יצחק נתן לו חצי פרוטה, שנעמד ביניהם ומחבר את זוגות הידיים. כך יכול היה רבי שמעון לאחוז בידיו של רבי יצחק ולהוציאו מהמים.
זהו שאומר הפסוק (תהלים מא, ב): "אַ֭שְׁרֵי מַשְׂכִּ֣יל אֶל־דָּ֑ל בְּי֥וֹם רָ֝עָ֗ה יְֽמַלְּטֵ֥הוּ השם" ונאמר עוד (משלי י, ב): "לֹא־י֭וֹעִילוּ אוֹצְר֣וֹת רֶ֑שַׁע וּ֝צְדָקָ֗ה תַּצִּ֥יל מִמָּֽוֶת".
מרן ה"בן איש חי" מבאר במתיקות את ההבדל בין טלסקופ לבין מיקרוסקופ. תפקיד הטלסקופ הוא לקרב דברים רחוקים, כך למשל ישנם כוכבים ענקיים, גדולים פי כמה וכמה מהשמש. דא עקא, המרחק מהם הוא מרחק שנות אור ואפשר, אפוא, לראות אותם רק באמצעות הטלסקופ.
"אבל אני מתפעל יותר", ממשיך ה"בן איש חי", "מהמיקרוסקופ. נקודה פצפונת על התפוז, אתה לא רואה כלום, פשוט כלום, אולם כשאתה מביט עליה מבעד למיקרוסקופ, אתה רואה יצור חי. ענק, עם שתים עשרה רגליים, קרניים לראשו וכו'. פתאום אתה רואה שהכלום הזה הוא עולם ומלואו".
מסיים ה"בן איש חי" את דבריו ואומר: "רבי יצחק נתן חצי פרוטה. זה נראה באמת כלום, אבל בשמים מסתכלים על זה במיקרוסקופ. חצי הפרוטה הזאת מתגלית כעולם ענק. וגם במצבים שרבי שמעון לא יכול היה להציל את עצמו, אבל הכלום הזה, הוא זה שהציל אתו ממות".
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
רב החובל היה אדוארד סמית לא הווארד. השני היה פוליטיקי אמריקני
שנזכה תמיד לעשות חסד אמן