עבור ציבור שומרי התורה ולומדיה חג השבועות משמש מעין תמרור על אם הדרך שהוצב שם על מנת להזכיר לנו שמי שלא זכה להישאר בין כותלי בית המדרש, עדיין יכול להתחבר לאהבת התורה ולהרגיש תחושה דומה לזו של האברכים הממיתים עצמם באוהלה של תורה ולו ליום אחד.
ביום הזה אנו מייקרים את התורה, ואת העמלים בה, את החשובים שבדור הלא המה 'שבט לוי' שבזכותם מתקיים העולם כולו כמאמר הנביא ירמיהו "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". אלו המניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה.
בכל שנה, כשמתקרב חג קבלת התורה, אני מתמלא בהתרגשות מיוחדת. כמו אצל רבים אחרים, אני מתמלא בזיכרונות וגעגועים לשנים הטובות בהן זכיתי להסתופף באוהלה של תורה, ולשקוע בלימוד התורה הקדושה נטול כל דאגות גשמיות וטרדות חיצוניות, בשנות בחרותי בישיבות הקדושות ולאחר נישואי כאברך כולל מן המניין.
יומי העמוס היה מתחיל בשעה 2:30 לפנות בוקר. הצליל המוכר הדהד בפנימיה של ישיבת "שפת אמת" ובעצם בכל בית של חסיד גור כשרשכבה"ג מרן 'הבית ישראל' כבר היה מהלך ברחוב מלכי ישראל ופניו בוהקות בתוך החושך השכונתי (בימים בהם זכה הרחוב לפנס אחד בודד…).
כולם מגיעים לבית המדרש הצפוף ברחוב רלב"ח ולו בכדי לעבור לפני הרבי שליט"א, לראות ולהיראות בשלושת ימי הגבלה. התחושה, כפי שנהוג היה לומר עוד בפולין, שבחג השבועות דומה גור ליורה רותחת. לבש אש של קדושה והתעלות.
השנה, דווקא בעיצומה של מתקפה פרועה נגד הממיתים עצמם באוהלה של תורה, אני שואב כוחות על אנושיים לפעול למען לומדי התורה, ואכן זכיתי – יחד עם חבריי באגודת ישראל – לאחר ימים ולילות שימורים, לגמול להם ולו במעט על מסירות נפשם למען התורה הקדושה.
יה"ר שנזכה כולנו לקבל את התורה בשמחה ובאהבה.
הכותב הינו יו"ר יהדות התורה, שר הבינוי והשיכון ושר במשרד ראש הממשלה
בטח גמלת לשות האברכים כשהם היו גננות