מתן תורה כפול: סיפור לחג השבועות

זו הייתה עוד שעת ערב שגרתית מן המניין. כוס הקפה המהבילה כבר המתינה בסבלנות על הדלפק, מחכה רק לעוגיות שתצטרפנה בעוד שניות אחדות, אבל אז הטלפון צלצל וגדע את התכניות.

'ערב טוב הרב' נשמע מבעד לאפרכסת קול עדין שמנסה להשוות לעצמו טון סמכותי. 'קוראים לי רותי, אני מתקשרת בקשר לאחי שמעון' היא פתחה. 'הוא בחור טוב, אבל אני מרגישה שהוא מתדרדר בגללי, ואני לא מצליחה לעצור את התדרדרות שלו. מישהו הציע לי לדבר עם הרב קסל וזה מה שעשיתי, אמרו לי שרק הרב יכול לעזור לו'.

עד אותה השיחה לא הכרתי כלל את רותי, פעם ראשונה ששמעתי את שמו של אחיה שמעון ופעם ראשונה שהיא פונה אליי. הרבה מידע היה חסר לי. לא הבנתי מדוע היא מאשימה את עצמה, ובטח לא הבנתי אם היא עצמה כבר לא במצב רוחני טוב, אזי מדוע היא מבקשת להציל את שמעון. ביקשתי ממנה בעדינות לחזור אל ההתחלה, לספר לי קצת על עצמה ועל הסיבות שהובילו אותה לצלצל אליי.

'אנחנו משפחה בת שמונה נפשות ואני הרביעית במניין הילדים. אמא שלי לא מודה בזה, אבל מאז שהיא ילדה את אחי הקטן עובר עליה משהו. היא מתכחשת לעובדות, אבל אני יכולה להבטיח לך שקרה לה משהו. זו לא אותה אמא שהייתה לי לפני הלידה, היא הפכה לאשה עצבנית שלא מסוגלת להתמודד עם כלום ובשל כך היא או ישנה, או כועסת וצורחת ומכה את כולם. האחיות הגדולות שלי מתמודדות איכשהו עם הסיפור הזה, ובאמת שאין לי מושג מאיפה יש להם כוחות לכך. אני לעומת זאת, לא הייתי מסוגלת ללמוד בסמינר ולעשות מבחנים וכל זה, כאשר בבית התחושה קשה וכל כניסה הביתה ככניסה לגהינם. העדפתי לעזוב את הסמינר והתחלתי להסתובב בחוץ. אני מודה, יש לי חברה גרועה ולא טובה וגם אני עושה הרבה שטויות, אבל זה לא העניין כרגע. לי הקדוש ברוך הוא יעזור, אבל אחי שמעון זה סיפור אחר, הוא בן חמש עשרה בישיבה קטנה ואני מאוד דואגת לו. אני שומעת ומקבלת דרישות שלום על כך שהוא התחיל לעשות שטויות, ואני ממש מפחדת שהוא יעבור את מה שאני עברתי. הרב אתה חייב לעזור לו'. היא התחננה.

ניסיתי עוד להבין את הבעיה וביקשתי לדעת היכן הוא לומד, אך רותי לא ידעה להשיב. 'אולי תדבר עם אבא שלי' היא הציעה. 'בעיקרון הוא מתבייש לבקש עזרה, אבל אם תפנה אליו אתה, אני בטוחה שהוא לא יסרב'. לקחתי את מספרו של האב וסיימתי את השיחה.

הקפה כבר מזמן התקרר, לא יכולתי להכין לי כעת חדש. התחינה של רותי הדהדה באוזניי. הרמתי טלפון לאבא של רותי ושמעון, אמרתי לו שאני נכון לעזור לו עם הבן שלו אם הוא מסכים. יכולתי לחוש את הדמעות שניגרו מעיניו באותה שעה: 'אם אני אסכים?! אני מתחנן!' הוא אמר לי בקול חנוק, 'הלוואי ותוכל לעזור לי. הבית שלי מתפרק, אין לי מושג מהיכן להתחיל אפילו רק כדי שהכול פה לא יתפורר. תגיד לי איפה אפשר לפגוש אותך ואני אבוא לשם הרגע, עכשיו'.

קבענו להיפגש שעה לאחר מכן, באחת הסמטאות העזובות, שם איש לא יפריע לנו. בדיוק בזמן הנקוב הוא הופיע שם, עם גב שפוף, נושך את שפתיו בעצב. דקות אחדות לאחר מכן הוא כבר פתח את ליבו, לא מסתיר כלום. 'יכול להיות שטעיתי' הוא אמר. 'כאשר הבנתי שאשתי סובלת מדיכאון לידה, לא כל כך חשבתי שקרה לה משהו. אמרתי לעצמי שזה בטח יעבור, אבל לצערי זה רק נעשה יותר גרוע מיום ליום. הבעיה שלי שזה לא נעצר שם. יש לי בת שהתפרקה לגמרי, היא עזבה את הבית, אין לי מושג איפה היא חיה והיכן היא מסתובבת.

ניסיתי ליצור איתה קשר כמה פעמים אבל היא פשוט דוחה כל רצון לקשר. הרב, אל תחשוב שזה סוף הסיפור' הוא אומר לי במטרה שלא אאבד עניין בסיפורו, והוא לא ידע שמסיפור כזה אינני יכול להתעלם גם אם ארצה. 'אחרי הבת הזאת יש לי את שמעון, ואחריו עוד שלושה ילדים כשהקטן שלי בן שש, וכולם יורדים במדרגות שבלתי נגמרות'. הגדולים מחזיקים את עצמם איכשהו, אבל מאז שהבת שלי ירדה, כולם מתגלשים. שמעון כבר בבית מזה כשלושה שבועות, לאחר שנזרק מהישיבה ואין עם מי לדבר, הוא לא מוכן לחזור לשם, הוא מרגיש חסר סיכוי להצליח, ואני אנא אני בא' בכה האב.

שוחחנו כך אולי שלוש שעות, המחסומים כמעט ונעלמו בשעות הלילה היותר מאוחרות. באחת מן הפעמים הוא אפילו הרשה לעצמו לפרוץ בבכי לידי, ואני הוצאתי מהכיס את פיסת הנייר האחרונה שעוד נותרה בו, ביקשתי לנגב את הדמעות.

כשהוא נרגע מבכיו התחלנו לשוחח על הנעשה בבית, ביקשתי להבין את משמעות החיים בבית לצד רעיה ואמא, שנמצאת במצבי רוח חולפים, יותר נכון לא חולפים, אלא ישנים או מוטרפים, כאשר בתו דסי בת העשרים ואחת לוקחת את המושכות, ומנהלת את הבית במקום האם.

דסי הייתה זו שגם החליטה לשלוח את הבת המתמודדת מהבית, והיא גם לוחצת על האב לשלוח את שמעון. האב שעמל קשות לפרנס את משפחתו ולשמור על כבודה, נמצא בין הפטיש לסדן. מחד מה הוא יגיד לבתו הגדולה שעושה הכול בבית במקום האם, ומאידך הוא גם מבין שאי אפשר להתעלם ממצוקותיהם של הילדים הקטנים, שלא מסוגלים לעמוד במצבי האם. הוא היה שבור ורצוץ, ולא היה שייך אפילו לנסות ליצור אתו שינוי כדי להציל את הבית. 'קח את הבן תמצא לו מקום, זה לא אפשרי שהוא יהיה בבית, אני לא יכול לשלוט במצב' הוא אמר לי.

כמה שעות לאחר מכן, כשכבר האיר היום פגשתי את שמעון, הוא כבר החל לעבוד כמוכר באחת מחנויות האזור והיה רחוק מלהיראות בן ישיבה, אך עדיין ניכר היה עליו שהוא בן טובים. הוא לא סירב לדבר איתי, אבל הוא דחה את ההצעה לעזור לו בשתי ידיים. 'אני לא זקוק לעזרה' הוא אמר, 'אני עובד עוד מעט יהיה לי הרבה כסף, ואוכל לעשות מה שעשתה אחותי, אני אצא מהבית משוגעים הזה, ואני אלך לעשות מה שבא לי. אני אשכור דירה עם אחותי, ונחיה ביחד עד שנתחתן'. לך תסביר לנער בן חמש עשרה שהתוכניות שלו הם חלום באספמיה. הוא משוכנע שאחותו עושה הרבה כסף, והיא חייה חיים מאושרים.

'כרגע אני אומנם  לא כל כך בקשר אתה, היא מפחדת שאם היא תהיה איתי בקשר, האשמה שאני לא לומד בישיבה תהיה עליה' הוא התוודה אך לא מיהר להיפרד מחלומו 'בעוד כמה חודשים אני בטוח שהיא תבין שזה מצב סופי, ואז היא תהיה איתי בקשר, ותעזור לי, ואני אעזור לה. אנחנו נקים משפחה משלנו' הוא אמר, כביכול כדי לענות לי על מה שאמרתי לו שמשפחה לא עוזבים לעולם.

ישבתי עם שמעון במשך שעות, אבל כלום לא השתנה אצלו. רק דבר אחד לא יכולתי לספר לו באותה השיחה: על הטלפון שקיבלתי מאחותו, ועל העובדה שבמצבה היא לא באמת תוכל לעזור לו. כשרותי צלצלה שוב לשאול מה התקדם בעניינו של שמעון הסברתי לה שאמנם היא לא אשמה במצבו, וכל אחד צריך לעשות את החשבון נפש שלו, אבל אי אפשר להתעלם מכך ששמעון משוכנע שהחיים שלך זוהרים והוא רוצה שיהיה לו גם כן קצת מהזוהר הזה. הוא ברח מהגיהינום ומבחינתו גן העדן נמצא במקום הזה בו שוהה רותי. 'אסור שהוא יעבור את מה שאני עוברת, זה לא יסתיים טוב היא אמרה' ספק לה ספק לי וסיימה את השיחה.

חשבתי כבר להרים ידיים, שכן היכולת שלי לעזור מוגבלת בסיפור הזה, אבל החיים הרבה יותר מפתיעים ממה שאנחנו חושבים. לאחר יומיים, רותי שוב התקשרה. היא שוב חזרה על העניין הזה שהיא חייבת להציל את אח שלה, והיא מוכנה לעשות הכול כדי להציל אותו. כששמעתי את הנחרצות שבקולה הרהבתי עוז והסברתי לה ששמעון הפך אותה בעיניו כמודל לחיקוי ויכול להיות שאם היא תעשה שינוי, גם הוא יעשה שינוי, או לפחות יהיה פתוח לשמוע על שינויים. חזרתי על כל כך שהיא אמנם לא אשמה שהוא הפך אותך למודל עבורו, אבל אם היא כל כך רוצה לעזור לו, אז זו האפשרות היחידה. 'הרב אני חייבת להיפגש אתך' אמרה רותי, 'אתה צריך להבין איפה אני נמצאת, כדי שתבין כמה אני רחוקה מלעשות שינוי'. ניסתה להסביר לי ואני שוב הסברתי את מה שאמרתי לה קודם לכן והוספתי שאין דבר העומד בפני הרצון. 'אני מוכן לעזור, אבל את צריכה לרצות'.

שבוע עבר מאז עד שפגשתי את רותי. כבר בתחילת הפגישה הבנתי שאני לא באמת יכול לעזור. יש לה לרותי לב טוב, ואפילו רצון טוב. אבל המצב שלה מצריך התערבות של אנשי מקצוע. בלי קשר לשמעון, היא חייבת עזרה דחוף.

היא הייתה במצב חמור, חצי מטושטשת. התפלאתי כיצד היא עוד מצליחה לתפוס ראש – הפעם באופן חיובי – בניסיון לעזור לאח שלה. מפה לשם, הפכתי את העולם ואת מחלקת הרווחה בעיר מגוריה, ורותי נכנסה למוסד שמיועד לכמותה, כדי לעשות שינוי שישפיע על שמעי אחיה. היינו מדברים כל כמה ימים, והיא בקושי החזיקה מעמד. רק המחשבה על כך שכאשר תפגוש את אח שלה בסוף המסלול, אולי הוא ישתנה, החזיקה אותה.

ככל שחלפו הימים הבנתי שהמסלול של רותי יהיה ארוך והחלטתי לנסות שוב לפגוש את שמעי, במטרה לשנות לו כיוון. על פי מידע שרותי נתנה לי, הייתי חייב לעשות את זה מהר ככל שניתן, ייתכן ואם לא הייתי ממהר, לא היה כבר את מי לשנות.

בדרך לפגישה עם שמעון, חשבתי על כך שאם רותי כל כך דואגת לשמעון, ייתכן וכשהוא ידע מה המצב של רותי, הוא יתחיל לדאוג לה. וכך אני ארוויח שני ציפורים במכה, גם את רותי וגם את שמעון. ההימור הצליח. שמעון ישב מולי ומעיניו ירדו דמעות, כאשר סיפרתי לו על מצבה של רותי, על הקשיים שלה במקום בו היא נמצאת, על כך שאני מתפעל ממנה שהיא לא מרימה ידיים. והיא נלחמת כמו לביאה כדי לצאת מהמצב שבו היא נמצאת. הוא שתק כמה דקות ולאחריהן שאל אותי מה הוא יכול לעזור.

הבטתי בשמעון ולראשונה ראיתי בו מבט מתבגר, כזה שלא חושב רק על עצמו. פניתי אליו והתחלתי לפרוש בפניו את הקלפים שעוד נותרו חסויים בעיניו. 'רותי עושה את זה בשבילך, היא רוצה לעזור לך, והיא מבינה שהיא לא תוכל עזור לך אם היא תמשיך לעשות את מה שהיא עשתה. הבעיה שלה שהיא מאוד מפחדת שעד שהיא תסיים את התהליך, אתה כבר תהיה במצב שיהיה קשה לעזור לך' אמרתי. שמעון הרהר לרגע, הניח את שני ידיו על ראשו ואמר לי: 'בשביל רותי אני מוכן ללכת לישיבה'. באותו רגע השמים הזילו דמעות, גשם עז ניתך על הארץ, ואני הרהרתי בליבי: ריבונו של עולם, היש לך בעולמך אח ואחות טובים מאלו?!

לקח זמן רב עד ששמעון התאקלם חזרה בישיבה, ולקח עוד יותר זמן עד שרותי יצאה לעולם בגבורה, אבל כל אחד למן אותו ערב, דאג לעודד את השני. רותי הלכה למדרשיה והתקדמה ביהדות וביראת שמים ושמעון הלך וגדל בישיבה, עד שאף אחד לא זכר לו את הימים עברו.

כשהגיעה עת דודים, שמעון דואג לרותי והציע לה הצעת שידוך, בחור יקר מהישיבה בה למד, בחור שגם עבר את מה שעבר ועלה ונתעלה. כמה שבועות לאחר שנשברה הצלחת, הצטרפה לה צלחת אחרת ושמעון בא בברית האירוסין עם חברתה הטובה של רותי, שבדומה לה, גם היא עשתה כברת דרך משמעותית ויחד הקימו בתים של תורה ומגדלים ילדים בדרך ה'.

בערב ראש חודש סיוון לפני שלוש שנים קיבלתי טלפון. רותי הייתה על הקו, אחרי זמן רב שלא דיברנו, היא ברוך ה' אמא לכמה קטנטנים, עסוקה מבוקר ועד ערב בלגדל אותם, ואין לה זמן וצורך כמעט להתקשר. הבנתי שכנראה משהו חשוב מאוד גרם לה ליצור קשר והאזנתי בקשב רב, מחכה לשמוע מה בפיה. 'הרב' היא אמרה, 'אני רוצה שהרב יעזור לי. יש סגולה לתת בראש חודש סיון צדקה לתלמיד חכם, זו סגולה גדולה לילדים תלמידי חכמים. אני יודעת ששמעון אחי שוקד על תלמודו, ולא קל לו בפרנסה. חסכתי כמה מאות שקלים כדי להעביר לו ואני מבקשת שהרב יהיה השליח להעביר את המעטפה אבל בבקשה שזה יהיה מתן בסתר, אל תאמר לשמעון שזה ממני'. הסכמתי, הרגשתי חובה לקיים את השליחות הזאת ולפגוש בשמעון שהפך לאברך משי עם היתר הוראה.

כבר למחרת דאגתי להעביר את המעטפה ליעדה, כשהתברר לי שהמשימה קלה יותר משחשבתי, שמעון לא שאל מהיכן המעטפה, רק אמר תודה רבה ונטל אותה אל חיקו, וכמעט שחשבתי שאני יכול לילך עד שהוא הרים את עיניו ופנה אליי בביישנות. 'הרב, אני לא יודע אם הרב מסכים, אבל אני אשמח מאוד אם הרב לא יקפיד עליי. גיסי – בעלה של רותי – יושב ולומד מבוקר ועד ערב, אני חושב שהוא צריך את המעטפה יותר ממני, בבקשה שהרב יעביר אליו את המעטפה, אבל רק דבר אחד אני מבקש, שהוא לא ידע שזה ממני'.

יצאתי ממנו בעיניים דומעות וימים אחדים לאחר מכן, בסעודת ליל חג מתן תורה, סיפרתי את הסיפור של רותי ושמעון לילדיי. אמרתי להם שתורתנו היא תורת חסד, וזו גם הסיבה שקוראים את מגילת רות בליל שבועות, כי מי שתורתו חסד, יש לתורתו קיום. "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים".