הנעליים הקרועות המוחזקות בבית משפחת הגאון רבי מלכיאל קוטלר ראש ישיבת לייקווד, שהועברו אליו בירושה מאביו הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, שקיבלן מאביו מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל שקיבלן מחמיו מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, הפכו כבר מזמן לאגדה.
סיפורן של הנעליים החל במלחמה העולמית הראשונה, בעת שההפצצות על ערי אירופה היו בשיאן ומאימת הסכנה נטשו רבים מבני הישיבות את בתי המדרשות וחזרו לבית הוריהם.
בחור אחד מבני ישיבתו של רבי איסר זלמן, ארז אף הוא את חבילותיו והלך אף הוא לביתו. כן, הלך ולא נסע, וזאת משום שלא היה לו כסף לנסיעות.
למעלה משבוע היטלטל הבחור בדרכים, כשמידי פעם נאלץ הוא להסתתר ולתפוס מחסה מפני ההפגזות שהרעידו את רחבי הערים. אחרי שבוע, הוא דפק בדלת, והנה אמו ניצבת בפתח. "מה לך בני, כי חזרת הבייתה?" – שואלת האם המסורה, המודאגת. "מה, לא שמעת אמא, על המלחמה שפרצה בעולם, ועל ההפצצות החזקות?" – תמה הבחור.
"שמעתי גם שמעתי בני" ממשיכה האם את שיחת המוסר שלא כתובה באף ספר, "אבל דווקא משום כך אני סבורה שמקומך בימים אלו הוא בהיכל הישיבה, ולא כאן בבית. הרי שם בטוח הרבה יותר".
הבחור שמע את הדברים וכמי שמעולם לא המרה את פי הוריו, נטה על שכמו את חבילותיו ופנה שוב אל הדרך הארוכה ממנה הגיע. הפעם עשה הוא את דרכו בחזרה להיכל הישיבה. אלא שמכיוון שהיה עדיין עייף מהדרך הראשונה, התארכה לו עכשיו הדרך ובמשך כמעט-שבועיים לא פסק מללכת, עד שהגיע לישיבה, אל ר' איסר זלמן.
רבי איסר זלמן הבחין בנער הצנום בעיניים קרועות לרווחה, כאלו שרק הנעליים, שכבר היו בלויות עוד בטרם שעזב הנער את הישיבה, פתחו את פיהם יותר מכך. ראש הישיבה שידע שהבחור הלך לביתו, התפלא על שובו, בזמן שקולות המלחמה הולכים וגוברים.
"בני, מה מעשיך כאן" שאל רבי אסר זלמן והנער הצעיר החל לספר את הקורות אותו. את הדרך הקשה, הטלטולים הרבים והאמא שחיבקה ועודדה אותו לשוב לישיבה. כמעשה אימו, כך גם רבי איסר זלמן חיבק את הנער באהבה ובשמחה, כבן יקיר, ביודעו שלגדולות נוצר.
ביקש הנער לישב בשלווה על תלמודו, אלא שרגע לפני שהתיישב הנער בחזרה על ספסל לימודיו בישיבה, פנה אליו ראש הישיבה באבהות ואמר: "רואה אני שנעליך קרועות ובלויות הן, ואינך יכול כבר להמשיך להשתמש בהן. בוא ונעשה חליפין, אני אתן לך נעליים חדשות, ואתה תתן לי במקומן את נעליך הקרועות. הבחור הסכים, וה-'עסקה' יצאה אל הפועל.
במשך שנים רבות שמר רבי איסר זלמן על הנעליים הללו, והחזיקן בביתו. ידוע ידע אותו גאון שנעליים אלו ספגו בתוכן אהבת תורה אמיתית, נעליים של בן תורה שחזר לביתו בצל ההפגזות הקשות, ועוד בטרם היה סיפק בידו לנוח, שב להיכל הישיבה בציוויה של אמו הצדקנית.
אותם הנעליים, הם אלו שעוברות בירושה מרבי איסר זלמן, דרך חתנו רבי אהרון קוטלר ואחריו בניו ונכדיו ממשיכי דרכו. היודעים אתם מי היה אותו הלך מסכן, בחור ישיבה שכל שנותר לו הוא זיכרון קטן מאמא ומלבדו שקוע היה בכל מאודו על דלתות התורה? ובכן: זהו ראש ישיבת פוניבז', מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל.
ידועים דברי המדרש שמספר על כך שהשי"ת למד עם משה רבינו ארבעים יום, אולם הוא לא הבין את התורה, עד שהקב"ה נתן לו אותה במתנה. מקשים על כך העולם: הרי אם היה רוצה ליתנה לו במתנה, למה היה צריך להמתין בשביל כך ארבעים יום?
אולם האמת היא שמתנות לא מחלקים בחינם, ואם רוצים להצליח, צריך קודם להתייגע בהתמדה וברציפות עד כדי מסירות נפש, ורק אח"כ נותנים לו במתנה וכידוע הוא שהיצר נקרא חינם כדאיתא בזוה"ק, כלומר הוא מציע לעשות דברים מבלי שנצטרך לשלם על זה דבר, אבל היצר טוב עולה לנו בעמל ויגיעה רבה, ורק על ידי זה זוכים לתענוגי אמת, להיות מתענג על ה.
רבנו האור החיים הקדוש כתב בפירושו על התורה (דברים פכ"ו): "גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה, כאומרם ז"ל (ברכות ה, א) "ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
במקום אחר (אוה"ח ויקרא פט"ז) משלים האור החיים את דבריו ומסביר שהצדיקים זוכים, כאן, בעולם הזה, ל"דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשק ומתיקות, עד כלות נפשותם מהם"…
בגמרא תענית (כב ע"ב) דרשו רבותינו על הפסוק: "ביום חתונתו – זה מתן תורה".
זהו יום מתן תורה. יום שמח ועצום השייך לכל יהודי, ובפרט לאלו שקשורים בעבותות אהבה כל השנה לעסק התורה הקדושה. זהו יום של שמחה לאנשים וגם לנשים, כי ביום זה בחר בנו הקב"ה מכל מיליארדי האמריקאים והסינים, המוסלמים והיפנים, והוא בוחר בנו ביום זה בכל שנה מחדש. לא מתוך כפייה וכורח, אלא מתך אהבה גדולה לכל אחד ואחת מאיתנו, שנשמתו חצובה תחת כסא הכבוד. זהו יום בו זכינו ל-"ונתרוממתי".
וזה שאומר האור החיים הק' (שמות פרק יט) "ביום הזה באו וגו' הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ כי זה הוא תכלית הבריאה ותקוותה להיות בריות שונות ומשמעותיות מכל העולם, הרודף כל הזמן אחרי הבלים.
כן, למרות כל חסרונותינו, אין כמונו ביקום כולו, הכל בזכות היותנו עם ד', מקבלי התורה, ולכן אנו מאושרים. אז באו מוכנים לחתונה – שהרי הכלה מביאה נדוניה לחתן – ונקבל עלינו להוסיף עוד שעה של לימוד תורה, עוד דף גמרא, עוד הלכה ועוד חיזוק כלשהו.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
